שיעור תנ”ך - כפיה דתית

האירוע עליו ברצוני לספר התרחש בבית ספר תיכון ממלכתי בכתה י"א - עולים. בבית הספר נהוג להגיש את כל התלמידים לבחינת הבגרות בתנ"ך בסוף כתה י"א. תלמידי הכתה בה מדובר החלו את לימודי התנ"ך בהתאם לתכנית הלימודים בכתה י'. בשנה הקודמת הם למדו עם מורה אחרת, ולפיכך זו השנה הראשונה (והיחידה) בה לימדתי אותם.

איימי הצטרפה לכתת העולים כחודש לאחר תחילת שנת הלימודים. היא הגיעה מארה"ב, שובצה בכתת העולים, אבל לא השתלבה בכיתה מבחינה חברתית. היא לא חשה חלק מהקבוצה, לא הרגישה נח בין העולים מחבר העמים ודרום אמריקה (בעיקר מארגנטינה). לאחר זמן מה הבחנתי בכך שהיא אינה מגיעה לשעורי תנ"ך. לשמחתי, פגשתי אותה באחת ההפסקות ושאלתיה מדוע איני רואה אותה בשיעור. היא ענתה שהיא אינה מעוניינת ללמוד תנ"ך, אין לה צורך בלימודי-דת, היא רואה בכך כפייה דתית ובכלל היא אינה מבינה מדוע מכתיבים לה מה ללמוד. בארה"ב שיטת הלימוד הייתה שונה (שיטה סמסטריאלית, כמקובל באוניברסיטאות בארץ, והסטודנטים הם שבוחרים מה ללמוד). נדמה לי שבפנייתי אליה היא מצאה הזדמנות לפרוק מעט מזעמה על המערכת ומהתיסכול שלה על כך שהיא כאן... איני זוכרת את כל פרטי השיחה אבל במהלכה ניסיתי לענות על טענותיה:

בנוגע לשיטה: נכון שיש מקצועות חובה, תנ"ך הוא אחד מהם ועליה לקבל זאת. הסברתי לה שאמנם לא לומדים כאן בשיטה סמסטריאלית, אבל הבגרות בתנ"ך תיערך בסוף השנה הנוכחית (שווה ערך לשני סמסטרים), כך שה"סבל" לא יימשך זמן רב וכדאי לה לראות בכך "נקודת אור". החיסרון מבחינתה הוא שהיא תצטרך להשלים את החומר שנילמד בשנה שעברה, בתקווה שהיא אכן תשתכנע ללמוד תנ"ך (בשלב זה היה מוקדם מדי לדון באופן בו היא תשלים את החומר).

בנוגע למהות: הסברתי לה ששיעורי תנ"ך אינם שיעורי דת. אין בכוונתי לגרום לה להיות דתיה וזו אינה המטרה של שיעורי התנ"ך. בתנ"ך לומדים על אירועים (בעברו של העם), חוקים ("לא תרצח") ועוד. הצעתי לאיימי להגיע לשיעור, להקשיב ולבדוק האם באמת מדובר ב"שעורי דת", האם היא חשה שיש כפייה דתית בשיעור ובקיצור, לתת למקצוע "צ'אנס". בפגישה עם איימי לא היה לי מספיק זמן להסביר לה מדוע חשוב ללמוד דווקא תנ"ך. ובכלל, האם יש לדון בכתה מדוע חשוב שכל תלמיד יבין למה לומדים תנ"ך? תנ"ך אינו שווה ערך לדת (ותלמידיי מבינים זאת מהר מאד...). הבעייה היא שבשגרת היומיום והלחץ "להספיק" את החומר בד"כ אין זמן לדון בכך. אולי כדאי להקדיש לכך שיעור או שניים? בשנים הראשונות בהן לימדתי, הקדשתי לשאלה זו שעור (כחלק מהנושא של מבוא למקרא) אבל במשך השנים הבנתי שכבר עסקו עם התלמידים (עם רובם) בשאלה זו וכשהשאלה עולה היא בד"כ קנטרנית ודיון נוסף בנושא הוא מעין "משיכת זמן"... מי שממש רוצה לדון בעניין מוזמן לגשת אלי בהפסקה או לאחר שעות הלימודים. היו תלמידים (אמנם מעט) שניגשו לשוחח עמי על כך. בכל אופן, ברור שאם ברצוני לדון בנושא באופן יזום אני צריכה לחשוב על דרך אחרת להציף אותו (אולי בעזרת משל/ פרובוקציה כלשהי או משחק).

שיתפתי את המחנך והיועצת בפרטי השיחה ומהם נודעו לי פרטים נוספים בנוגע לילדה והנסיבות שבעטיין הגיעה לבית ספרנו. אין ספק שהיו לה "נסיבות מקילות", ויחד עם זאת - לא היה בכוונתי לוותר.... איימי עשתה לי "טובה" והגיעה לצפות בשיעור תנ"ך. נושא השיעור היה דינים העוסקים ביחס לחלשים בחברה (שמות כ"ב 26-24 ; ויקרא י"ט 18-9). הפסוקים בשמות כ"ב 16-14 דנים באיסור לדרוש בכח כסף שניתן כהלוואה לעני, האיסור לקחת ריבית מהעני, החובה להחזיר בגד שנלקח כמשכון עוד באותו היום ובנימוקים המקראיים לכך. הסברתי את הפסוקים מבחינה מילולית ורעיונית ובקשתי מהתלמידים להביע את עמדתם בנוגע לחוק. בכתה התפתח דיון על חוקים סוציאליים אז והיום.

לדעתי, הנושא של עזרה לחלש/ שונה /זר היה קרוב לליבם וחלקם אף הכירו אותו מקרוב וחוו אותו על בשרם.

איימי הופתעה מההומאניות של החוק וממידת ההתחשבות שמופגנת בתורה כלפי העניים. בתום השיעור איימי ניגשה אלי ואמרה שכעת היא אכן מבינה שאין מדובר בשיעור דת ודווקא היה לה מעניין... מובן ששמחתי, אם כי היה לי ברור שזו רק תחילת הדרך. איימי החליטה לנסות לעבור את הבגרות בתנ"ך. היא לא הגיעה לכל השיעורים, אבל היא בלטה באלו שהיא כן נכחה בהם. היא העלתה שאלות נוקבות ולא היססה להביע חוסר הסכמה ולהעביר ביקורת כשתוכן הדברים ו/או אופן העברת השיעור לא מצאו חן בעיניה. היא מילאה את המטלות (והיו הרבה כאלה), ובעזרת שעורי עזר פרטיים השלימה את החומר שנלמד בשנה הקודמת. שמרתי על קשר רציף עם המורה שלימדה אותה והיא סיפרה לי על ההתעניינות הרבה שאיימי גילתה בסיפורי בראשית ועל כך שהיא הייתה מוכנה ללמוד גם בשעות בלתי מקובלות. ציון המגן של איימי היה 90 ובמבחן היא קיבלה 92 . חשתי שגרמתי לה עוול מפני שהציון לא "הגן" ולהפך הוא פגע (החסיר) וכשנפגשנו בשנה שלאחר מכן שיתפתי אותה בתחושתי. היא "הרגיעה" אותי כשאמרה שציון המגן היה הוגן ובכל מקרה היא מודה לי על האכפתיות שהפגנתי כלפיה ועל כך ששכנעתי אותה שהשד לא נורא כל-כך. ולמי שתוהה, איימי לא חזרה בתשובה בעקבות שעורי התנ"ך שנכפו עליה ...