מורה במבוכה

הכניסה שלי למקצוע ההוראה

יום אחד הפכתי למורה. יום אחד, כמה שנים אחר כך, הפכתי למורה למחשבת ישראל. לא תכננתי את זה. "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". פתאום מצאתי עצמי עומד מול הרבה נערים ומדבר, מנסה לדבר, על הדברים הכי מעניינים וחשובים בעולם. בעולם שלי. החלפתי מורה שילדה, לימדתי חצי כיתה כאן, חצי כיתה שם, קצת דילמות מוסריות, קצת רקע על ילדותו של הרמב"ם בקורדובה. לא ממש רציני. עד השנה. השנה קיבלתי שלוש כיתות יוד של כשלושים תלמידים בכיתה לשעתיים רצופות בשבוע. כיתות הטרוגניות, תלמידים שמקצוע מוזר נכפה עליהם, תלמידים ששאלו אותי מה ההבדל בין מחשבת ישראל ללימודי ארץ ישראל.

שאלת "הטוב והרע" בהגות היהודית

הנושא שבחרנו ללמד, צוות המקצוע בבית הספר, הוא "סוגיית הטוב והרע בהגות היהודית". קצת איוב, קצת רמב"ם, הרב סולובייצ'יק, שישים שניות על קבלת האר"י ודי. באתי עם ידיעה שמחשבת ישראל מגלמת בתוכה תכנים על זמניים אוניברסליים שכל אדם יכול להתחבר אליהם. באתי עם הידיעה שהמורה נבוכים הוא הפתרון לשאלות הקיומיות של הנוער. באתי עם הידיעה שאחרי שעה, התלמידים יאכלו אותי ואת הרמב"ם (זכותו יגן עלינו), שאם אני לא אגיד עשרים פעם בשיעור את המנטרה "בוחן, מבחן, תעודה, הורים, מנהל" אפילו אני לא אקשיב לי. וכך פסעתי לכיתה ההטרוגנית, ארון הספרים היהודי על גבי, הפה הגדול שלי כרגיל במקומו ומבטים של תלמידים מלווים אותי לאורך המסדרון.

"הנה המורה שמלמד מקצוע לא לבגרות". ההתחלה הייתה קשה. התלמידים כמנהגם קראו ממני את החששות שלי וניסו להסביר לי שאלפיים שנות גלות לא עושות להם את זה. אחרי שיעור אחד הבנתי שעדיפה מורה קשישה ונרגנת ממורה צעיר ומבולבל. עברתי לשינון המנטרה, איימתי וקיימתי, ירדתי בחרון אפי על תלמידים. וקרו דברים. וכאן אנו עוברים משלב ההתחלה לשלב האמצע האין סופי (בינתיים). ראוי לציין שמי ששותף לדעתו של הרמב"ם על משמעותם של ניסים בעולם מתבקש לא להמשיך הלאה. כאן אני רוצה להכביד ראש ולהתמקד בעלילותיה של כיתה אחת. י' 9. ולפני כן אספר מעט יותר על התוכנית. ובעיקר על היחידה העוסקת ברמב"ם: בחלק השלישי של המורה נבוכים, בפרקים י-יב' עוסק הרמב"ם בשאלת הרע בעולם. כמונותיאיסט קיצוני הוא לא יכול לסבול גישות הרואות במציאות כוחות של רע מול כוחות של טוב. הדואליות הזו זרה לו. אם אלוהים אחד והעולם אחד אז צריך להחליט אם העולם טוב או רע. אם אלוהים טוב או רע. כאן מתנצח הרמב"ם עם הפילוסוף המוסלמי אלראזי שטוען שהעולם רע ואלוהים רע. הרמב"ם לעומתו טוען שהעולם מושלם והבעיה העיקרית היא בני האדם. הרמב"ם יוצא נגד אלו המאשימים את אלוהים ברוע בעולם וטוען את הטענה העתיקה "הכל חוזר אליך"- אתה בעצמך עושה את הרע בעולם שלך. אל תכניס את אלוהים לתמונה.

"מה לנו ולרמב"ם?" לפני שאמשיך ואתאר את הדרך אותה עברתי, עם טקסטים בלתי אפשריים כתובים בשפה מוזרה, (במבחן כתבו לי עשרות תלמידים ש"ריבוי תשמישים לא מסודרים יכול להביא לאיידס..."), אזכיר שתי בעיות עיקריות המונחות בבסיס לימוד מקצוע זה בפני תלמידים לא דתיים. ואולי זו בעצם בעיה אחת. הבעיה הראשונה היא אנשים ששמם מתחיל במילה רב והם מתים כבר די הרבה שנים. הבעיה השניה, במחילה הקב"ה, היא אלוהים. מה לי ולהם. אני מתקדם וצעיר והם, הרמב"ם ואלוהים, זקנים ולא ממש בעניינים. הם שריד מהעבר ואני שריד מהעתיד. ואני בכלל חילוני. ואלוהים לא (או בלשון הבנים ממגמת פיזיקה- אני בכלל אתאיסט). הבעיה היא, שכל מי שניסה להתמודד עם הרמב"ם בשאלה מי יותר חילוני, מי יותר רציונאלי ומי יותר מתקדם תמיד הפסיד. וזה מה שקרה לי בכיתה. דווקא מהנקודה בה הם ניסו להוכיח את חוסר הרלוונטיות שלו לעולם שלנו, ונכשלו, קרה דבר מדהים. אני תמיד אומר שכדאי להגיע לשיעור מוכן 75%. לדעת מה החומר, מה הכיוון, מה נקודות הכשל, אבל לא להגיע "מבושלים" מדי. ברגע שאתה מוכן מדי אתה מוותר על הספונטאניות ואז השיעור מת. כך מצאתי עצמי לומד ומלמד את פרק יב' במורה הנבוכים. בו הרמב"ם מסביר מהם שלושת סוגי הרע בעולם וממה נובע כל סוג. בסוג השלישי מסביר הרמב"ם שעיקר הרע בעולם נובע מהרע שהאדם עושה לעצמו. ובעיקר משימוש מופרז או לא נכון ב"אכילה, שתייה ותשמיש". כאן עצרתי ושאלתי מהן סיבות המוות הנפוצות בימינו. התקפי לב, סרטן, איידס. לא מלחמות, לא אלימות, לא קדחת הנילוס המערבית. אתם, גבירותי ורבותי, הורגים את עצמכם. למה? כי אתם מגזימים, רוצים יותר ממה שאתם מסוגלים, מתמכרים לכלום. וכמובן לא התאפקתי והוספתי ש"הרמב"ם בוודאי היה יועצת". אני חושב שהמסקנה של הרמב"ם מטלטלת גם היום.

נקודת המפנה, או: ה"נס"

והיא אכן טלטלה. באותו שיעור קרה הנס. תלמיד שחצן, פרובוקטיבי ומשולח רסן, שהיה מראשי התנועה להחזרת הרמב"ם לקבר, נדהם. לאותו אחד, שאחרי כל משפט שלי העיר ש"ככה זה היה פעם" אורו העיניים. הנס קרה. הרמב"ם והוא נפגשו בנסיבות אינטלקטואליות לחלוטין. אותו בחור, שניסה בכל כוחו להיות ליצן הכיתה, הפך בן רגע לפילוסוף הכיתה. אחרי שיעור זה הוא שאל אותי אם אני יכול להיפגש אתו וללמד נושאים שהם לא חלק מתכנית הלימוד. לשיעור הבא הוא בא עם דף ובו מסכת פילוסופית שלמה שהוא הגה בעקבות הרמב"ם. הוא קרא אותה מול כל הכיתה המאזינה בשקט מופתי בעוד אני יושב ומסכם בלהט במחברתי כל משפט היוצא מפיו. נס. וכאן אני רוצה לחזור למורה. ברגע הנס נעלמה המורה הנרגנת וחזר המורה המבולבל. יש בלאגן, יש רעש, יש מורה שבפרובוקציות שלו הוא לעתים הדמות הכי מפריעה בכיתה. אבל יש גם שמחה. יש אמון בחכמתם של אנשים מתים. הנגיעה בשאלות הנצח עומדת בחלל האוויר. אני מצליח להיות אני (כי כשאני לא אני אז גם רמב"ם לא הרמב"ם) ואני גם מצליח להיות מורה. לא פעם אני יוצא מהשיעורים עצבני, נסער וגדוש אדרנלין. ועוד בטרם הגעתי לחדר המורים אני פתאום מבין שאני מאושר. ביום שני, תלמידים התחילו לתת מכות אחד לשני במהלך השיעור. הוצאתי אותם החוצה. בדרך לדלת הם המשיכו ואז לראשונה בחיי השתמשתי בנשק יום הדין: "חכו לי ליד החדר של המנהל!" הכיתה כל כך נדהמה מהמשפט הזה שבמשך עשרים דקות היה שקט בכיתה. במשך עשרים דקות, וללא תכנון מראש, הסברתי מהי הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, מקירקגור ועד סארטר ועם סיום המילה "סולובייצ'יק" נשמע הצלצול. בשבוע הבא ניגע במהות הקיום האנושי.

ושני התלמידים? אולי הם עוד ליד חדר המנהל.