גם כשמתעללים בי - אני עדיין רוצה להיות שייך

תיאור המקרה

זוהי שנתי הראשונה כיועצת. את השם יונתן (שם בדוי) שמעתי בשבוע השני בתפקידי בבית הספר. המחנכת שלו, שגם לה זוהי שנתה הראשונה, סיפרה לי שקיבלה מייל מאמו של יונתן, בו היא מתארת כמה בנה סבל בבית הספר בשנה שעברה וכי היא רוצה להגן עליו. מהמחנכת הקודמת נמסר כי יונתן הוא ילד בעייתי, ובעיקר אמו היא הבעייתית. היא מסוכסכת עם כל הורי הכיתה, במיוחד עם אחת שלטענתה הרביצה ליונתן. היא נהגה בשנה הקודמת לשלוח מיילים לכל ההורים בהם היא מגנה על בנה באופן אובססיבי, ואגב כך הסתכסכה עם כולם.

האם רצתה להיפגש עם המחנכת, איתי ועם המנהל – גם הוא חדש בבית הספר. קבענו פגישה לשבוע שלאחר מכן. באותו השבוע החלו להגיע דיווחים על כך שיונתן מציק לילדים בכיתה. ערכתי שיחות אישיות - קודם עם יונתן שהכחיש לחלוטין. פגשתי ילד עדין, לא מישיר מבט, שאומר שמציקים לו. לאחר מכן נפגשתי עם כמה מהבנים בכיתה. כולם אמרו שיונתן הוא המנהיג של הכיתה, שהם אוהבים אותו אבל שהוא מציק לאבי, חבר כיתתו, שבא אליו הביתה באופן קבוע. לדברי הילדים, יונתן מרביץ לו, מקלל אותו, בועט בו ודוחף אותו ואף מתייחס אליו בחוסר כבוד - "יורד עליו". מיד לאחר מכן הוא מבקש ממנו שיביא לו אוכל או שיעשה עבורו משהו ואבי עושה. כשדיברתי עם אבי הוא הכחיש את הדברים ואמר שיונתן החבר הטוב ביותר שלו. הזמנתי את אמו של אבי לשיחה וסיפרתי לה מה אמרו הילדים. אמו של אבי עובדת מחוץ לבית במרבית שעות היום ואמרה לי שהיא לא יודעת מה לעשות עם המידע. חשתי מאוד לא שקטה אבל כאשר גם התוקף וגם הנתקף מכחישים את הדברים לא ידעתי כיצד להמשיך.

בפגישה עם אמו של יונתן, הבהיר לה המנהל  שיונתן הוא מנהיג בכיתה, וגם אם הוא חש שמתקיפים אותו - לפחות בעיני הילדים הוא זה שנתפס כמתקיף. הוא הוסיף שנראה שיונתן "עושה פוזה" של חזק אבל הוא החלש בעצם, ושבית הספר יגן עליו במידת הצורך. הצענו לה שתיקח אותו לטיפול, אולם לדבריה הוא סירב בעבר ובאבחון שנערך לו נאמר שאין כל צורך בטיפול.

במהלך המחצית המשיכו להגיע תלונות על יונתן - ילדים אומרים שהוא מקלל, מעליב, הולך אחרי הבנות לשירותים, מתנהג באופן מיני. שמו נקשר בכל אירוע בעייתי שהיה בכיתה. שוב ושוב עלה הנושא שיונתן מתעלל באבי. בהתייעצות עם המחנכת החלטנו שתנסה לגייס אותו לצידה - תעשה איתו ברית - היא מגנה עליו אבל אם הוא צריך לקחת אחריות על מעשיו. ויונתן בשלו - מכחיש כל מעורבות לכל אירוע וממשיך לטעון שמציקים לו, רודפים אותו.

בעקבות מקרה של שבירת מטריה בכיתה נערך בירור עם המנהל. הסיבה לכך הייתה שהיו שמועות שיונתן שבר את המטריה אולם הוא טען שלא היה קשור לאירוע. יונתן לא היה ביום של הבירור, וגם לא אבי. אחרי שיחה של 40 דקות, או יותר נכון מונולוג של המנהל, אחת הבנות אמרה שראתה את יונתן שובר את המטריה. תשעה ילדים הרימו את היד וביקשו לדבר עם המחנכת בפרטיות. מהשיחות עם כולם עלה שיונתן ממשיך להתעלל באבי.

אני לא הייתי באותו היום בבית הספר. אחר הצהריים קיבלתי טלפון מהיועצת השנייה שעובדת בבית הספר, יועצת ותיקה. שתינו עובדות בחצאי משרה, כאשר השכבות מחולקות. אני מטפלת בשכבה של יונתן ואבי ואני מכירה את הכיתה, את הורי התלמידים ואת המקרה. היועצת סיפרה לי שהמנהל התקשר אליה ואל הפיקוח. הוא היה מאוד נסער ורצה להיפגש עם ההורים של יונתן ואבי. הוא ביקש מהיועצת השנייה להיות בשיחות. נפגעתי מכך שהוא לא סומך עלי, במיוחד משום שאני מכירה את הנושא ודיברתי אתו עליו כמה פעמים. התקשרתי אליו לדווח לו מה אני יודעת על המקרה, ועל כך שדיווחתי על הדברים לאמו של אבי בעבר, וביקשתי להיות נוכחת בפגישות במקום היועצת השנייה. הוא חשב על כך, חזר אלי ואמר שהוא מסכים.

השיחה של ההורים הייתה מאוד תוקפנית. הם מיד אמרו שזאת קונספירציה של ההורים, שרודפים אותם (את ההורים של יונתן) ופוגעים בילד שלהם רק בגלל שהם שונאים אותם. שכל הילדים מקנאים ביונתן כי הוא תלמיד מצטיין וספורטאי. הם אמרו שהם מוציאים את יונתן מבית הספר לאלתר (יונתן כבר עבר גן וכיתה בבית הספר לבקשות ההורים). לאחר השיחה האם נכנסה לכיתתו של יונתן לקחת את החפצים שלו ואמרה לכיתה "כל מי שאמר שקרים על הבן שלי ישלם על זה".

אחרי הפגישה עם ההורים נפגשנו עם אבי. בהתחלה הוא המשיך להכחיש שיונתן מציק לו אולם לאורך השיחה הודה בהצקות. הוא היה מאוד עצוב ומבולבל - מצד אחד יונתן הוא החבר הכי טוב שלו, ואולי אפילו היחיד, ומצד שני הוא פוגע בו ומאיים עליו באופן יומיומי.

שאלות ותהיות שעולות מהמקרה

האירוע הותיר אותי עם הרבה שאלות:

מה יכולתי לעשות אחרת - הדברים היו ידועים לי מתחילת השנה. דיווחתי עליהם למנהל ולמחנכת אבל יכול להיות שיועצת ותיקה יותר הייתה עושה דברים אחרת.

מה עושים עכשיו  עם אבי, עם יונתן שגם הוא ילד בסיכון וחי עם משפחה לא מתפקדת, עם כיתה שמצד אחד איבדה את המנהיג שלה ומרגישה שהיא אשמה ומצד שני מרגישה הקלה.

איך יכול להיות שכיתה שלמה נתנה לדברים לקרות? איך אף אחד לא הגן על אבי ועל שאר הילדים שיונתן הרביץ להם? איך הם המשיכו לחיות בפחד ממנו - כיתה שלמה מול אחד? ואיך לגשת לזה עכשיו כיועצת שמעבירה שיעורי כישורי חיים לכיתה?

ובמישור האישי - איך לגרום למנהל לסמוך עלי ולהתייעץ איתי ולא עם היועצת הוותיקה יותר?