זה לא היה בכוונה

הפעמון המנגן בישר את סיום השיעור והחלפת מורים. בצעדים קלילים עליתי במדרגות לכיוון הכיתה אותה אני מחנכת זו השנה השלישית. זוהי כיתה ה, בה לומדים ילדים מחוננים בבי"ס רגיל. הילדים, המגיעים לבית הספר מכל קצות המועצה האזורית, לומדים במסלול המחוננים מקצועות העשרה כמו: רובוטיקה, אלקטרוניקה, תרבויות עתיקות, חלל ועוד, ובנוסף, מקבלים העשרה והעמקה בתכנית הלימודים של משרד החינוך במקצועות הלימוד השונים.

המורים המלמדים בכתות המחוננים צריכים לענות על צרכיהם הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים של הילדים המחוננים. הם מחויבים להספיק ללמד את החומר עפ"י תכנית הלימודים וכן לאתגר את הילדים מבחינה אינטלקטואלית.

לא אחת, נתקלתי בקושי להחליט: מה חשוב יותר כעת ומה סדר העדיפויות? התחום הקוגניטיבי, הרגשי, או החברתי? במה עלי "לטפל" קודם? למה להקדיש יותר?

המקרה שלהלן ממחיש את התלבטויותיה של כל מורה בכלל ושל מורה למחוננים בפרט.

ובכן... הייתי בדרכי לכיתה ובידי דפי מבחן בספרות. 'אם יהיו ילדים שלא יספיקו לסיים את המבחן, אבקש מהמורה לתנ"ך, המלמד אחרי בכיתה, שיאפשר להם להמשיך את המבחן בשיעור שלו...' הרהרתי לעצמי, בעודי עולה במדרגות לקומה השנייה.

לפתע, הבחנתי בשלושה מתלמידי רצים נסערים לעברי. שלושתם החלו לספר בהתרגשות רבה על ל'. הבנתי שמשהו חמור ארע, כי אין זה ממנהגם לרוץ לקראתי, אלא לחכות לבואי במקומותיהם בכיתה.

שלומי סיפר של' דחפה אותו והוא קיבל כתוצאה מכך מכה בבטנו מפינת השולחן. ניצן סיפרה של' דרכה עליה ואילו עמרי סיפר של' היכתה אותו באמצעות מילון עב כרס הנמצא בכיתה.

לא האמנתי למשמע אוזני....ל' אינה ילדה אלימה. אין זה אופייני לה כלל וכלל. נכנסתי לכיתה והמורה למדעים פנתה אלי ואמרה כעוסה: "איני יודעת מה קרה היום לל'...היא היכתה את עמרי...דחפה את שלומי ודרכה על ניצן וכששאלתי אותה לפשר מעשיה לא ענתה".

הכיתה סערה וגעשה. ראיתי את הזעם בעיני הילדים. חיפשתי בעיני את ל' והבחנתי בה עומדת בפינת החדר ומסתכלת עלי בחשש. סימנתי לה לגשת אלי ושאלתי אותה אם הדברים שסיפרו לי עליה נכונים. ל' אישרה ואמרה ש"זה לא היה בכוונה...."

חמתי בערה בי והקשיתי: "איך יתכן שפגעת בשלושה ילדים "בלי כוונה"?!? ל' לא ענתה והתיישבה כעוסה במקומה.
'
אטלפן עוד היום להוריה ואזמנם לשיחה'- החלטתי בליבי.

הילדים האחרים התחילו לצווח: "היא סתם דחפה והרביצה....אני ראיתי..." וכו'. פניתי לילדים ואמרתי: "שבו בבקשה ! אנחנו נברר הכול אחרי המבחן". הילדים המשיכו לרטון. ניסיתי להרגיע את הרוחות אך לשווא. הילדים כעסו על ל' ועל תשובתה, וציפו לתגובתי המיידית.

" הם לא מסוגלים להתרכז עתה במבחן", הבזיקה מחשבה במוחי. "זה לא "יעבוד" עד שנברר מה בדיוק קרה עם ל'". ידוע שחוש הצדק אצל ילדים מחוננים מפותח והם לא יירגעו עד שיהיו בטוחים שהצדק נעשה. אך...מתי אערוך את המבחן? עלי למסור ציונים עד סוף השבוע...

הילדים התיישבו במקומותיהם, אך עדיין היו נסערים וכעוסים מאד, והמשיכו למלמל בינם לבין עצמם משפטים שונים מלאי שטנה כלפי ל': "ממש מאמינים לה שזה לא היה בכוונה.... מה היא חושבת שהיא? ואם לה היו עושים את זה???"...

ויתרתי. הנחתי את ערימת הדפים בארון ופניתי לכיתה. "טוב ילדים. אני רואה שאתם לא פנויים כעת למבחן בספרות, אז בואו נברר מה קרה בשיעור מדעים". צעקות החלו להישמע מכל עבר. הרמתי את ידי ואמרתי: "אני מוכנה לשמוע כל אחד ואחד מכם, אך לא ביחד. לפי הסדר. בואו נתחיל עם הילדים שראו מה קרה, אך לא היו מעורבים כלל." הילדים הצביעו והחלו לתאר את התנהגותה של ל'.

משסיימו, פניתי לל' בשאלה: "זה נכון כל מה שסיפרו עליך?"

ל' ענתה "כן" ולא יספה. אמרתי: "זו התנהגות מאד לא אופיינית לך. מה קרה? יש סיבה מיוחדת שהתנהגת כך? משהו הכעיס אותך"?

להפתעת כולנו, החלה ל' לבכות ובקול מקוטע, תוך כדי בכי התחילה לדבר ולספר: "אני לא יודעת מה קרה לי....אני עוברת תקופה מאד קשה....פנו אלינו שנתנדב לאמץ כלבה עד שתימצא לה משפחה אומנת. הסכמנו. הכלבה כבר שבועיים אצלנו בבית. היא נקשרה אלי והולכת אחרי לכל מקום וגם אני נקשרתי אליה מאד, אך היא מלכלכת את הבית שלנו וגורמת לנזקים ואמי איבדה כבר את הסבלנות והחליטה להחזירה למכלאה. קשה לי עם זה כי ראיתי באילו תנאים נמצאים הכלבים שם...."

דממה השתררה בכיתה. הילדים עצרו את נשימתם כשל' המשיכה ליבב. "אני מבינה שאת מאד עצובה וקשה לך... זה מה שגרם לך להתנהג כך כלפי הילדים?" עודדתי אותה להמשיך.

"בשיעור מדעים, דיברנו על חיות מחמד והמורה ביקשה מאיתנו להסתובב בכיתה ולערוך סקר מהי חיית המחמד האהובה על כל אחד. אני חשבתי כל הזמן על הכלבה שאנחנו נאלצים למסור בשבת למכלאה ופתאום הרגשתי שאני לא שולטת בעצמי...."

לפני שהספקתי להשיב לל', החלה סיון לבכות... "גם לנו היה כלב והוא מת לפני חצי שנה...." ואסף אמר: "לי הייתה כלבה שברחה ולא מצאנו אותה...והשכנים סיפרו לנו אחרי כמה ימים שראו אותה והיא נדרסה"... עוד ילדים החלו להיזכר ולספר על מקרים שונים של כלבים וחתולים.... ל' הפסיקה לבכות והקשיבה בעניין.
שאלתי את הילדים אם מישהו רוצה לומר לל' משהו. ראשונה העזה ניצן לדבר: "אני מבינה שקשה לך, אבל זו לא סיבה מוצדקת לפגוע באחרים...." ועמרי הוסיף: "את צריכה לשלוט בעצבים שלך...". שלומי רק הנהן בראשו ולא אמר דבר.

ל' הרכינה את ראשה ואמרה: "אני ממש מצטערת ומבקשת סליחה... אתם לא אשמים במה שעובר עלי".... הצלצול קטע את הרגע הדרמטי. והנה...להפתעתי, לא התפרצו הילדים, כמנהגם, החוצה להפסקה, אלא קמו ממקומותיהם והקיפו את ל'. הם ליטפו אותה, חיבקו אותה וניסו לנחמה. ביניהם גם הילדים בהם פגעה ל'. בקשת הסליחה של ל' התקבלה. הכעס והזעם כלפיה , הפנו את מקומם לאמפטיה, לרגישות ולחמלה. הצד הרגשי, גבר על הצד הקוגניטיבי (שהוא הצד הפעיל בד"כ אצל הילדים המחוננים) והם היו מסוגלים להכיל את התנהגותה של ל' ...

היה זה ללא ספק שיעור שייחרט בזיכרונם ובזיכרוני...

את הוריה של ל' לא זימנתי לשיחה. הרי הדיון שהתקיים והתנהגות חבריה כלפיה, היו המורים הטובים ביותר עבורה.... ידעתי שפעלתי נכון והייתי שלמה מאד עם החלטתי שלא לקיים את המבחן.

צפיתי תגובות (אולי נזעמות) מצד ההורים שילדיהם למדו למבחן שלא התקיים. אך לאחר מספר שנים של ניסיון בהוראת ילדים מחוננים, היו לי תשובות מוכנות עבורם. אנו, אנשי החינוך, צריכים להיות גמישים ולקבל החלטות (שלעיתים חורגות מן המסגרת), שתהיינה לטובת הילדים, לצמיחתם ולהתפתחותם התקנית, ולעמוד בנחישות אל מול מערכת החינוך ההישגית והתובענית ומול הורי התלמידים המעורבים והמתערבים.