תיאור המקרה של דני בר גיורא נכתב בידי חמוטל פרת בעקבות ראיון. תיאור המקרה ראה אור בספר "רואים את הקולות - מורכבות אנושית וחינוכית בבתי הספר מנקודת מבטם של מנהלים", בהוצאת מכון אבניים, 2012.
על בית הספר
בית הספר התיכון לאמנויות בירושלים הוא שש-שנתי. לומדים בו כ-540 ילדים מכיתה ז' עד י"ב. בית הספר הוא על-אזורי ומגיעים אליו ילדים מכל רחבי ירושלים וגם מחוצה לה (כ-40% מהם אינם תושבי העיר). זהו תיכון עיוני רגיל, עם צלצולים, שיעורי בית ומבחנים. בית הספר מתמחה באמנויות. יש בו חמש מגמות אמנות: תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע ואמנות פלסטית (ציור, פיסול ועיצוב). הילדים צריכים לבחור בבית הספר ולהתקבל אליו. הם צריכים לרצות, לעשות מעשה, כדי להגיע. הלימודים כרוכים גם בעלות גבוהה. הביקוש להתקבל לבית הספר עולה בהרבה על ההיצע. אני מנהל את בית הספר כבר כמה שנים. המקרים שאתאר כאן הם שניים מני רבים, והם מציגים את ההשקפה החינוכית שלי בסוגיית השונוּת במערכת החינוך, את ההצלחות שהיא מאפשרת ואת מחיריה.
השונות בבית הספר
השונות בבית הספר מתאפיינת בעיקר בהבדלים בין ילדי חינוך מיוחד, במובן המורכב שלהם, לבין ילדים נורמטיביים, ולאו דווקא בין תלמידים משכבות מבוססות לבין אחרים. יש בבית הספר ארבע כיתות (מפוזרות) של חינוך מיוחד, כ-10% מהתלמידים הם תלמידי חינוך מיוחד מובהקים, 40% בעלי צרכים מיוחדים, בכללם כיתת אוטיסטים וילדים על סף פיגור, וכולם משולבים בבית הספר שילוב מלא. כמעט אין תלמידים ערבים בבית הספר, אין עולים מאתיופיה, יש מעט מדי משכונות מצוקה. מספר התלמידים משכונות מצוקה בבית הספר אינו עומד ביחס הולם לכישרונותיהם, וכך לגבי ילדים מבית הכרם או רחביה. הילדים בשכונות המבוססות אינם מוכשרים יותר מאלה הבאים משכונות חלשות יותר מבחינה סוציו-אקונומית. הם רק מטופחים יותר, והוריהם דורשים ומודעים יותר. כל תלמיד שייך לכיתת אם, שממנה הוא יוצא ללימודים במגמה. כל תלמיד מקבל עזרה לפי צרכיו: אחד יוצא למרכז למידה, כיתת האוטיסטים יוצאת אחר צהריים לפעילות וכדומה. יש בבית הספר תכניות רבות, אך הבסיס הוא ה"ביחד" – כולם שייכים לכיתת האם ויודעים זאת. בבית הספר יש יוצאי דופן כה רבים, עד כי אין זה יוצא דופן להיות יוצא דופן. יוצאי הדופן הם הילדים שאינם דיסלקטיים, שהוריהם עדיין נשואים, שיש להם רק דירה אחת, ושהכול "תקין" אצלם...
מקרה ראשון: אלון
אלון נפלט ממערכת החינוך הממלכתי-דתי. ילד דתי, המתגורר באחד מן היישובים ממזרח לירושלים. המשפחה עלתה מצרפת. לאלון לקות למידה מורכבת ביותר, הגורמת לו לקושי עצום להתרכז, לשבת וללמוד. אלון מוזיקאי מדהים, ילד שנשמתו במוזיקה. הוא מתעניין במוזיקת רוק, מנגן בגיטרה חשמלית. מוזיקה היא המקום שבו הוא מצליח לבטא את עצמו, לחיות. ילד מקסים. בישיבה התיכונית שבה למד הושם דגש רב על שינון ולימוד, ובעבורו החיים שם היו סיוט. לא היה שם שום ניסיון אמתי לעזור לו להתמודד עם הקשיים שלו. שללו את כל מה שעשה עם המוזיקה שלו, במקום להשתמש בה ככלי לדבר משמעותי. הילד הלך לאיבוד. גם משפחתו עשתה הכול כדי לדכא את נטייתו המוזיקלית, במקום לתת לו לצמוח מהמוזיקה שלו. בכל הזדמנות שהייתה לו ניסה אלון לברוח מהמציאות כדי לנגן. בסוף כיתה י' נזרק מהישיבה. הוא ניסה להתקבל לבתי ספר דתיים כאן בירושלים, אולם כולם טרקו לו את הדלת בפרצוף. אז הוא הגיע עם אמו אליי, לתיכון לאמנויות. אני זוכר את האם נכנסת לחדרי, אובדת עצות. אמא מקסימה. "אין מה לעשות עם הילד", אמרה. ביקשתי מרַכָּז המגמה לפגוש אותו – "נראה אם הילד רק מרעיש בגיטרות", אמרתי. – "יש פערים עצומים, חסר לו המון רקע תאורטי", ענה לי הרכז, "אבל המוזיקה היא כל עולמו".
מדיניות המיון
בית הספר מקבל לשורותיו תלמידים שיש להם כישרון בתחום האמנות ואהבה אליה, שיש להם תשוקה לאחד מתחומי האמנות הנלמדים בית הספר וכישרון במידה מספקת כדי שיהיה אפשר לממש את האהבה הזו, בלי להיוותר עם חוויה מתסכלת. אין בבית הספר תנאי קבלה המתייחסים להישגים בתחום העיוני, ליכולת הקוגניטיבית, לרקע הסוציו-אקונומי, לכישורים, ללקויות למידה, לציונים או לבעיות התנהגות. כל ילד עובר ועדת קבלה למגמה וכן ריאיון אישי שבו אנו מנסים לקבל פרופיל של התלמיד. זה עוזר לנו להיערך לקראת קבלתו לבית הספר, נותן לנו תמונה: אם אנו רואים שהכישורים של הילד בתחומי המגמה חזקים, וברור שזו תהיה רגל חזקה שתבסס את נוכחותו בבית הספר – נוכל להיות סובלניים יותר לקשיים אחרים שלו. קרה לא פעם שילדים, שבאו עם מבחני "הדסה" שצפו להם כישלון בבגרות ועם רקע לימודי קשה מאוד, הצטיינו במגמה, והצטיינות זו גרמה להם לזקוף את קומתם ולהאמין ביכולתם. הם סיימו את בית הספר עם תעודת בגרות, בניגוד לכל הציפיות. כאשר יש תלמיד שהצלחתו במגמה גבולית, וברור שבמקום זה הוא יהיה "זנב לאריות", נחפש את הצדדים החזקים שלו בכישורים חברתיים, בלימודים. לעומת זאת, לא יתקבל לבית הספר מי שאנחנו לא מאמינים שזה יהיה לטובתו. קרה גם שטעיתי. לפעמים קורה שילדים או הורים מתעקשים מאוד ללמוד בבית הספר. במקרים כאלה אני פותח את הדלת, כי אני מאמין שההתעקשות שלהם היא סוג של מוטיבציה, של כוח.
אלון הצטרף למגמת המוזיקה בכיתה י"א, עם כל הילדים המקסימים שבאו מרחביה, חלקם מוכשרים מאוד, שלומדים אצלנו מכיתה ז'. הם לומדים הרמוניה ומנתחים סימפוניות כבר שנים, ופתאום "דוחפים" להם טיפוס שלא מחובר כלל לעולם הזה. הייתה התגייסות רגשית ומקצועית גדולה מאוד של הצוות למענו, במטרה לעזור לו לשקם את עצמו. הצלחנו במאמצים רבים להשיג לו התאמות מול משרד החינוך ונתַנוּ לו תמיכה דרך מרכז הלמידה. אבל החשוב ביותר – נתנו לו לחיות. היינו סובלניים לקשייו הלימודיים ובעיקר – ייחדנו מקום חשוב מאוד למוזיקה שלו. אני לא יודע כמה חברויות אמתיות צמחו לו כאן, אבל אני בטוח שהיה לו טוב מאוד פה. הוא הצליח לסיים את י"א ואת י"ב עם כמה בגרויות. את אלה שלא הספיק – חזר להשלים אחרי הצבא. רסיטל הגמר שלו היה אחד האירועים המרגשים בבית הספר. הוא הופיע עם ההרכב שלו מהישיבה. אולם הקונצרטים היה מלא. גם משפחתו הייתה שם. כנראה בחוויה שלו זה היה תיקון, שרק כעבור זמן מה הבנתי עד כמה היה גדול. הערב אני מוזמן לחתונה שלו...
תפקיד האמנות בחינוך
האמנות היא בעיניי כלי ולא מטרה, כלי חינוכי משמעותי. בית הספר שלנו אינו מקום להכשרה מקצועית, גם לא מוסד להכשרת שחקנים או מוזיקאים. הוא כלי לקידום מובילוּת חברתית, לקידום אנשים. יש כאן הרבה ילדים שהאמנות ממלאת מקום מרכזי מאוד בחייהם והם ממשיכים לעסוק בה – וזה טוב ולגיטימי, אך מבחינתי לא זה המדד להצלחתם. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא שיהיו בני אדם ואזרחים טובים, הרבה לפני שיהיו אמנים מצליחים או תלמידים חרוצים. אני דורש מהם שיתייחסו ברצינות רבה לחייהם, לכל רגע ולכל שעה. החיים הם דבר יקר. בעיניי החשיבות של לימודים העיוניים ושל האמנות שווה. חשוב מאוד ללמוד ולהשכיל, ואני לא מכיר אף אמן שהשכלה כללית בהיסטוריה, במתמטיקה או בפילוסופיה פגעה בכישוריו או ביכולתו. להפך, היא רק מוסיפה ומעשירה את עבודתו האמנותית. האמירה של בית הספר ברורה: זה לצד זה חיים יחד. כל אחד לומד על פי יכולתו. יש שלא יגיעו לבגרות מלאה, אך הם בהחלט ילמדו עם כולם. לכל אחד מגיעה השכלה כללית. אלון הוא ללא ספק מקרה של הצלחה. אבל אני רוצה להציג כאן סיפור אחר, שהצליח פחות.
מקרה שני: משה
משה הצטרף אלינו בכיתה י'. כשהיה בכיתה ט' הוריו באו להיפגש אתי פעם, פעמיים, שלוש. לחצו מאוד שאקבל את ילדם לבית ספר, התחננו שאציל את הילד רגע לפני שהוא מגיע למוסד לעבריינים. הוא היה במצוקה גדולה, וכמעט שלא תפקד בכיתה ט'. היה הרבה ברחובות. בשום בית ספר אחר לא היו מוכנים לקבל אותו.
אני מאמין שצריך לעבוד עם כל הילדים. זו פדגוגיה נכונה. העולם שלקח את החינוך המיוחד ויצר את ההפרדות הוא עולם שוביניסטי, גזעני, שרצה להסיר מעל דרכו של האדם הלבן את כל מי שמפריע לו לשמר את הדומיננטיות שלו בעולם. מחנכים אמתיים, כמו שהיו פעם, צריכים לחנך את כל הילדים. יש שיגיעו להיות מצטייני דקאן ויש שלא ישלימו בגרות. זה בסדר, לא כולם יכולים להגיע לאותו מקום. אבל חשוב שכולם יעברו תהליך, שיתקדמו בחייהם. מוטיבציה זה דבר שאפשר לבנות. תפקידו של בית הספר לטפח אותה, לשקם מוטיבציה שחובלה ודוכאה. ניתן ללמוד הרבה מן הילדים המיוחדים האלה, ומן הדפוסים של החינוך המיוחד. כיום אנחנו מבינים שגם ילדים מוכשרים מאוד הם בעלי צרכים מיוחדים, ועם אלה אנו פחות יודעים איך להתמודד. בית הספר הוא בעיניי מקום למתן שוויון הזדמנויות לבני אדם עם שונוּת, על היבטיה הרחבים. יש שונות גדולה בין בני אדם, אבל כולם בני אדם. איפה אפשר ללמוד זאת יותר מאשר כשאתה יושב בכיתה עם ילד אוטיסט, עם ילד עבריין, כשחיים ביחד, בסובלנות, בלי אלימות? הדבר הראשון שקורה בבית הספר לאמנויות הוא שלכל ילד יש מרחב לחיות, לראות את השמים מעל ראשו. יש לו זכות קיום, יש לו אוויר לנשום. זהו שלב ביניים, לפני שיש "ביחד". כיצד זה קורה? אני לא יודע. אני מופתע לגלות זאת כל פעם מחדש. משהו פועל פה, שנה אחרי שנה. לא חשוב מיהם התלמידים או מיהם המורים. זו תרבות ארגונית שאני מכוון אותה באמצעות דוגמה אישית, לא בהרצאות ובהטפות, אלא בדרך שבה אני מתייחס לילדים, בדרך שבה אני מתייחס למורים.
פגשתי את הילד. הבחור בריא גוף, בעל חזות עבריינית משהו. לא היה לי ספק שתלמיד שמגיע בכתה ט' למצב כזה הוא קורבן של נסיבות חיים קשות. לא התרשמתי שיש לו עניין רב באמנות. הרגשתי שהוא חשדן, שאין לו כל אמון בעולם, שהוא כאילו אומר: "מה הטעם לנסות ו'למכור' את עצמי? ממילא אף אחד לא יקבל אותי, אף אחד לא ירצה אותי...". בשלב הזה עברוֹ עדיין לא היה מוכר לי. ידעתי שהיה אירוע קשה של אלימות, אבל לא הכרתי את הפרטים. בפגישה הנחיתי אותו מה עליו לעשות במהלך כיתה ט' כדי שבסוף השנה, אם יוכיח לי שהשתדל, שהתאמץ – יוכל להתקבל לבית הספר. במקביל עמד בפני ועדות הקבלה למגמות השונות, ואף שמדובר בילד מחונן, אינטליגנטי ומוכשר מאוד, שעבר בהצלחה את מבחני "הדסה" בכיתה ה', הוא לא הצליח לעבור את ועדות הקבלה בשום מגמה. ביקשתי מרכזת מגמת הקולנוע, אחת השותפות האמיצות שלי לאידאולוגיה, שתפגוש אותו. לאחר שנפגשו אמרה שלילד אין עניין בקולנוע, ושאולי עדיף לקבל מישהו שבאמת מתעניין בנושא, אבל הוסיפה שאם העניין חשוב לי – היא מוכנה לקבל אותו למגמה. בסוף כיתה ט' הגיע משה לפגישה מבלי שבאמת עמד בכל המשימות שהטלתי עליו. במהלך הקיץ, אחרי כמה שיחות אתו ועם הצוות ותוך כדי התלבטויות קשות, החלטתי לתת לנער סיכוי. התאהבתי בו. הודעתי לרכזת מגמת קולנוע ולמחנך שהוא בא. לא הבאתי בחשבון את המחירים הכבדים שתשלם סביבת בית הספר כולה על החלטה זו.
ההתמודדות של הצוות
קשה להיות מורה אצלנו, אבל זה גם רווח עצום. אין ספק שאני מאלץ את המורים שלי להתמודד עם שאלות אמתיות ונוקבות, יומיום ושעה שעה. ואני לא מקל עליהם את החיים. לעתים אני כופה עליהם לקבל למגמות ילדים מרקעים קשים מאוד, עם בעיות קשות ביותר. אחת הטענות של הצוות הייתה שאין למורים כלים להתמודד עם השונות העצומה של הילדים ועם מגוון הבעיות שלהם. על כן שכללנו את יכולתנו לתת מענה למורים, לתמוך בהם ולעזור להם. קיימנו השתלמויות, גייסנו צוות גדול מאוד של מורים לחינוך מיוחד, הרחבנו את המרכז לתמיכה. בטווח הארוך אני מאמין שהדרך החינוכית שלנו עוזרת למורים להיות מורים טובים הרבה יותר. כמו שהיו המחנכים האמתיים בארץ ישראל של שנות העשרים, השלושים, הארבעים ואף החמישים, שלא נזקקו ל"תורות חכמות", לאבחונים ולהוראה מתקנת. המורים בצוות למדו להכיר אותי, והם יודעים שיש מקומות אידאולוגיים שאינם נתונים למשא ומתן. יש שונוּת ביניהם, ואני יודע בדיוק מי הם שותפי האמת שלי לאידאולוגיה ומי תומך בה רק כלפי חוץ. רבים מהמורים הם אמנים ואנשי מקצוע בתחומים האמנותיים שאותם הם מלמדים – מוזיקה, תיאטרון, אמנות פלסטית, קולנוע, מחול. חשובה להם, ובמידה רבה של צדק, הרמה המקצועית והאמנותית של בית הספר, של המגמות השונות. חלקם היו מעדיפים פחות תלמידים שהתקבלו מסיבות אידאולוגיות ויותר תלמידים שהתקבלו בזכות כישרונותיהם האמנותיים. על רקע זה יש לא מעט ויכוחים ביני ובין הצוות. כאשר יצאתי לשנת שבתון מילא הסגן שלי, שהוא שותף אמתי ונאמן לניהול בית הספר, את מקומי. הוא הנהיג מדיניות אחרת, הציב סימן שאלה על קבלת תלמידים חריגים, הראה שאפשר גם להגיד "לא". משה התייצב בבית הספר באחד בספטמבר. החודשים הראשונים היו טובים. רכזת המגמה והמחנך התגייסו לטובת הנער. ניסינו לראות איך אפשר לעזור לו יותר במרכז הלמידה, לוותר לו על כמה שיעורים. הוא עשה מאמצים להשתלב. בעצם העובדה שבא לכאן כבר עשה בחירה. היו לי המון שיחות אתו, דיברנו על כך שבכל בוקר, כשהוא מתגלח ומצחצח שיניים מול הראי, עליו להחליט לאיזו דמות הוא נכנס היום, מי הוא בוחר להיות: עבריין או תלמיד. לאיזה יום הוא יוצא, לאיזה עולם. והוא היה שם, עם חוסר אמון טוטלי בעולם המבוגרים. במקביל התחיל להיפגש לשיחות עם היועצת. שם הוא התחיל לספר על עברו האלים והקשה: הוא היה מעורב בקטטות רחוב, באלכוהול, בסמים. עבריינות רחוב. יש אלימות קשה ברחובות ירושלים בשעות הלילה. מראהו סייע לו לקנות את מקומו ברחוב. היועצת נבהלה מאוד ונכנסה לחדרי בהיסטריה. התפרקה ממש, פשוט פחדה מהנער. משה הילך אימים גם על המורים ועל התלמידים בבית הספר. הוא לא איים עליהם או פגע בהם, אך הנוכחות, המבט, החזות שלו, גרמו לפחד. לפעמים לא צריך לדבר הרבה, מספיק מבט ש"שותל" אותך באדמה... היו גם אירועים קשים. למשל, במסגרת מגמת הקולנוע הילדים עורכים את עבודותיהם במחשב שעומד לרשותם. משה הוריד כמויות אדירות של מוזיקה מהאינטרנט לצורך סרטו, ומילא לגמרי את הזיכרון של המחשב. ילד שבא לעבוד אחריו מחק את הקבצים של משה, משום שלא יכול היה לעבוד. משה התרגז, ובתגובה פשוט מחק לתלמיד את כל הסרט שעליו עבד זמן רב. לתלמידי המגמה ומוריהם הייתה זו חוויה נוראה, אלימה. הם לא ידעו כיצד להתמודד או להבין את המעשה. זה עורר פחד. ואז התחלתי להבין שיש כאן סיפור כלל לא פשוט, שאולי העמדתי את משה מול משימה שלא היו לו באמת כוחות לעמוד בה.
החיבור עם הקולנוע
בהמשך התחיל משה להתחבר יותר ויותר עם ילדי שוליים בבית הספר, ושהה בחוץ יותר מאשר בכיתות. המקום היחיד שאליו היה מחובר באמת היה מגמת הקולנוע. שם התחיל משהו להלהיב אותו. בסמסטר הראשון ניתן לתלמידים תרגיל, והוא הבין שיש לו הזדמנות לעשות דבר משמעותי. הסרט הקצר שעשה היה על עסקת סמים אפלה וקשה של עבריינים. הוא צילם את הסרט בתוך בית הספר, חדר אחד ליד חדרי, בהשתתפות חברים שאינם תלמידי בית הספר. הוא ביקש את רשותי לעשן לטובת הסרט. הסכמתי. ראיתי שקורה דבר נפלא. נראה היה שהקולנוע יכול להיות כלי תרפויטי בשבילו, שדרכו יוכל לעשות סובלימציה, להעביר את העולם האלים מהחיים האמתיים למקום אחר. הסרט, שהוקרן באולם אינטימי וקטן בפני תלמידי המגמה, ההורים והמורים, היה טוב, אבל מפחיד מאוד. ילדים בכיתה י' נחשפו לפתע לאלימות, לסמים... באותה עת כבר היה ברור מאין הוא בא ושזהו עולמו. האם הגבול נחצה? עדיין לא. אז עוד היינו בעיצומן של השיחות, בתוך הדיאלוג. אז עוד הייתה אופטימיות באוויר. אבל היה משהו בדמות שלו, באישיות שלו, שהיה קשה מאוד להכיל כבר אז.
הטיול השנתי
היה בו רצון, וגם אומללות רבה. בטיול השנתי ראיתי ילד רגיש ועדין. הלכנו כמה ימים ברגל. מחנה נודד. משה ניסה להשתלב, ולא היה לו קל. באחד הימים נפצע בעינו ממוט של אוהל. אחרי שנפצע הוא התקדם מהר יותר למחנה, כדי שנוכל לפנות אותו לטיפול. רכב הפינוי התמהמה, וכשהגעתי למחנה משה עדיין היה שם. אני זוכר את דבריו: "דני, אני יודע שאתם לא סובלים אותי, ולא אכפת לכם ממני, אבל העין שלי לא בסדר, אז תדאג בבקשה שייקחו אותי מפה". הוא חי בתחושה שלאף אחד לא אכפת ממנו בכלל. שאם זה היה מישהו אחר, כבר מזמן היו דואגים לו. שלא רוצים אותו, שלא סובלים אותו. פתאום ראיתי את הרגש הזה יוצא ממנו, ברגע של מצוקה קשה. זה ממש קרע אותי. הנער עם עין מדממת... "דני, דני..." – הוא חיפש אותי, ראה בי מושיע שידאג לו.
הנשירה
משה חזר לבית הספר. יומיים לאחר סוף הטיול, כשעינו עדיין חבושה, הוא בא לכאן במיוחד לשיעורי קולנוע, כי היה לו חשוב לבוא. שמחנו מאוד לראות אותו, אולם ככל שהימים חלפו, נגמרו כוחותיו. אמרתי לו: "דע לך, משה, לא תוכל להמשיך פה ככה. אתה סולל את דרכך החוצה. את ההזדמנות שניתנה לך אתה זורק לפח בשתי ידיך. פספסת. אם אתה רוצה, אתה יכול לנסות שוב להיכנס לכיתה י', אבל אתה לא עולה ל י"א". ההנהלה הפדגוגית החליטה, ויש גבול עד כמה אני יכול לכפות עליה את האידאולוגיה שלי אם התלמיד אינו עושה כלום. קצת לפני אפריל הוא הפסיק לגמרי לבוא לבית הספר. בימים הראשונים של תחילת שנת הלימודים הבאה פגשתי אותו בגן הפעמון. הוא ישב על שולחן שמשקיף על בית הספר עם תלמידה לשעבר מהשכבה, ילדת שוליים שהתחבר אליה. ניגשתי, ישבתי, דיברתי אתם. אחר כך התגלה לי שהסיבה האמתית לבואם הייתה "חיסול חשבונות" עם כמה ילדים, שלכאורה הלשינו עליהם במשטרה. הוא וחברתו איימו עליהם. כשנודע לי, התקשרתי מיד למשטרה.
המסקנות
המקרה של משה הוא קיצוני. זהו מקרה של כישלון – לא הראשון, וּודאי לא האחרון בבית הספר. אין לי מושג מה משה למד מזה ולאן יובילו אותו החיים. מבחינתי, שילובו בבית הספר נכשל. מבחינת הצוות – אין ספק שעזיבתו הביאה לאחת מאנחות הרווחה הגדולות יותר שנשמעו פה... המחירים היו כבדים מדי. הצוות לא באמת גויס, אולי כי לא הוכן מספיק. היו לי שיחות רבות עם מורים, שבמהלכן הבנתי שכאשר תלמיד משליט טרור על המורים, כשלהתהלכות מטילת האימה שלו יש השפעה – הרי שנכשלנו, מפני שאלו הדפוסים שהוא רגיל אליהם. לא ייתכן שאנחנו, דרך תגובתנו, נאפשר לו להבין שזו הדרך שפועלת בעולם. נראה היה שאני הייתי היחיד שלא פחד ממנו. יכולתי לעמוד מולו, עזרתי לו. אני חושב שעשיתי כל מה שיכולתי. כואב לי עליו. אני לא יכול לראות סבל כזה ולהתעלם ממנו. גם היום אני לא חושב שהייתי נוהג אחרת. עדיין, אם אפגוש אותו באיזה מקום, אעשה בשבילו הכול. אולי בשנת לימודים אחרת, עם תלמידים אחרים, עם פחות מקרים חריגים מסוג זה – היינו מצליחים להחזיק במשה, אך כנראה שהגדשתי את הסאה באותה שנת לימודים מבחינת יכולת ההכלה של הצוות. היום אני עושה תיקון, ומבין שצריך לצמצם מעט את מספר הילדים החריגים שאפשר לקבל. אינני משנה את האידאולוגיה – אלא מווסת יותר.
אין לי שאלות עקרוניות לגבי דרכי החינוכית, וברור לי שאם לא אוכל ללכת בה – לא אלך כלל. כזה אני, אינני מסוגל לנהל בית ספר באופן אחר. לא אוכל להתאים את עצמי לכל מיני נסיבות. עם זאת, קיימת תמיד ההתלבטות לגבי המינונים, הפרופורציות, סף הנשיאה של בית הספר. העולם דינמי. הסף יכול להיות היום כאן ומחר שם. הכל עניין של ויסות. עלינו להיות ערניים ורגישים מאוד. יש לחדש כל הזמן, לשאול, להפוך, לפרק, לבנות. לקרוא את המפה ולהבין מה קורה בבית הספר, להבין איפה הוא ביחס לעולם. אינני מחפש את הילדים הקשים, אני לא "מזמין" אותם, אבל כאשר הם באים אל פתח דלתי – אני נענה. לבי יוצא אליהם. הנטייה להתנער, "להעביר את החבילה הלאה", שמישהו אחר יטפל בה – היא אחת מהרעות החולות של החברה שלנו. מקרים כמו אלון וכמו משה יש רבים מאוד. העובדה שיש כישלונות איננה סיבה להפסיק ולנסות. בתוקף תפקידי זה יש לי יכולת, וחובה, לפעול. אני לא אדם פרטי. כשאני מזהה מצוקה, ואני יודע שיש לי אפשרות להושיט יד למישהו, אני עושה זאת. אין כאן שאלה בכלל. כך צריך להתנהל. אני מרגיש שתפקידי הוא לקחת אחריות.