בשמחה ובטוב לבב

הוא יושב מולי, נער בן 16, יום רגיל, בבית ספר רגיל, בעיר תל אביבית רגילה, מתנועע בכיסא, לא נוח לו, שקט מאוד, עיניו נעוצות ברצפה. בתוכו הר געש. מה אני רוצה ממנו. אני - המורה לתנ"ך, המחנכת.
"מה שלומך?" אני שואלת.
"בסדר".
"איך מסתדר עם הלימודים?"
"בסדר".
"ועם החברים?"
"בסדר".
"אני רוצה לשוחח איתך על הציונים שלך במקצועות השונים. המצב לא טוב" (במילים אחרות - אם לא תשתפר יעיפו אותך מבית הספר). "בוא נסתכל בציונים שלך".
"בסדר".
קשה שלא לקלוט את המסכה האדישה שלו. קשה להתמודד איתה.
הזמנתי אותו לשיחה כיוון שאתמול לא היה בבית הספר. זה קורה, זה אפילו בסדר מבחינתי. אלא שאתמול אמא שלו לקחה אותו לבית הספר בבוקר, ובחצי השנייה שבין האוטו לבין השער - האסיר ברח.
"ביולוגיה?"
"ממילא אני לא בוחר מגמה ביולוגית".
"מתמטיקה?"
לא אכפת לי לרדת לשלוש".
"לשון? יש בגרות השנה,"
"התחלתי לקחת שיעורים".
"תנ"ך?"
"אני שונא תנ"ך".
אני שותקת. מה הוא מנסה לומר? למה הוא שונא תנ"ך?
"למה?" אני שואלת, מנסה להסתיר את האכזבה האישית, את תחושת הפגיעה.
"שונא, שונא תנ"ך. לא קשור אלי, לא מבין מה כתוב שם, לא מבין למה חייבים ללמוד תנ"ך בבית ספר חילוני, זה לא קשור אלי, לא קשור למשפחה שלי, לא עשיתי בר מצווה, לא מרגיש קשור לא לאלוהים ולא ליהודים, אני מרגיש שאני יותר מדריך בצופים ממה שאני יהודי, אז אני לא מבין למה מכריחים אותנו ללמוד תנ"ך. שונא תנ"ך, פשוט שונא תנ"ך, מה את רוצה? מצדי תכשילי אותי."
אין ספק שהוא חשב על העניין, קישר בין הזהות היהודית לבין ספר הספרים, אלא שלצערי, הסיק מסקנה שקשה לי מאוד איתה.... מה אני רוצה....
מה באמת אני רוצה? יש לי מעט זמן ואלפי מחשבות. אני חייבת להיות ממוקדת. הוא מביט בי, רגוע, כאילו יצאה ממנו הסערה ועברה אלי. עכשיו אני נעה בחוסר נוחות בכיסא, מנסה להסתיר את הסערה שבתוכי. מה אני רוצה?
אני רוצה שתבין, אני רוצה שתאהב, אני רוצה שתדע, אני רוצה שלא תברח יותר מבית הספר.
אולי אציע לו שנקרא ביחד תנ"ך? אין סיכוי, ממש לא הדרך. זה לא מעניין אותו. ומה זאת אומרת לא עשה בר מצווה? איך הוא מעז לפגוע כך לא רק בעם היהודי כולו לדורותיו, אלא בי, במחנכת שלו! במורה שלו לתנ"ך! פוגע בכל נימי נפשי היהודית המתחדשת! ואני יודעת על מה אני מדברת! ואני הרי יודעת על מה הוא מדבר! אני לא אדם דתי, בדיוק להיפך, בדיוק כמוהו, חילונית לגמרי, אלא שבחרתי להכיר את התנ"ך, בחרתי לאהוב אותו. אני רוצה לספר לו איך אני התאהבתי בתנ"ך, לספר לו למה בחרתי ללמד אותו ולהעביר אותו הלאה, למסור אותו. למה הוא לא תופס? לא אכפת לו שאני מקדישה לילות כימים להפוך את שיעורי התנ"ך למעניינים, למרגשים, למסקרנים, לחוויה של גילוי, של חידה, לפתח בהם הבנה ואהבה ותחושת גאווה על כל אלה? איך זה קרה לי? המורה המגניבה לתנ"ך? איך הוא טורק לי בפרצוף את הדלת? ואולי זה העניין, אולי הוא טורק לי בפרצוף את הדלת? אולי אני העניין - ולא חשוב אם אני המורה לביולוגיה או לאנגלית? אולי הוא יודע שאני יודעת שהוא ברח אתמול, אולי נשבר לו לשמוע כמה הוא גרוע בכל המקצועות, אולי נמאס לו שאני בודקת ורושמת ולא עושה לו הנחות על שום דבר. אולי השנאה התהומית הזאת היא בכלל לא כלפי התנ"ך אלא כלפי?!?

עיניו נעוצות בי.

מה אני רוצה?

לחשוב מהר, שעון החול של השתיקה אוזל, תהיי כנה, תסתכלי עליו, תהיי כנה.
אין טעם להטיף לו. חמוד ובוער וכועס ובועט. בורח וחוזר. באמת כל כך מוזר?
תסתכלי עליו. תסתכלי על עצמך בגילו. איך את היית? שונה כל כך? קיבלת שישים בתנ"ך, לא עניין אותך יהדות ושנאת כשאבא היה מציע לך בעדינות ללכת איתו לבית הכנסת. אז מה את עונה לו המורה לתנ"ך, המחנכת?

להגן על כבוד התנ"ך והמורשת? להסביר לו את ההבדל המהותי שבין תרבות יהודית לבין דת - הבדל שעליו אני בונה את תפישת עולמי - הבדל שמעניין לו את קצה הציפורן?
להעניש אותו על שברח מבית הספר? שלושה ימים אצל הסגן בשבע בבוקר? שבוע? שבועיים? ארבעים שנה?
להטיף לו על הציונים השליליים וכמה זה איום ונורא והוא יכול להביא למצב שיעיפו אותו? להגיד לו שלא יתחצף ושלא ידבר אלי ככה?
מה באמת אני רוצה? האמת - זה לא חשוב.
השאלה היא מה באמת ייגע בו. בהר געש בן שש עשרה, סופת הוריקן. מה הוא רוצה? מה הוא צריך?
אוויר לנשימה.
הזמן נגמר. הוא נועץ בי את עיניו.
אני נושמת עמוק, לוקחת אוויר, כמו מציל לפני פעולת החייאה, או כמי שמסתכן "על החיים ועל המוות".

"אז תלמד תנ"ך כי צריך, תקבל שישים, רק תשרוד. ואל תברח יותר מבית הספר. דאגנו לך".