הבוקר הראשון
הבוקר התחיל ברגל שמאל. חיכיתי לאילנה הרכזת בחניה מתחת לבית שלה קצת יותר מרבע שעה. היא אף פעם לא מאחרת והתלבטתי האם להתקשר אליה או לא. בסופו של דבר בעלה ירד וסיפר לי שהיא חולה, היא לא תצא לטיול השנתי והוא התנדב להקפיץ אותי לבית הספר.
הגעתי באיחור, חלק מהתלמידים כבר ישבו באוטובוס וההורים חיכו לי בחוץ. הרגשתי כמו כוכבת קולנוע - יצאתי מהמכונית ונתקלתי בשני טורים של הורים ותלמידים שכנראה דייקו והגיעו בזמן וחיכו לי.
לרגע נזכרתי בכל עשרות הטיולים שבהם הייתי תלמידה, חניכה בצופים, מדריכה או מקסימום רשגד"ית ולא האמנתי שעכשיו אני המורה, זאת שצוחקים עליה כי רואים אותה פעם ראשונה עם כובע מצחיק או נעלי התעמלות מיושנות. רציתי להתעלם מההורים עמוסי השאלות והדרישות, להיכנס לאחד האוטובוסים להתיישב בספסל האחורי, להוציא איזה חטיף מהתיק ולהתחיל לטחון.
"באמת תהינו איפה את" התחילה אמא של איל שמשכה אותי הצידה הגישה לי צידנית קטנה עם תרופה, הזכירה לי שהתרופה חיבת להיות בקירור ושמאוד חשוב לתת לאיל להזריק לבד, בלי שאף אחד מהילדים יראה אותו. הבטחתי לה שאני אדבר איתה במידה ותהיה בעיה ושבכל מקרה אני אסמס לה בערב אחרי שאיל יזריק את התרופה.
עליתי לאוטובוס של הכיתה שלי, למזלי קיבלנו אוטובוס שלם לכיתה שלי בלבד. רוב התלמידים נדחקו בספסלים האחוריים והתחילו בעיסוק החשוב ביותר – תיעוד כל רגע ורגע של הטיול השנתי במצלמה, בפלאפון או בכל מכשיר אלקטרוני אחר. בירכתי אותם בבוקר טוב והתחלתי בעיסוק המרכזי שלי – לספור אותם, לקרוא מהרשימה השמית ולבדוק שלכולם יש מים, כובע ונעלים סגורות.
במקביל לכך, האימהות של מאיה ורותם נשארו באוטובוס לוודא שאני זוכרת שלמאיה יש אסטמה, שרותם מתביישת להגיד שקשה לה ושזו פעם ראשונה שהן עוזבות את הבית לשלושה ימים – הבטחתי להם שאני זוכרת, שאני אדבר איתן במידה ותהיה בעיה וביקשתי מהן בנימוס לרדת מהאוטובוס כי אנחנו כבר ממש אמורים לצאת. נדמה היה לי שזיהיתי זיק של הכרת תודה בעיניים של מאיה, ונזכרתי איך בתור ילדה בת 13 הדבר האחרון שבא לך בפתחו של הטיול השנתי הוא שאמא שלך תעלה איתך לאוטובוס.
יצאנו לדרך, דרומה אל הנגב. בדרך עוד אספנו כמה תלמידות, שכמובן איחרו, ממחלף הראל, הנהג כמעט ונסע אבל הצלחתי לשכנע אותו לחכות עוד דקה למרות שכבר ממש התחשק לי לעמוד באיום החוזר ונשנה שלי – שבמידה ויאחרו פשוט נסע בלעדיהן. הן הבטיחו שבטיול הבא הן יגיעו בזמן ואני התחלתי להרגיש איך היום הבודד, עשרים וארבע השעות של היממה הן למעשה שנה שלמה מכווצות לעשרות רגעים ומצבים מלחיצים, כפול שלוש – עד יום חמישי בשעה עשר בערב - יעד שנראה לי באותו רגע רחוק ממני שנות אור.
כשהגענו למסלול הראשון – הייתי כבר מותשת עוד לפני שבכלל התחלנו לצעוד. העצירה בדרך בפונדק דרכים וההבנה שבכל רגע נתון כל אחד או אחת מהתלמידים יכול להיעלם לי, הניסיונות החוזרים ונשנים לדאוג שהם ישבו במקומות ולא יתרוצצו באוטובוס מצד לצד - כל אלו הרגישו כמו שש שעות של יום רגיל בבית הספר. כאשר סוף סוף כבר התחלנו לצעוד, הרגשתי הקלה מסוימת- כל מה שנשאר לי הוא פשוט ללכת, חשבתי לעצמי.
הלילה הראשון
במאהל בדואי אחד נדחסו 110 ילדים נרגשים, חלק מהם עמד לחוות את הלילה הראשון שלהם מחוץ לבית. ניסיתי לדחוק בהם להתארגן למקלחת בזריזות לפני ארוחת הערב ולפני שהחית"ניקים והטית"ניקים מגיעים. אבל רובם התרכזו במאבק הישרדותי אחר – מציאת מזרון ומקום להניח אותו.
הבחנתי בכמה פרצופים המומים של ילדים שיושבים על שק השינה שלהם מבלי לזוז. ניגשתי למירב ולדנה וניסיתי לעזור, בעיקר להרגיע אך במקביל לכך התרוצצו בראשי עוד מאה מחשבות ועניינים אחרים וכמובן עוד שאלות ותלונות של ילדים אחרים שניגשו אלי ללא הרף.
החל מהשעה שמונה בערב- הסוללרי שלי לא הפסיק לצלצל- אמא של מאיה ושל אריאל ושל רן וכמובן גם האמהות של מירב ושל דנה, כמעט ושמעתי את צרור המפתחות של הרכב המשפחתי משקשק בידיהם – תוך שעה וחצי הם פה – לטפל בהתקף האסטמה, בגעגועים, בבעיית המחזור, האלרגיה או לעזור לילדים בחיפושים אחרי הפיג'מה או הסבון. "אל תעני להם" אמרו לי המורים הוותיקים אבל הרגשתי מחויבות, כל הזמן חשבתי לעצמי איך הייתי מרגישה אם היה מדובר בילד שלי. בהמשך הערב חשבתי לעצמי שמזל שעוד אין לי ילדים ולמה לי כל הדאגה הזאת לילדים של אחרים.
בישיבת צוות, דיברנו על המסלולים הצפויים למחרת, על עניינים לוגיסטיים כאלו ואחרים. השיחה התנהלה במהירות על מנת שנספיק להגיע לערבים השכבתים המתוכננים. הספקנו לקבוע שבערב נתחלף בשמירות על המאהל, למרות שהעניין היה לא מתוכנן אבל הקרבה בין הקטנים לגדולים או יותר נכון בין הקטנות לגדולים מעוררת דאגה. אני נרשמתי לשעה שבין שתיים לשלוש.
הסנפיר הקטן
כשהתחלנו לצעוד במעלה המכתש, חשבתי שבאמת העלייה קלה כמו שהבטיחו המדריכים של החברה להגנת הטבע. אבל ככל שהתקדמנו הבנתי, שקל הוא מושג יחסי. השביל היה צר מאוד ואבנים קטנות וגדולות הידרדרו ללא הרף, כמעט ולא היו נקודות אחיזה, מלבד הקיר עצמו. מהר מאוד התברר שיערה סובלת מפחד גבהים וכך גם שני ואביתר ולמען האמת גם אני.
מאחורינו השתלשל טור ארוך של שכבות ח' וט' ומלפנינו נעלמו באופק המדריכה והילדים האמיצים או הזריזים. יערה התיישבה במקומה וסירבה להמשיך. קינאתי בה על עצם האפשרות. ענת, אחת המורות המקצועיות שהוצמדה לכיתתי נחלצה לעזרתי ולקחה על עצמה ללוות את יערה. אני המשכתי לעלות מאחורי שני שיחסית עמדה באתגר.
בלבי, עברו מחשבות קשות על המדריכים של החברה להגנת הטבע שלאורך כל החיים שלי שיקרו לי ותמיד פיזרו הבטחות שווא בנוגע לאוטובוסים שמחכים מעבר לעיקול הבא ובנוגע לעליות קלות מהסוג הזה. כל כך קלות שבתנועה אחת לא יציבה של איזה ילד אני יכולה למצוא את עצמי חסרת מילים מול ההורים שלו. המשכנו לטפס בקצב איטי, בקצה כבר ראינו את הפסגה וחלק מילדי הכיתה שמעודדים את חבריהם בשירים ובקריאות עידוד. מבעד להלמות הלב ולנשיפות המאמץ שמעתי אפילו את שמי בין קריאות העידוד. התלמידים כנראה שמו לב ש"קצת" קשה לי. בסוף הגעתי גם אני מתנשמת.
המשכתי עוד כמה מטרים והתחלתי לבכות, אלעד המחנך של הכיתה המקבילה ניגש לעזור לי, ניסיתי להפסיק לבכות, העדפתי למות מאשר שאחד התלמידים יתפוס אותי ככה, הרגשתי את ההתפוגגות של כל המתח והדאגה. אלעד עזר לי להירגע והבטיח לי שזה היה החלק הכי קשה. בחרתי להאמין לו. חזרתי לכיתה ומצאתי את יובל שוכבת מיובשת בשמש, קראתי לחובש ודאגתי שהיא תשתה. יותר מהכול רציתי שהיום הזה יגמר.
בישיבת צוות בערב, הרכז מטעם החברה להגנת הטבע הסביר שהיה שינוי של הרגע האחרון ושהינו אמורים לטייל במסלול יותר קל אבל הוא פשוט היה עמוס.
באוטובוס בדרך חזרה
עצרנו שוב בפונדק אחר, ישבנו ביחד צוות ז' וח', מירית הזמינה אותנו לקולה ואני הוספתי לחגיגה גם ארטיק. בשעת הנסיעה האחרונה, הילדים התרגשו מהחזרה הביתה. המאבטחת שליוותה אותנו לאורך הטיול כולו מעדה באחד המסלולים וסובבה את הקרסול (למחרת אחרי שיחה טלפונית הסתבר שהיא שברה אותו וידרשו לה חודשים ארוכים להחלים). ענת המורה המלווה נרדמה בספסל מאחורי.
י
שבתי לבדי בספסל הראשון, שמחתי שאפילו הילדים שנדבקו אלי ולשאר המבוגרים לאורך כל שאר הנסיעות התמקמו להם בכיוון האחורי, קרוב יותר לספסלים המעניינים. כנראה שגם הם הגיעו לתובנות חדשות בעקבות הטיול.
בשלב מסוים הייתי חיבת להקיא, אולי מכל הסיבובים של כביש הבקעה, אולי בהשפעת הארטיק. הקאתי כמה פעמים וטמנתי את השקית הגדושה בפח, מעלימה ראיות. התקשרתי לאימא שלי לשאול אותה אם תוכל לבוא לאסוף אותי מבית הספר.
בשעת הפיזור, וידאתי שלכל אחד מהילדים יש איך ועם מי לחזור הביתה. הרגשתי חולשה ובעיקר עייפות, אבל חזרנו הביתה בשלום וזה מה שחשוב.
עיכבתי את אימא שלי בחצי שעה. היא חיכתה לי באוטו וכשסוף סוף נכנסתי, היא התעצבנה על חוסר האחריות שלי, אמרתי לה שהיא צודקת. אני ילדה לא אחראית חשבתי לעצמי.
כעבור מספר שבועות, אחרי שהמשכתי להקיא גם שאכלתי סלט בחדר מורים לדוגמה, הבנתי שאני בהריון ושכנראה הקאתי לא רק בגלל הארטיק וכביש הבקעה.