סוף שבוע.
יום שישי הגיע, עוד מעט קט ותלמידי הישיבה התיכונית יפרשו לפנימייה למנוחה לפני שבת. המורים האחרונים אורזים את ציודם לקראת יציאתם מהכיתה. אני - מנהל התיכון בישיבה - עובד על ה"סגירות" האחרונות של סוף השבוע ועל תכנונים לקראת השבוע הבא. דפיקה בדלת - מורה לתרגול במתמטיקה ולצידו תלמיד כעוס ביותר.
המורה מסביר: שני תלמידים - א' וי' - רבו, אחד עמד בתור כדי לפתור תרגיל במתמטיקה, השני עקף את התור. התלמיד שעקף את התור עבד לפי כללי המורה המתרגל, לפיהם זכותו לעקוף מכיוון שעדין לא נרשם אצל המורה. ויכוח בין שני תלמידים, ויכוח בין שני עולמות. אחד עקף, השני דחף, הראשון בכה - "שמחה וששון". המתח בין שני העולמות גבוה: האחד מגורש מגוש קטיף, השני - מרקע אחר לחלוטין, אין שיח ודיבור ביניהם כלל. אני רוצה להגיע הביתה... נתקעתי. צריך לטפל כעת. על פניה המציאות ברורה - האחד דחף את השני. השני קינטר את הראשון. יש להענישם בעונש קונבנציונאלי (ובעצם מהו עונש קונבנציונאלי?).
מאידך גיסא, צריך לשמוע את הגרסאות שלהם. א' - זה שהטריד וחטף - נכנס אלי לחדר בחרדה גדולה. לא מוכן לדבר. אני שואל והוא בוכה. הנחתי לפניו דף נייר ועט, או אז החלה כתיבתו לנבוע בלי הפסק. אני שואל, הוא כותב. לאחר מספר רב של שאלות בע"פ ותשובות בכתב אמרתי לו שהחל מרגע זה הוא מדבר ולא כותב. התלמיד הניד בראשו לשלילה. אמרתי לו: "ידידי, אני קובע כאן ואתה מדבר". ואכן - הגענו סוף סוף לשלב הדיבורים, וגם הבכי המשיך.
לאחר ששמעתי את עדותם של שני התלמידים תהיתי כיצד עלי לטפל במקרה. רעיון ניצנץ במוחי: אני אוהב ראשי תיבות. שמותיהם של התלמידים נפתחים באותיות אלף ויוד. החלטתי לפתוח תוכנית חדשה בשם "תוכנית א"י". אם תרצו - ארץ ישראל, אם תרצו - ראשי התיבות של שמם ואם תרצו - הם יצעקו "אי" כשיצטרכו לבצע את התוכנית. "אדונים אלף ויוד" - פניתי אליהם, "עליכם לבנות עכשיו תוכנית משותפת". "מה? רק לא זה!" הייתה תגובתם הספונטאנית והמשותפת. "רבותי", פסקתי, "אתם לא נשאלים, אתם מקבלים הוראה ממני. עליכם לעבוד ביחד ולהכין תוכנית משותפת לצורך יצירת מצב הידברות". לאחר משא ומתן עקר ביני ובינם הודעתי שהדיון הסתיים ושעליהם להתייעץ עם המדריך המשותף שלהם ולהציג לי בתחילת השבוע הבא את תוכניתם. השעות נקפו, שבת מתקרבת ולפתע הטלפון הסלולרי שלי מצלצל. על הקו י': "בבקשה, תן לי כל עונש שלא יהיה, רק לא לעבוד עם א'. בבקשה, זה פשוט עונש קשה ונורא בשבילי". תוך כדי שטיפת הכלים שמעתי את דבריו ואמרתי שאני מודה לו על שיחת הטלפון. "מדוע?", שאל. עניתי שהוא שיכנע אותי עוד יותר בצדקת העונש, וכי עכשיו אני מבין שהעונש אכן נחוץ ונכון.
עברו מספר ימים. תארו לעצמכם את שני "הכוכבים" מגיעים אלי למשרד: מבטם מושפל מעט, אך על פניהם נסוכה נהרה מסוימת. הם הציגו לי את התוכנית שבנו יחד לחיזוק ההידברות (ר' להלן). כן, התוכנית הייתה נחמדה ואפשר יהיה להיעזר בה, אך חשובה ממנה, כמובן, הייתה העובדה שהם בנו אותה ביחד. שניהם ציינו בפני שהקשר ביניהם השתפר. אמנם לסיפור הזה יש סיום שמח, אך הרי אנו כמחנכים, מנהלים ומורים נתקלים מדי יום במצבים דומים, מצבים שבהם אנו שואלים את עצמנו כיצד עלינו להגיב. האם להעניש, להבליג, כיצד להעניש, למה לצפות, מה נכון ומה אינו נכון?
אינני יודע בבירור אם ההחלטה הייתה נכונה. אני מקווה שכן. כל חיינו אנו עומדים בפני החלטות ודילמות ומתלבטים מהי הדרך הנכונה. אני מקווה שצדקתי בדרך טיפולי במקרה של שני הנערים. מי יודע, ימים יגידו. אני מצרף כאן את עבודת התלמידים כלשונה:
פרויקט א"י
לוקחים שני ילדים ש"כאילו" רבו ומושיבים אותם על כיסא והם יושבים ליד שולחן אחד מול השני. ואז מישהו מתחקר את שניהם על ה"אירוע". כל אחד בתורו מדבר (2 דקות) ואסור לשני להתפרץ לדבריו ואם הוא מתפרץ, על כל התפרצות מורידים חצי דקה מזמנו. אחרי ששניהם הציגו את עמדתם שואלים אותם מה יכול היה לגרום לזה שהריב הזה בכלל לא היה מתקיים? כל אחד עונה בתורו (2 דקות) ומותר לילד השני להתערב רק אם לא מתכוון לחלוק עליו. אחרי ששני הילדים אומרים את דרך הפתרון שואלים אותם להבא איך אפשר לגרום לכך שריבים מסוג אלה לא יתקיימו? (אפשר לענות חופשי). בשלב זה יוצא האחראי מהחדר ומשאיר אותם לבד לשתי דקות שינסו להתפייס בעצמם. אם הוא רואה שזה לא מצליח חוזרים על כל התהליך מהתחלה. והם לא יעזבו את השולחן עד שיתפייסו. אחרי שהם מתפייסים כל אחד יכתוב לשני מכתב התנצלות +צ'ופר (האחראי צריך לבדוק את המכתבים לפני שהם מועברים). אחרי שכל הסיפור נגמר מביימים ריב בין שני ילדים אחרים וכל אחד צריך בתורו להנחות (להיות האחראי...) "אלף"_______," יוד"_________