בר, ילדה בת 7, תלמידת כיתה א' בבי"ס יסודי הממוקם במרכזה של שכונה חדשה בצפון ר"ג שמאופיינת במה שנקרא "אוכלוסייה חזקה". בר לומדת במסגרת החטיבה הצעירה. בחטיבה לומדים ילדי גן חובה ותלמידי כיתות א' יחדיו ב"בתים" משותפים. (כל "בית" מורכב מכיתת גן וכיתה א', כל אחת ממוקמת בחלל נפרד. בתווך נמצא המרחב המשותף שבו שולחנות עבודה/למידה ופינות משחק). אני עובדת בביה"ס זו השנה השלישית, בעיקר כמורה מתגברת בשפה ובחשבון בכיתות א'. אני עובדת עם קבוצות של תלמידים, המשתנות ומותאמות כדי לתת מענה לצרכי התלמידים בכל הרמות בכיתה. התגבור נעשה במרחב המשותף של ה"בית", במקביל למחנכת הכיתה.
בר היא תלמידה טובה. מתחילת השנה יצא לי לעבוד איתה במספר מצומצם של שיעורים. בכל פעם שעבדה עמי, בלט אצלה הצורך להיות יותר טובה מהאחרים. מבחינה חברתית, יש לה חוג חברות מצומצם שעליהן היא "שולטת" והן עושות מה שהיא אומרת. באופן כללי עלי לציין שלכיתה שבה בר לומדת התנקזה כמות לא מבוטלת של תלמידים שהם "בנים/ בנות של..." (כדורגלנים ומאמנים מליגת העל, זמרת מפורסמת, מפיקת אירועים לאלפיון העליון וכד'). רובם בעלי ביטחון עצמי (לעיתים קצת מופרז...). הכיתה מאופיינת באווירה של תחרותיות. חלק ניכר מתלמידי הכיתה ובהם גם בר, כל הזמן משווים ביניהם מי נמצא באיזה עמוד בחוברת ומי משיג את מי. מחנכת הכיתה ניסתה לצמצם את ה"תחרות" הזו בכך שקבעה שמותר לתלמידים להתקדם בחוברות העבודה בקצב אחיד, בהתאם להנחיות שלה ולא מעבר לכך. האירוע שבו אני רוצה לשתף אתכם התרחש לפני כשנה. זו הייתה התרחשות חד פעמית וטוב שכך, כי גם בעת כתיבת שורות אלה, בפרספקטיבה של שנה לאחור, אני חשה שאם אתקל שוב בסיטואציה דומה, עדיין לא נמצאת בידי ה"נוסחה" שבעזרתה אוכל לפעול על מנת להשיג תוצאה של WIN-WIN.
היה זה תחילתו של עוד שיעור חשבון בכיתה א'. נכנסתי לכיתה, התלמידים ישבו והמחנכת כתבה על הלוח את מספרי העמודים בחוברת חשבון שעל התלמידים לעשות במשך השיעור (לרוב זה 3 עמודים בכיתה ו-3 עמודים לבית). היא קראה בשמות התלמידים שרצתה שיעבדו בקבוצה איתי במרחב. ביניהם הייתה גם בר. התלמידים הוציאו מהמגירות שלהם קלמר, חוברת חשבון ואת שקית האביזרים והתיישבו יחד איתי סביב שולחן במרחב. הסברתי לתלמידים את הנושא והמטלות שעליהם לעשות, תרגלנו את השימוש בדסקיות שבשקית האביזרים ככלי עזר לחישוב והילדים פתחו את החוברת והתחילו לעבוד. רק בר לא פתחה את החוברת שלה. "מה קרה בר?" שאלתי אותה, "למה את לא פותחת את החוברת ומתחילה לעבוד?" "אני כבר עשיתי את זה אתמול בבית עם אימא שלי. בא לי להתקדם בחוברת שפה", היא ענתה לי והוסיפה: "עוד שמונה עמודים אני מסיימת את חוברת מס' 5 ואז אימא תקנה לי את חוברת מס' 6." התקרבתי לבר וביקשתי שתראה לי את מה שעשתה בבית, בחוברת החשבון, כדי שאוכל לבדוק. בר פתחה את החוברת, הושיטה אותה לעברי ואמרה: "הנה, תראי, עשיתי הכול". לקחתי את החוברת מידיה וראיתי שאכן שלושת העמודים מלאים בתשובות. אבל, אף תשובה לא הייתה נכונה! הופתעתי. בר תלמידה טובה ששולטת בחומר הנלמד. אך מכיוון שיש בדפים הללו משהו חדש ושונה, שיערתי שהיא לא הבינה את ההוראות שבחוברת ובשל כך שגתה. כדי לוודא שאכן זו הבעיה ומתוך הצורך שלי להבין את דרך החשיבה שלה כדי לעלות על הסיבה שגרמה לה לשגות, הצבעתי על אחד התרגילים שפתרה בחוברת ובקשתי מבר שתסביר לי כיצד הגיעה לתוצאה 12. בר הסתכלה על החוברת ועלי ואמרה: "אימא שלי אמרה לי שזה 12. אימא עשתה איתי את כל התרגילים." חשוב היה בעיניי שבר תבין את המשימה ותתקן את השגיאות, לכן הסברתי לה את ההוראה ואמרתי: "בר, התוצאה שרשמת אינה נכונה. בואי ננסה יחד לפתור את התרגיל." בר סירבה. עודדתי את בר לחשב מחדש את אחד התרגילים, הצעתי לה להשתמש בדסקיות ואפילו הצגתי בפניה את התרגיל והפתרון הנכון בעזרת הדסקיות, אך ככל שהשתדלתי לגרום לה למחוק את השגיאות ולחשב מחדש את התרגילים, נראה היה לי כאילו היא כלל לא שומעת אותי. בר ישבה, אוחזת ביד את החוברת, לא מוכנה למחוק את התשובות השגויות וכל הזמן חוזרת, כמו מנטרה, על המשפט: "אימא שלי אמרה שזה נכון אז זה נכון!"
חשתי תחושות של בלבול - מה עלי להגיד כדי שבר תבין שטעתה, ותסכול - מכך שאני לא מצליחה להגיע אליה. רציתי להגיב "נכון" ופשוט לא ידעתי איך. המחשבות התרוצצו במוחי: מצד אחד ברור שהתשובות של בר שגויות, אך מנגד - מי אני שאנפץ לבר את הדימוי שיש לה על אמה המושלמת שלעולם אינה טועה? לשבריר שנייה אפילו חשתי מעט קנאה באמה של בר ש"הצליח לה" ויש לה ילדה שחושבת שהמילה של אימא היא תמיד המילה הנכונה. חשבתי שאילו זה היה קורה לילד שלי, הוא מיד היה מציית למורה, מוחק, מתקן וחושב לעצמו: "איזו אימא, אפילו חשבון היא לא יודעת."
כעבור מספר שניות מיקדתי את מחשבותיי ל"כאן ועכשיו" והחלטתי לנסות שוב. הושטתי לבר את קופסת הפקקים ואמרתי: "בואי נחשב יחד את התרגילים בעזרת הפקקים." בר דחפה מעליה את קופסת הפקקים ואמרה: "כבר עשיתי את התרגילים עם אימא בבית, אני לא עושה אותם עוד פעם מחדש." מחנכת הכיתה, שבדיוק נכנסה למרחב כדי לתלות יצירות של תלמידים, הבחינה, ככל הנראה, שמשהו אינו כשורה ושאלה אותי: "מה קורה? מה הבעיה?" הסברתי לה שבר התקדמה בחוברת חשבון אתמול בביתה. היא עשתה את 3 העמודים של עבודת הכיתה עם אמה, אולם תשובותיה שגויות וכבר כמה דקות אני מנסה להסביר לה כיצד לחשב נכון ולתקן את הטעויות. בר קפצה ממקומה ואמרה בכעס: "לא נכון, אימא שלי צודקת!". המחנכת חטפה את החוברת מידה של בר, דפדפה בה במהירות, הסתכלה על העמודים עם התשובות השגויות, הזעיפה פנים, פנתה לבר וגערה בה: "מה עשית? למה התקדמת בבית בלי רשות שלי? איזה שטויות כתבת!" בר האדימה ולפני שהספיקה להוציא הגה מפיה, לקחה המחנכת מחק שהיה מונח על השולחן ומחקה את כל מה שכתבה. "עכשיו תעשי הכול מחדש ונכון" היא צוותה על בר ו"השליכה" לעברה את חוברת החשבון. בר קמה ממקומה, ודחפה את כיסאה. "את לא תגידי לי מה לעשות!" צעקה לעבר המחנכת כשעיניה דומעות, "אני הולכת להתקשר לאימא שלי ולספר לה הכול עכשיו!" היא הוציאה מכיסה טלפון נייד ויצאה בריצה מהכיתה (ה"בית"). "אל תרדפי אחריה, תמשיכי לעבוד עם הקבוצה", אמרה לי המחנכת, "הסייעת כבר תביא אותה".
החוברת נשארה מונחת על השולחן, בר מחוץ לכתה, המחנכת המשיכה לקשט את המרחב, הסייעת יצאה ל"רדוף" אחרי בר ואני נותרתי במקומי, כשעננת lose-lose situation מרחפת מעלי, יושבת עם קבוצת התלמידים פחות אחת, שהמשיכו להתקדם בחוברת למרות המהומה שהייתה מסביב, מסבירה, מעודדת ובד בבד מביטה לעבר הדלת...