להיות המורה של הבן של החברה שלי

אני מורה למתמטיקה ואחת משתי רכזות המתמטיקה בבית ספרנו. זהו בית ספר תיכון עיוני רגיל, ותיק מאוד, במרכז הארץ. אוכלוסיית התלמידים מורכבת ברובה מילדי המקום אך כוללת גם תלמידי פנימייה, שחלקם ילדי פרויקט נעל"ה. בבית ספרנו קיימות מגמות שונות וכיתות ברמות שונות, כמקובל ברוב בתי הספר בארץ.

אחד מתלמידיי בקבוצת המתמטיקה י' 4 יח"ל הוא ילד מאוד מיוחד. לכאורה הוא תלמיד מן המניין, אבל הוא בנה של אחת מחברותיי הטובות. היא גם חברה לעבודה ולצוות המתמטיקה ואף מלמדת קבוצה מקבילה לי - י' 5 יח"ל. הצוות בבית ספרנו עובד בהרמוניה שלמה ומשתף פעולה ברמה גבוהה יחסית. במהלך השנים למדנו להכיר אחד את השני, כל אחד על יתרונותיו ומגבלותיו ונוצרה ידידות וחברות בין חברי הצוות. הצוות עובד יחד כבר 18 שנים. על רקע מערכת יחסים זו אני מכירה את הנער כל שנות חייו עוד בהיותו ברחם אמו. מטבע הדברים, בגלל עבודתנו המשותפת, אני נפגשת עם אמו כמעט כל יום כבר שנים רבות. "ההיסטוריה" שלו מוכרת לי היטב. אמו נהגה לספר לי ולאחרים כל מה שעובר עליו ועליה מדי יום. הנער הוא ילד מאוד
מיוחד. הוא מאוד נבון וסימפטי, אבל בעל לקויות למידה די חמורות, ואף אובחן כבעל תסמונת ADHD.

אמו של הנער- חברתי ועמיתתי לעבודה - הקדישה מרץ וזמן לבנה כשלמד בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים, הרבה מעבר למה שהורה ממוצע מקדיש לילד רגיל. היא נעזרה בבעלי מקצוע והייתה מודעת היטב למצבו המיוחד. היא עקבה כל השנים אחרי לימודיו והקדישה לו תשומת לב רבה.

כאשר סיים הנער את לימודיו בחטיבה היא מאוד התלבטה לאן לרשום אותו. בסופו של דבר החליטה שהטוב ביותר לנער הוא שיהיה כמה שיותר צמוד אליה, כדי שתוכל להשגיח עליו מקרוב. היא רשמה אותו לבית ספרנו – בית ספרה. מטרתה הייתה שחבריה ילמדו אותו ויעזרו לה ולו. רישומו לבית ספרנו דרש העברתו מעיר אחת, עיר מגוריו, לעיר אחרת. הנער שובץ לכיתה מיוחדת בבית ספרינו – "כיתת ה - 100" . זוהי כתה מיוחדת, כיתת מצטיינים. הציפיות מתלמידים אלה גבוהות והדרישות בהתאם. מורים המלמדים בכתה זו מאוד מרוצים. הנערות והנערים בעלי מוטיבציה גבוהה ללימודים, הם מכינים את שיעוריהם, מגיעים להישגים גבוהים ואפילו גבוהים מאוד.

בנה של חברתי לומד מתמטיקה ברמה של 4 יח"ל, בקבוצה שלי. לפי התרשמותי הוא יכול ללמוד גם ברמה של 5 יח"ל, שכן הוא ילד כל כך אינטליגנטי, נבון וחכם, במתמטיקה בכל אופן. הגעתי למסקנות אלו על פי תשובותיו ועל פי צורת חשיבתו.

אבל אמא שלו, חברתי, לא מסכימה. היא חושבת שיהיה לו קשה. מראש היא החליטה שהוא ילמד ברמה של 4 יח"ל, ולכן היא עצמה מלמדת את הקבוצה של 5 יח"ל. מבחינה טכנית הוא לא יכול לעבור אליה. עכשיו הוא התלמיד שלי. לא רציתי בזה, תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה, אבל לא הייתה ברירה.

בשיחותיי אתו בעל פה הוא מפגין הבנה וידע. יחד עם זאת יש לנער ADHD. הוא בעל לקויות למידה לא קלות. הוא אינו מכין את שיעוריו, אינו רושם בכיתה כמעט כלום ואם הוא עושה זאת תחת אילוץ - הוא כותב באי סדר מוחלט. שוחחתי איתו כבר כמה פעמים מתחילת השנה. הוא אומר שמשעמם לו. האמת היא שלא התעמקתי באמירה זו - האם השעמום נובע בגלל שקל לו או בגלל שהוא לא אוהב מתמטיקה באופן כללי. יש לציין שאם ירד מ- 4 יח"ל הוא לא יוכל ללמוד בכיתת המצטיינים, ויצטרך לעבור לכיתה עיונית רגילה. אימו ביקשה ממני ש"אוריד אותו ממנה", שלא תצטרך להתעסק במתמטיקה שלו.

אני נמצאת עתה בדילמה חינוכית שמעולם לא התנסיתי בה: מחד גיסא - עז רצוני לעזור לנער ולאמו, שהיא גם חברה טובה וגם עמיתה לעבודה. גם אני אם לבן, בן גילו של תלמידי זה. מאידך גיסא – קשה לי עם המצב הלא רגיל שנוצר במערכת היחסים בינינו, מערכת יחסים של מורה – תלמיד ומורה – הורה. האם מצפה ליחס מיוחד מצד המורים, כפרסונל, כאם לבן עם קשיים לא מעטים. היא דורשת ממני דיווח כמעט על כל שיעור, דבר שלא נעשה לגבי אף תלמיד אחר. לאחר כל דיווח כזה היא מיד מתקשרת אליו וכועסת או שואלת. הוא, כמובן, יודע שאני מספרת לה. אני עושה זאת לא ממש מרצוני, וכל פעם מנסה להתחמק מזה, אך בכל זאת נכנעת ובסופו של דבר מדווחת לה. אני עושה זאת כי אני רוצה שהוא יתפקד בכיתה, אבל יחד עם זאת אני לא רוצה שהוא ירגיש כאילו כל הזמן הוא במעקב (כאילו עינו הפקוחה של "האח הגדול" צופה בו). בשיחה אישית שלי איתו בעניין תפקודו בכיתה, אמרתי לו שאמו אינה יכולה להחליף אותי כל הזמן כמורה ולהשלים לו את החסר. הסברתי שזה לא הוגן כלפיה. הבטחתי לו באותה השיחה שלא אספר לאמו על הנעשה בכיתה. לצערי לא עמדתי בהבטחתי זו.

אני מרגישה שנוצרה מערכת יחסים לא נורמאלית ולא נכונה בין התלמיד לביני ובין אמו. איני נוהגת לדווח לכל הורה על כל אירוע בכיתה שמתרחש עם בנו/בתו, וכאן, בגלל דאגתה של האם ובגלל המצב המיוחד של הילד - זה קורה. איני יודעת מה טוב לנער: האם הקדשת תשומת לב מיוחדת תהיה לטובתו או לא? חוץ ממנו יש לי כיתה די עמוסה (40 תלמידים), ולעיתים אני חשה אי נוחות אם אני מקדישה לו תשומת לב ומעירה לו על כל צעד ושעל. מצד שני, אם אני לא מתייחסת אליו, אני מרגישה אי נוחות מאי תשומת לב לבנה של חברה טובה. היא הרי ביקשה ממני לדאוג לו. איך להתמודד עם מצב מיוחד ורגיש זה?