תרבות הדיון בכיתת מחוננים

את כיתה ז4, כיתת המחוננים הראשונה בבית ספרי, פגשתי בשנה שעברה 3 פעמים בשבוע, 4 שעות בכל פעם. לימדתי אותם את מקצועות הבעה בכתב והבעה בעל פה. כיתות ז' האחרות (הרגילות) לא זכו לקבל שעתיים הבעה בע"פ, אבל צוות ההיגוי, שהוקם במיוחד בבית הספר וכלל את כל המורים המלמדים בכיתת המחוננים, החליט שיש לאתגר את הכיתה החלוצית ולאפשר לה "לטעום" ולהעמיק בנושא.

בהחלט הוקסמתי מתלמידי הכיתה המיוחדת והחמיא לי מאוד שבחרו בי ללמד תחום דעת חשוב זה. התלמידים גילו עניין רב בשיעורים, הרבו להשתתף ובפירוש נהנו להכין את שיעורי הבית, ובמיוחד את מטלות הכתיבה השונות ואף את קריאתם והצגתם בפני שאר התלמידים. ככלל, ציפיותיי מן הכיתה "הכי שווה" בבית הספר היו גבוהות הן במישור הלימודי והן במישור החברתי. התלמידים, שהגיעו ממקומות שונים, הכירו זה את זה ממרכז העשרה שבועי, שם נפגשו.

הכיתה הייתה תוססת ואנרגטית (במובן החיובי בלבד...). כל נושא שנבחר לכתיבה הפך לבימת דיון סוערת ומלאת מרץ וניכר כי הסוגיות שהבאתי והעזרים ששימשו את הוראתי, הפכו מפעם לפעם מעניינים ומאתגרים יותר.

יש לציין כי הכיתה זכתה ביום הגיבוש במקום הראשון, והאווירה החברתית שאפיינה אותה הייתה נינוחה וחיובית. התלמידים נהגו להיפגש בשעות אחר הצהריים ונוצרו קשרים קרובים במיוחד. זאת הסקתי מהוראתי ומסיפוריהם בבוקר יום ראשון כשפתחנו את השבוע (5-7 דקות של אקטואליה...)

לאחר כמעט שישה חודשים של למידה של מבנים שונים בדיבור כגון: דיווח וטיעון, הגיעה סוגיית הדיון. התלמידים ציפו לה בקוצר רוח וחיכו לרגע בו יוכלו לשכנע את חבריהם לצדד בדבריהם ולקיים בימה אמיתית שתאפשר הידברות איכותית, תרבותית ויעילה.

לשם כך, במשך שיעורים רבים צפינו בקלטות וידאו המתעדות דיונים שונים לחיוב ולשלילה, העלנו קשיים והסתייגויות, ניסחנו כללי דיבור רהוטים והדגשנו את חשיבותם של הנימוס ותרבות השיח באמירות הביקורתיות ובמצבים בהם אין הסכמה.

אפשרתי לתלמידים להציע נושאים שונים לבימה. שלושה נושאים נבחרו ברוב קולות וניכרה מוטיבציה רבה לעסוק בהם.. בהמשך, התלמידים נדרשו להשתבץ בטבלה שנכתבה על הלוח במקום המתאים לכל אחד מהם. הטבלה הייתה פשוטה וברורה ולשם השיבוץ הוקדשו שני שיעורים. כל קבוצת דיון מנתה 7 משתתפים: 3 תלמידים בעד, 3 תלמידים נגד, מנחה אחד ו – 2 תצפיתנים שנבחרו באופן ספונטני על ידי בתחילתו של כל דיון ועקבו אחר המתרחש תוך התייחסות להיבטים שונים בדיון. יחד, החלטנו על ההיבטים השונים בכל צד (למשל: נושא בעד / נגד עריכת ניסויים בבעלי חיים בהיבטים כלכליים, מוסריים, דתיים, חברתיים ועוד).

התלמידים התלבטו בינם לבין עצמם היכן להשתבץ והכיתה בהחלט "סערה" בשיעורים אלה. אפשרתי להם לנהל ביניהם שיחות ודיאלוגים באשר לשיבוץ והתערבתי בשעת הצורך. היה חשוב לי שכל אחד מהם יהיה שבע רצון, יעבוד עם מוטיבציה גבוהה ויתרום לקבוצתו ככל שיידרש. ההכנות גלשו מעבר לשיעורינו. המורות לספרות והיסטוריה סיפרו לי שהן "תפסו" ארבעה מהם עסוקים בזמן השיעור בלחשושים מי יהיה עם מי ובאיזו קבוצה.

בסופו של דבר, הקבוצות נוצרו והחבר'ה ניגשו לעבודה. הייתי מרוצה שנוצרו קבוצות אקראיות על פי נושא משותף ושמחתי על ההיצוותות המקורית שלהם כי חשבתי שזו הזדמנות נפלאה עבורם להכיר חברים חדשים.
הקדשנו שני שיעורים נוספים לגיבוש הקבוצה ע"י משחקי הכרות שונים ובעיקר דנו בקבוצות ובמליאה בסוגיות הבאות "מה אני מביא איתי לעבודה בקבוצה", "מה אני מצפה מעצמי" , "מה אני מצפה מחבריי".

יש לציין כי בית הספר מעודד צמיחה והפרייה בעבודות צוות וכי גם המורות האחרות, מדיסציפלינות שונות מעודדות עבודה קבוצתית בכיתה זו. למשל, במקצועות ספרות ומדעים התלמידים המחוננים (וגם בכיתות הרגילות) התנסו בעבודות חקר קבוצתיות ויצרו תוצר ייחודי משותף.

שלוש הקבוצות עבדו במרץ רב והחלו לעשות מחקר על הנושא. התלמידים קראו מאמרים, חיפשו מידע ובעיקר, למדו אחד מן השני. הם עבדו גם במהלך השיעורים, (לשם כך נכנסו פעם בשבוע למשך חודש למעבדת מחשבים) והתלמידים אף השלימו את החסר בבית, בזמנם החופשי. כל קבוצה שדנה בנושא מסוים עבדה יחד כקבוצה וגם עבדה בצוות מצומצם של בעד ונגד. נראה כי הכל זרם על מי מנוחות ולא היו "תקלות" רציניות.
אני בהחלט רוויתי נחת מהשיעורים הללו. הבטתי בתהליך עבודתם זה לצד זה, צוטטתי לחילופי המילים ונתרמתי על ידם רבות. בנוסף, הכרתי כל אחד מהם טוב יותר בזכות עבודתם המשותפת.

טבילת האש הראשונה של הקבוצה הראשונה עברה באופן נהדר להפליא והדיון היה מרתק ביותר. ההצגה של מרבית המשתתפים הייתה מצוינת ואיכותית. המשובים העצמיים ומהקהל היו טובים ואני שבחתי את המשתתפים. זאת ועוד, בבימת הספרייה נקרו כמה מורות ששמעו באוזן אחת והשתאו מדברי המחוננים שלנו. הייתי מסופקת ביותר והרגשתי נפלא.

והנה הגיעה לה בימת הדיון השנייה והבלתי נשכחת.

בסיומה של הבימה השנייה, כאשר שתי הקבוצות (נגד-בעד) סיימו להציג את דבריהם ואף דיברו באופן ספונטני זה מול זה (כמו בבימה הקודמת), הגיע תורו של המשוב. חלק מן התלמידים חיזקו את חבריהם ומנו שורה של תשבוחות כגון: רהיטות ותקינות הלשון, הצגת המידע המעניין, שימוש באמצעים רטוריים מגוונים וכתיבה והצגה נהדרים של הטיעונים. לצד זה, אחרים ביטאו משוב פחות אוהד והתייחסו בין השאר ליחסי הכוחות של המתמודדים בכל קבוצה (קבוצת הבעד וקבוצת הנגד) ולדמות שבלטה ביותר ולכאורה "גנבה את ההצגה", ל"ראש הקטן" של שניים מן המציגים ועוד. שמחתי על הכנות והפתיחות של הילדים וכתבתי (כהרגלי) את דבריהם ביומני.

לאחר המשוב של קהל המאזינים, הגיע תורם של המתמודדים עצמם – ואז פרצה לה בכל עוצמתה לבה אדומה וזועקת. אחת הקבוצות פערה פיה והחלה להאשים זה את זה ב"כשלון" ההיצג (שלא היה גרוע בכלל...). הם פנו אחד אל השני בטון דיבור מעליב ולא מכבד ונוצר ויכוח קולני וחסר תרבות. הוטחו האשמות קשות ופוגעות ונאמרו עלבונות אחד כלפי רעהו.

ואני ? מצאתי עצמי מתערבת ומבקרת, מגשרת ומפשרת, מאפשרת להם ל"הוציא" את אשר על ליבם, אך בד בבד מבקשת לשמור על איפוק וסובלנות. והכי הרבה חשתי כעס ואכזבה. מדוע ? כי למעשה כל מה שנלמד - לא הופנם באופן מעמיק בשפת הדיבור. כמו כן, חשתי כישלון, שהרי נכשלתי במשימה – בהוראת הבעה בעל פה בכיתה – בהקנייה של ערכים והתנהגויות חברתיים. ציפיתי מהם להתנהגות הולמת ומכבדת, משמשת דוגמה ומודל לשאר התלמידים, הרי הם כיתת המחוננים, לא ?!

איפה טעיתי ? האם היו רמזים מקדימים לקטסטרופה ואיך לא זיהיתי אותם ? האם עבודת הצוות הייתה למראית עין בלבד ?

חשוב לציין כי לאחר הצגה זו ביקשתי מכל תלמיד לכתוב לי את תחושותיו האישיות כתוצאה ממה שקרה. בשיעור, כל תלמיד קיבל הזדמנות לשתף כיצד חווה את מקומו בהיצג. תלמידי קבוצת ההיצג הנ"ל התנצלו בפני חבריהם ובפני הכיתה על התבטאותם. כתבתי על הלוח "מדוע בעצם בני האדם פותרים אי הסכמות בדרכים של אלימות מילולית ? ולמה זה קרה לנו בכיתה ?" התשובות שעלו היו מעוררות מחשבה עבור כל אחד מאיתנו.

לצד זה, עורבו בעלי תפקידים כגון: מנהלת/ מחנכת/יועצת/פסיכולוגית. הנושאים "כבוד הדדי וסובלנות", "הקשיים בעבודת צוות", "לפעול היטב תחת לחץ", "השאיפה למצוינות" הועברו באופן ספירלי בכל המקצועות – בכל כיתות ז'.