הריבוי הוא הקסם האמיתי‍‍

תיאור המקרה של קארן טל נכתב על ידי חמוטל פרת, וראה אור בספר "רואים את הקולות - מורכבות אנושית וחינוכית בבתי הספר מנקודת מבטם של מנהלים" בהוצאת מכון אבניים, 2012

בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב פועל בית ספר אחד, יחיד במינו, אשר משמש בית לתלמידים בני 46 לאומים שונים. המקרה הבא מדגים את השונות הייחודית לבית הספר, שאיתה אני מתמודדת זו השנה השביעית, מתחילת תפקידי כמנהלת.

המקרה של ג'ון גונזלס
ג'ון הוא נער בן 17, תלמיד כיתה י"א, בן למהגרי עבודה שנפגשו בארץ. ג'ון נולד בארץ לאביו שהגיע מגאנה ולאמו, שנכנסה לארץ באופן בלתי חוקי מהפיליפינים. הוריו של ג'ון התגרשו. אביו גורש לגאנה, שם חלה ומת.
האם וג'ון קיבלו צו גירוש המורה להם לעזוב מיידית את ישראל.
ג'ון נקלע למשבר קשה ביותר: הוא עצמו נולד בישראל וחי בה כל חייו. מעודו לא ביקר בגאנה או בפיליפינים. במראהו - הוא גנאי. עורו שחור. אך אביו מת ואין להם בגאנה נפש חיה. אם ייסע לפיליפינים לא יוכל לעבוד או להינשא בשל מראהו האפריקני.

בצר לו פנה אליי, המנהלת. 'למה אני לא יכול לקבל תעודת זהות?' שאל. 'עשיתי כבר מבחני בגרות, הייתי במחנה אימונים, בעוד שנה אני רוצה להתגייס לצה"ל... המדינה נתנה לי כל כך הרבה, אני רוצה להחזיר משהו. לאן אלך?'.
החלטת הממשלה מיוני 2006 הותירה על-כנם שני קריטריונים מתוך ארבעה מקוריים, שמאפשרים לילדים של מהגרי עבודה לקבל מעמד חוקי: כניסה חוקית של ההורים לישראל, ושהות מינימלית בת שש שנים בארץ. בפרק זמן זה הילד מתחיל לגבש קשר וזיקה לארץ החדשה, וגירושו נחשב להגליה תרבותית. כמו כן נקבע כי תוקם ועדה בין משרדית בראשותו של שר הפנים שתוסמך לדון במקרים חריגים.

ג'ון, שנולד בישראל, ענה על קריטריון השהות, אך הוא לא עמד בקריטריון הכניסה החוקית של אמו.
לא אמרתי נואש. ערכתי מיפוי של כל מי שיכול להפעיל את השפעתו וגייסתי מקרב קבוצת המתנדבים התומכת בבית הספר כל מי שהיה מוכן לעזור. כתבנו מכתבים רבים המופנים אל שר הפנים – היחיד שבסמכותו לשנות את רוע הגזרה.

אחד מהם - תעשיין ישראלי ניצול שואה - פנה ברגש לשופט שדן בעניין: 'אני, שניצלתי ובאתי למדינת ישראל בדרכים לא דרכים כדי לבנות ולהיבנות בארץ הזאת, להקים בה תעשייה שמפרנסת אלפי משפחות בארץ ובעולם, כשאני שומע סיפור כזה על ילד שעכשיו הולך להתגלגל לבד בעולם, אינני יכול להישאר אדיש...'.
באחד מימי דצמבר, ערב בחינת הבגרות באזרחות, קיבלתי טלפון מלשכת שר הפנים. 'קארן,' הודיעו לי, 'ג'ון מקבל תעודת זהות'.

התקשרתי אליו מיד ובישרתי לו: 'מחר תיבחן בחינת בגרות באזרחות כאזרח מדינת ישראל'.
הוא בכה בטלפון... אני בכיתי, המורים בכו.
'ועכשיו', אמרתי, 'אתה ממשיך ללמוד. אנחנו מתנהלים כאילו הכול כרגיל'. במצבים כאלה של אי ודאות, חשוב לשמור על השגרה.
בטקס אצל שר הפנים היינו כולנו נרגשים עד דמעות כשהשר העניק לג'ון את תעודת הזהות הכחולה. אך מאוחר יותר, כשפתחנו את התעודה והתעמקנו בה, נוכחנו שהתעודה היא מסוג א'5, ופירוש הדבר: תושב ארעי שמדי שנה עליו לחדש את תוקף מעמדו בישראל.

מאז המקרה החלה פעילות בממשלה להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי העבודה. המקרה של ג'ון שנגע ללב רבים טופל בשל הלחץ הציבורי העצום שהפעלנו, אך מעמדה של אמו לא הוסדר. היום ג'ון משרת בצה"ל, ואילו אמו מועמדת לגירוש. אם הגירוש יתממש, ייוותר כל אחד מהם לבדו בעולם...

סיפורו של ג'ון הוא רק סיפור אחד מני-רבים בבית הספר ביאליק-רוגוזין.

הקמת בית הספר
עד לפני שנים ספורות פעל בתל אביב, בבניין מט לנפול, בית ספר יסודי בשם 'ביאליק' שבו למדו קרוב למאתיים ילדים, בעיקר ילדי מהגרי עבודה. נעשתה שם עבודה חינוכית מופלאה, אך המבנה לא עמד בתקני הבטיחות והיה הכרח לסגרו.

לא הרחק משם, ברחוב העלייה בדרום תל אביב, שכן בית הספר 'רוגוזין' – בית ספר ניסויי דמוקרטי שש-שנתי (חטיבת ביניים ותיכון) שעל אף שנעשתה בו עשייה חינוכית משמעותית – הוא עמד להיסגר בשל מיעוט תלמידים.
עיריית תל אביב יפו החליטה להעביר את ילדי בית הספר 'ביאליק' למתחם בית הספר 'רוגוזין', שעמד כמעט ריק. ההחלטה התקבלה מבלי שהובא בחשבון המפגש המורכב בין שתי התרבויות הארגוניות, בין שני הצוותים החינוכיים ובין שתי אוכלוסיות התלמידים: הילדים הגדולים – הרגילים לסגנון דמוקרטי, והילדים הקטנים – הרגילים למסגרת בית ספרית מסורתית.

כשהגעתי אני לקמפוס 'ביאליק-רוגוזין' היו בו 186 ילדי מהגרי עבודה, מתוכם 138 תלמידים שהמעמד שלהם טרם הוסדר. משמעות הדבר היא שמדי בוקר, כשאני אומרת 'בוקר טוב' לילד, אני יודעת שהוא לא ישן בלילה בביטחון; הוא לא יודע בוודאות אם יהיה כאן גם מחר. שחסרה לו תחושת המוגנות.
בעזרת ועד הפעולה שפועל לצד בית הספר (ראו להלן) פעלנו להסדרת מעמדם של ילדים אלה. ישבנו בלילות, ובלי להקים מהומה תקשורתית הצלחנו להביא להחלטת ממשלה שתסדיר את מעמדם של 128 מהם, אם כי באופן חד פעמי. הבוגרים שבהם כבר משרתים בצה"ל מאז השנה שעברה.

למרות זאת, ב-30 ביוני 2009, בעודנו חוגגים ברחבת בית הספר את היום האחרון ללימודים, מפריחים בלונים ומעניקים תעודות הצטיינות, החל גל טלפונים לשטוף אותי – עיתונאים רבים ביקשו את תגובתי להחלטת הממשלה לצמצם את היקף מהגרי העבודה בארץ ולגרש גם את הילדים...

לא ישנתי כל אותו הלילה. למחרת בבוקר ציפו לי בשער בית הספר מאות ילדים והורים, אוחזים ידיים. 'אנחנו רוצים להישאר', אמרו לי, תוך שהם תופסים בחצאיתי, 'אנו מבטיחים שנהיה ילדים טובים'.
ביקשתי מכולם לשוב ולהתכנס בערב, בתקווה שעד אז יהיו בידי תשובות.
בשמונה בערב היה אולם בית הספר מלא מפה לפה. חברי פורום המתנדבים מסרו את המידע החלקי שהיה בידיהם. ברור היה שבקיץ, בחופש הגדול, יהפוך בית הספר למעין 'עיר מקלט'.

ניסינו באותה חופשה לתת מענה לחרדה שהילדים היו שרויים בה. הרחבנו את פעילות הקייטנות, פתחנו מעין חמ"ל להפעלת הארגונים הרבים שהושיטו לנו יד. גם התקשורת התגייסה. ואז יצא הנשיא, שביקר בעבר בבית הספר, בקריאה לראש הממשלה להקפיא את ההחלטה. 'ביקרתי בבית ספר ביאליק-רוגוזין', הוא אמר. 'פגשתי ילדים שכל הווייתם ישראלית. הם לומדים בעברית. שמעתי את ילדי המקהלה שרים, שוחחתי עם התלמידים שהביעו את רצונם להתגייס לצה"ל'. ראש הממשלה נענה לקריאת הנשיא, ואנו נשמנו לרווחה.

באחד בספטמבר 2010 פתחנו את שנת הלימודים ברגשות מעורבים. לצד ההקלה ידענו היטב שהבעיה לא נפתרה, רק נדחה מעט רוע הגזרה. סכנת הגירוש עדיין ריחפה מעל ראשיהם של כשליש מתלמידי בית הספר.
ביום הראשון ללימודים אמרתי לילדים לאחוז זה ביד זה ולשמוח על כך שכולנו עדיין יחד, בזכות הרוח, בזכות האמת, בזכות העובדה שהם ילדים נפלאים.

הנחיתי את כל הצוות להתמקד בלמידה, בשגרת חיי בית הספר, כדי לשרוד את תקופת אי הוודאות: לצאת לטיולים, להתכונן לבגרויות, לארגן את העדלאידע בפורים, לקיים הכנה לצה"ל...

אני גאה בתהליך זה. לפי השקפתי, אם המדינה הביאה לכאן עובדים זרים, היא לא יכולה לצפות מהם לא לחיות, לא להוליד ילדים. לילדים שנולדים כאן יש זהות מורכבת. הוריהם נולדו בפיליפינים או בקולומביה, באורוגוואי או ברומניה, אך את עצמם הם רואים כישראלים. זו השפה שבה הם שולטים ושבה הם חולמים. הם חוגגים את חגי ישראל, ואנחנו צריכים לדאוג למימוש זכויותיהם.

אוכלוסיית התלמידים בקמפוס 'ביאליק-רוגוזין'
כיום לומדים בבית הספר, מגן ועד י"ב, 789 תלמידים, המורכבים משבע קבוצות אוכלוסייה, ובאים מ-46 ארצות מוצא:
א. 25% מתוכם הם ישראלים ותיקים.
ב. למעלה מ 15% מתוכם הם ישראלים חדשים - ילדי מהגרי עבודה שמעמדם הוסדר ביוני 2006, ברי זכויות וחובות.
ג. 38% מהתלמידים הם ילדי מהגרי העבודה המועמדים לגירוש. החלטה סופית בעניינם אמורה להתקבל בראשית יוני 2010 וזאת על מנת לאפשר לצוות חינוכי להיערך לקראת ההחלטה.

נוסף על שלוש הקבוצות הגדולות הללו לומדים בבית הספר תלמידים מארבע קבוצות קטנות נוספות:
ד. עולים חדשים שהגיעו לארץ מתוקף חוק השבות מכל התפוצות (מלבד עולי אתיופיה שמופנים לזרם החינוך הממלכתי דתי).
ה. ערבים אזרחי ישראל. בדרך כלל הם לומדים בבית ספר ערבי ביפו, אך חלקם בוחרים לבוא אלינו, כי הם מעדיפים את החינוך הישראלי היהודי.
ו. ילדי הסייענים, שהרשות המקומית משבצת בבית ספרנו מתוך רצון להעניק להם הגנה.
ז. ילדי הפליטים. לפני שלוש שנים פנו אליי, יום לפני פתיחת שנת הלימודים, בבקשה לקלוט 21 ילדי פליטים מסודן ודרפור. מאז גדל מספרם, והיום לומדים אצלנו 81 תלמידים. אנחנו היינו המסגרת הפורמלית הראשונה שקלטה אותם. בעבור מרביתם, בית ספרנו היה המסגרת החינוכית הראשונה לה נחשפו בימי חייהם. לעתים מדובר בנערות ונערים בגילאי העשרה. היה זה אתגר רציני ביותר. קיבלנו אותם במקצועיות, בהרבה אהבה ובפתיחות ועשינו רבות כדי ליצור בקרב הילדים אמפתיה כלפי הפליטים, הבנה לכאב שלהם, הזדהות עם גורלם של ילדים שהתייתמו ושנותרו ללא בית.

נתון נוסף שמגביר את המורכבות הוא, שלמעלה מ60% מהמשפחות הן משפחות חד הוריות השרויות במצב סוציו-אקונומי נמוך. רבים מהילדים מתמודדים עם היעדר דמות הורית דומיננטית בחייהם.

איך מתמודדים עם פסיפס אנושי מורכב ומרתק זה?
האתגרים בבית הספר רבים מאוד. אנחנו פועלים כדי לתת לתלמידים תחושת בית ושייכות, מקדמים אותם מבחינה לימודית ומנסים למצוא את נקודות החוזק שלהם ולהעצימן. שמנו לנו למטרה לנצח את נתוני הפתיחה הקשים ולאפשר לתלמידים חוויות של הצלחה והשתלבות חברתית מיטבית.

הריבוי הוא הקסם. הוא מטשטש את ההבדלים, מקהה את העימות בין קבוצות. השונות פה רבה כל כך, עד שבעצם כל אחד הוא מיוחד. דווקא בגלל הגיוון הרב נוצר מעין איזון כוחות ויש הרבה פחות תיוגים ודעות קדומות מאשר בבתי ספר הומוגניים יותר, מגזריים. את הילדים לא מעניין צבע העור. הם מתחברים בקלות. החברויות חוצות את המוצא האתני ואת מחסום השונות. המכנה המשותף הוא הרצון של כולם להיות ישראלים.

עבודת הצוות והמורים
כשנכנסתי לבית הספר שררו בין שני חדרי המורים, זה של ביאליק וזה של רוגוזין, חשדנות ותסכול כתוצאה מהמציאות המשותפת שנכפתה עליהם. בית הספר סבל מהזנחה פיזית, והאווירה הכללית הייתה של חוסר אמון וייאוש.

השבוע הראשון היה קשה מאוד, והבנתי שצריך לעשות מהפך. ראשית, צריך למזג את שני בתי ספר תחת הנהלה אחת, לבנות אמון בין האנשים, להחדיר בהם חזון של אופטימיות ותקווה, לבנות תכנית עבודה מוגדרת הנגזרת מיעדים, לפעול בשיתוף פעולה הדוק עם הרשות המקומית ומשרד החינוך ולרתום למשימה את ועד הפעולה והמתנדבים.

זיהיתי בקרב המורים ניצוץ של אהבה לילדים, וידעתי שיש תקווה. הצגתי בפניהם את תפיסת עולמי, לפיה בית ספר חייב להכיל שלושה מרכיבים מרכזיים: המרכיב הפדגוגי, המרכיב החברתי והמרכיב הרגשי. כמו שבאדם השכל, הגוף והנשמה שלובים יחד, כך גם בבית הספר לא ניתן להתעלם מאף אחד מהמרכיבים.
הבטחתי למורים שבעזרתם יהפוך בית הספר, בתוך שלוש שנים, לפנינה חינוכית. הוא יהיה פתוח לכל הבאים בשעריו, אנשי חינוך יבואו וילמדו מאיתנו, לא כי אנחנו מסכנים; להפך. כי אנו נותנים את המענה הנכון והטוב ביותר לילדים. הסוד שלנו טמון בשינוי התודעתי.

היום יש בבית הספר חמש 'מנהלות בתים' מופלאות, מחנכות ותיקות ובעלות שיעור קומה מבחינה ערכית ומקצועית, שיש להן אחריות כוללת על כל מה שמתרחש ב'בית' שלהן מן ההיבט החברתי, הרגשי והפדגוגי. לצדן פועלים 'משלימי תפקיד', שחוצים את בית הספר בראייה שלוש-עשרה שנתית. כל מנהלת-בית מלווה על ידי יועצת צמודה. בנוסף יש לנו רכזת מערכת, רכזת פדגוגית, רכזת מערך מסייע טיפולי ורכזת מערך מסייע לימודי, רכזת הערכה ומנהל אדמיניסטרטיבי. ואני – מנהלת בית הספר.

אין שני לצוות שלנו במחויבות, במקצועיות, במוטיבציה, ביכולת ההכלה, בנכונות להשקעה. המורים אוהבים את הילדים אהבת אמת אך לצד האהבה הם מציבים להם גבולות ברורים של נורמות התנהגות, נוהלי למידה ותוצאות מצופות. ואכן, השנה השיגו 70% מבוגרי בית הספר זכאות לבגרות, לעומת 28 אחוזי זכאות שהיו בתחילת הדרך. המורים מבקרים את הילדים בבתיהם, מזמינים את הילדים אליהם. הגישה החינוכית מתבססת על עיקרון של חונכות אישית: שיחות עומק המתקיימות בתדירות גבוהה, חוזה אישי הנחתם עם כל תלמיד, מתוך ההכרה שהמורה יכול לכוון ולהושיט יד, אך על התלמיד להיות אקטיבי ועיקר המלאכה מוטלת עליו.

אנו משקיעים רבות בפיתוח המקצועי של הצוות, בהפיכתו לקהילה לומדת. מעודדים את המורים ללמוד לקראת תואר שני ולהשתתף בקורסים, בתכניות הכשרה והדרכה.

נוסף על ההשתלמויות החיצוניות שבהן משתתפים המורים, אנו מקיימים מדי שבוע השתלמות מוסדית בהנחיית מנהלות הבתים, הרכזת הפדגוגית, יועצות וגורמי חוץ. כמעט כל מורה נושא תפקיד נוסף בבית הספר, לפי בחירתו, ואני משתדלת לעשות כל שבידי כדי לעזור להם לממש את מאווייהם שלהם ולתת מענה לצרכים שהם מעלים.

למידת המורים משמשת גם דוגמה אישית לתלמידים: בספריית בית הספר יצרנו חדר למידה למורים עם חלונות שקופים והוא מאויש בכל שעות היום. זהו מסר של נראות כלפי התלמידים.

העבודה הפדגוגית האמיתית נעשית מאחורי דלת הכיתה. למורה מן השורה יש הרבה עוצמה ואחריות, ויש לחזק אותו, לא להשאיר אותו לבד. בעזרת המתנדבים, העירייה ומשרד הפנים אנו מצליחים להוסיף כוח אדם ולאפשר הוראה דיפרנציאלית, בקבוצות קטנות.

משאבים רבים מושקעים בפיתוח הלכידות של המורים, בגאוות היחידה שלהם. המורים חשים שהם פועלים למען מטרה נעלה. תפיסת העולם של בית הספר מרחיבה את תפיסת ה'אני' של כל אחד מהם, את יכולת ההכלה, את יכולת קבלת האחר.

עבודת פורום המתנדבים
ציר מרכזי נוסף בחיי בית הספר, המעניק לעשייה החינוכית שלנו עוגן יציב, הוא 'ועד הפעולה': קבוצה של כמאה מתנדבים - אנשי תעשייה, אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, אנשים פרטיים – המרחיבים את גבולות העשייה. חברי
הוועד נותנים לנו רוח גבית ומסייעים לתת מענה לצרכים השונים. בין הארגונים והיחידים המתנדבים בבית הספר יש התורמים לנו משאבים חומריים כמו למשל ארוחה חמה; יש המשמשים כחונכים לילדים; יש הנותנים הרצאות; אחרים פועלים להקמת מרכזי מצוינות בבית הספר, מעניקים הכשרות טכנולוגיות לתלמידים ולהורים, מרחיבים את מערך החוגים ופעילויות ההעשרה, כגון טיולים להכרת הארץ, ביקור במוזיאונים וטיולי אופניים. חיילים מיחידות מובחרות משמשים כאחים בוגרים ומסייעים לתלמידים לשפר את הישגיהם בתחומי לימוד שונים, ועוד.

הוועד התגייס לטפל גם בסוגיה הפוליטית של ילדי מהגרי העבודה המועמדים לגירוש. לצורך כך גובש פורום מיוחד שחָבר לארגונים רבים נוספים, והוא מהווה מופת לחבירה של אנשים וארגונים בעלי סדר יום ותחומי עניין שונים למען מטרה משותפת.

אתגר טיפוח המתנדבים מחייב השקעת זמן וכוח אדם שיארגן ויפעיל את המתנדבים הרבים, ונדרשת אף מוכנות לחשיפה. אך התמורה כה משמעותית: המתנדבים עוטפים את בית הספר באהבה; בזכותם איננו בודדים במערכה. הם תורמים מניסיון חייהם וממקצועיותם ועבודתם שזורה בכל ההוויה הבית ספרית.

איך יוצרים מכנה משותף בתוך השונות?
בית הספר צריך להגדיר לעצמו מי הוא, מהי הזהות שלו, ובירור זה נעשה בתהליך המשתף מורים, הורים ותלמידים. בין היתר אנחנו נשענים על האמנה לזכויות הילדים ועל חוק חינוך חובה מ 1950, שמגדיר את זכויות הילדים.

בית הספר מוגדר כבית ספר ישראלי-ממלכתי: אנו מצפים מתלמידינו לשרת בסוף כיתה י"ב בצה"ל או להתנדב לשירות לאומי, ושואפים שתהיה להם היכרות עם ההיסטוריה של מדינת ישראל, עם ערכיה ועם הסמלים שקשורים לערכים הללו: סמלי המדינה, חגי ישראל והציונות.

אבל יש אצלנו ריבוי תרבויות. אנו מרבים לשאול את עצמנו איך לתת לכך ביטוי בחיי בית הספר, בקוריקולום, בחוויה היומיומית של הילדים בבית הספר. איך עלינו להתייחס לזהויות השונות של הילדים? מהי 'ישראליות' עבור תלמידינו? יש אצלנו קבוצת מורים הלומדת ביחד על שלוש הדתות, ומפעם לפעם אנו מקיימים מפגשים בין שייח', רב וכומר. אנחנו מציינים את כל החגים – הציר המרכזי הוא של חגי ישראל, אבל יש גם ציר של חגים נוצריים ומוסלמים.

העקרונות המובילים
לצד השאלות הרבות, הגדרנו כמה עקרונות מובילים:
שוויון זכויות: בחינוך אין זרים. ילד הוא ילד, וברגע שכף רגלו של ילד דורכת בבית הספר – הוא זכאי לקבל הכול, בלי קשר למוצאו, לדתו או לצבעו.
השפה: עברית. הלימודים מתקיימים בשפה העברית ועל פי תכנית הלימודים של משרד החינוך, והתלמידים ניגשים לבחינות בגרות בעברית.

לילדים שבאים מארצות מוצא שונות, אין שלד יציב של שפה. שפת אמם איננה עברית, וגם באנגלית הם אינם שולטים בדרך כלל. חסרות להם אבני יסוד של רכישת שפה. גם ילידי הארץ מגיעים לצערנו ברמת התפתחות שפתית לקויה. האולפן היחיד בעיר תל אביב ללימוד עברית נמצא אצלנו. לומדים בו ילדים וגם ההורים, ביוזמתם. באולפן מלמדים המורים הוותיקים והמנוסים ביותר, בסיוע מערך נרחב של מתנדבים.

עקרון הרצף הטיפולי: רצף לימודים מבוקר עד ערב, ומסגרת בית ספרית רצופה מגן עד י"ב
בשעות הבוקר והצהריים הלימודים מתנהלים בדומה לבתי ספר אחרים. בבוקר ובצהריים מוגשות הארוחות באווירה נינוחה בקפיטריה, סביב שולחנות עגולים המאפשרים שיחה בין מורים לתלמידים. הלימודים מתקיימים עד השעה 15:00 (מלבד יום ג', בו לומדים עד 13:00), ובית הספר ממשיך בפעילות עד 19:00. בשעות אחר הצהריים פועלים מרכז חוגים, תכניות למצוינות, מערך מסייע לימודים ובית ספר להורים. ההשתתפות בפעילויות אלה אינה חובה, אך למעלה מ-40% מהתלמידים נוטלים בהן חלק.

אם בית הספר יסגור את שעריו בצהריים, התלמידים יבלו למעשה ברחובות, בתחנה המרכזית וכל התופעות החברתית השליליות הנלוות לה. מה שגרם להחלטה לפתוח את בית הספר עד הערב היה מקרה שבו יום הלימודים נגמר בשעה 13:00, וכעבור זמן קצר חזר אחד התלמידים בבכי לאחר שאדם מבוגר כיבה על זרועו סיגריה.

איסוף שיטתי של מידע: בתחילת שנת הלימודים הראשונה הרגשתי שאני על סף קריסה. בכל רגע נכנס לחדרי מורה או בעל תפקיד שהודיע: 'הילד הזה עבר התעללות', 'לילדה הזאת אין בגדים', 'הילדים לא יכולים לקנות ספרי לימוד בשל מחסור כלכלי', ועוד.

לא ידעתי איך להתמודד עם ריבוי מקרי הקצה בבית הספר. על שולחני הצטברו סיפורים מסמרי שיער על ילדים עם בעיות קשות ביותר. לא רציתי לעסוק רק בכיבוי שרפות אלא להגיע לעבודת עומק, ולכן ביקשתי לבנות כלי אבחוני וטיפולי שיאפשר לי, מצד אחד, ראייה מערכתית, ויכוון אותי, מצד אחר, 'לתפור חליפה' שתתאים לצרכיו של כל ילד.

בעזרת מומחים פיתחנו כלי לאבחון כל תלמיד מבחינה לימודית, רגשית, חברתית ו'רווחתית'. המיפוי מעלה נתונים רבים ומאפשר לאתר צרכים מגוונים – החל מתלמידים הזקוקים לכרטיסיית אוטובוס ובלעדיה הם לא יגיעו לבית הספר, וכלה בתלמידים הזקוקים לאבחון דידקטי או פסיכו-דידקטי. הצרכים רבים ואנו משתדלים לייצר רשת מענים צפופה.

נורמטיביות: נתוני הפתיחה של רבים מהתלמידים שלנו קשים מאוד, דבר שלכאורה 'מבטיח' את הסיכוי שלהם לנשור. הם אינם 'נורמטיביים'. האתגר שלנו הוא להביא אותם, בכוחות משותפים, לנורמטיביות. להוביל אותם להיות בוגרים שיודעים לתת ולא רק לקבל. זה נשמע כמו ססמאות, אבל מבחינתי אלה החיים שלהם.
בעבר רק 38% מבוגרי בית הספר התגייסו לצה"ל. משמעות הדבר הייתה ניכור ביחס למדינה. לילדים אין בבית דוגמה אישית של הורים או אחים שהתגייסו, והם אינם מבינים מדוע הם צריכים לתרום. בשנה האחרונה התגייסו 68% מהבוגרים. זה אינו מקרה, אלא תוצאה של עבודה שיטתית.

את הנורמטיביות לא ניתן להקנות בהוראה רגילה ובמשאבים רגילים. התלמידים שניגשים לבגרות אצלנו הם כאלה שכל בית ספר אחר היה מוותר עליהם. כל תלמידי בית הספר הם למעשה תלמידי מב"ר ואתגר. זו הרמה הגבוהה ביותר אצלנו! והנה, אותם ילדי מב"ר ואתגר משתתפים גם בפרויקטים למצוינות, בשיתוף עם חברות מסחריות שמכשירות אותם למקצוע כגון מנהלי רשתות מחשבים. אם הם מתאימים מבחינת יכולותיהם, הם משרתים בצה"ל ביחידות המקצועיות. זוהי ניעות חברתית לילד. השאיפה שלנו היא לחנך בוגרים שיהיו אנשים מתפקדים ומשולבים בחברה.

לפעמים קיים פער חריף בין המצב האמיתי של הילדים לבין היעד שמוצב בפני ההורים, המורים והילדים. אבל אני לא מוותרת, ואני לא לבד במערכה הזאת.

מוגנות: למרות הסביבה הקשה שבה ממוקם בית הספר (שכונת 'עלייה' בדרום תל אביב), אנחנו משתדלים מאוד ליצור בו אווירה חמימה, מגוננת, מטופחת ומאורגנת. עובדה היא שאין כמעט תקריות אלימות בהפסקות וזה אינו מובן מאליו, אלא דבר שעליו עבדנו קשה מאוד.

אין לי כל סובלנות כלפי אלימות. אני מסבירה להורים שאני מחויבת רק למוגנות של הילדים, וילד שינהג באלימות יסולק מבית הספר. יש גבול ליכולת ההכלה שלנו. הילדים האלימים והוריהם עושים שיקולי כדאיות, ומגלים שיש להם יותר מדי מה להפסיד, ולכן את השנאה והטינה הם מפנים לזירות אחרות (לשכונה...). לא נאמר שאין אצלנו גילויי אלימות בכלל, אך כל אירוע מטופל על פי התקנון.

קהילתיות - הורים מורים ותלמידים: בית הספר להורים, שפועל כאן זו השנה הרביעית, כולל אולפן שבו לומדים 135 הורים. במסגרתו פועלות גם קבוצות המונחות על ידי פסיכולוגית מומחית לגישור רב תרבותי. לומדים שם איך לפתור בעיות בלי אלימות.

בנוסף אנו מקיימים קורסים של הכשרה מקצועית להורים בסיוע חברות מסחריות. יש קבוצת 'הנהגה הורית' שמונה כארבעים וחמישה הורים, והיא נפגשת אחת לשבועיים בהנחייתה של היועצת הבכירה למטרות פיתוח אישי וקידום בית הספר. הנוסחה להגברת מעורבות ההורים היא פשוטה: יש לשאול אותם מה הם רוצים שבית הספר ייתן להם, ולנסות להיענות לצרכיהם. כך גוברת המעורבות והשותפות.

גבול יכולת ההכלה
סוגיית ילדי העובדים הזרים מוכרת לציבור וזוכה להדים ולעניין רב בתקשורת, אך ההתמודדות המסובכת ביותר שלנו היא דווקא בטיפול בקבוצה מוכרת הרבה פחות: קבוצת ילדי הסייענים.
קשייהם של תלמידים אלה אינם זוכים לתשומת הלב הציבורית, והטיפול בהם מסמן את גבולות יכולת ההכלה של בית הספר שלנו.

המקרה של ואליד
ואליד, בן 17, הוא בן למשפחה של סייענים. הוא נולד בחברון וחי שם חיים רגילים לאב בעל נכסים ומעמד, עד שלילה אחד, ללא כל התראה מוקדמת, נלקחו הוא ומשפחתו בחטף מחברון והגיעו לישראל, ליפו. לפתע התברר לו שאביו בעצם 'בוגד'. משתף פעולה עם האויב והוא נמצא בסכנת חיים. נרדף ומושפל.
ואליד הגיע לבית הספר שלנו, בית ספר ישראלי המחנך לערכים ציוניים. הוא צריך ללמוד עברית, לציין את ראש השנה ואת יום כיפור ולייצר לעצמו זהות כלשהי. אבל הוא לא יכול למחוק בן לילה את זהותו הקודמת...
הוריו של ואליד התגרשו, וכתוצאה מכך אמו איבדה את כל זכויותיה וגורשה בחזרה לחברון. ואליד לא יכול להיפגש איתה. לא פעם ציידתי אותו במכתב לחיילים במעבר הגבול, ובבקשה שיאפשרו להם להיפגש.

כך הוא כתב לה, בעלון בית הספר:
רחוק מאמא, מאת ואליד
החיים זרקו אותי לארץ אחרת
ואת – אמא, במקום הולדתי נשארת.
חיי השתנו בבת אחת -
אני פה ואת שם, שנינו לבד.
אמא, אני חי בעולם של זרות,
לחזור אחורה אין אפשרות.
רק אלוהים יודע מה עובר עליי -
קור ובדידות ממלאים את ימיי,
לא חבר אמיתי ולא לב של אם,

ואני את עיניי עוצם וחולם,
על חום ליבך, על חיוכך,
ועל קרבתך ועל מגע ידך.
ריח וטעם תבשילייך,
האהבה שבעיניים...
העין שידעה לראות
היד אשר ניגבה דמעות
היופי והטוב שבפנייך
רוצה להיות קרוב אלייך
כן, גם לנער מתבגר
קשה כשחום האם חסר...
מרגיש כמו עיוור שמחפש דבר,
בלילות הייסורים - כמו תייר,

כמו פרח שבהיעדר האור נסגר
כמו איש קשיש שכל הזמן נזכר...
לעיניי - חולפת דמותך,
לבי - מסגרת לתמונתך
סביבי ותוכי - הקור חותך
חסרה החמימות שבתוכך
החיים הפרידו בינינו,
ובין שנינו מחברים געגועינו.
שומע באוזניי את מילותייך
ובדמעות כותב אלייך

את קרובה ורחוקה -
את כמוני מחכה,
כאילו אנו כבר שנים
בעולמות כל כך שונים.
אני מבין, כבר לא שואל,
לאט אפילו מתרגל
גם אם בפנים בתוך הלב
מרגיש עצוב, עייף כואב...
וכשאומרים פה: "יום האם"
מיד חושב על חום האם...

ואליד ילד חברה'מן, מקובל מאוד מבחינה חברתית, עוזר לכולם, שחקן כדורגל מצטיין, ילד מדהים. יש לו חברים מכל הקבוצות, הוא משתתף נלהב בפעילויות בית הספר, ואף יצא לבסיס אימונים של הגדנ"ע וזכה בתואר ה'מצטיין הפלוגתי'. הוא מגדיר את עצמו 'ישראלי מיפו'. כנושא תעודת זהות ישראלית הוא רוצה לשרת בצה"ל, או לפחות בשירות לאומי. איך הוא יכול לשרת בצה"ל?.. אין לי תשובות.
בית הספר שלנו הוא בין המקומות הבודדים שבהם נאלצים ילדי הסייענים ללמוד בכפיפה אחת עם ערבים ישראלים. זהו חיבור נפיץ.

ילדי הסייענים הגיעו לראשונה לבית הספר בשנת 1995. בתחילה קיבלו סיוע רב ממשרד הביטחון, באמצעים שהועברו דרך בית הספר (מורים דוברי ערבית, מתנות בחגים המוסלמיים, פסיכולוגים לסיוע בכל הקשור להיבטים רגשיים וחברתיים ועוד). ברבות הזמן קוצצו המשאבים, והמעט שנותר לא עובר עוד דרך בית הספר אלא באמצעות גורם חיצוני (החברה למתנ"סים).

הקושי הרב ביותר נעוץ במפגש בין ילדי הסייענים לבין ילדי הערבים הישראלים, שבעיניהם הסייענים נחשבים בוגדים ומשתייכים לקבוצה בעלת המעמד הנמוך ביותר. השנאה כלפיהם עזה אף משנאתם כלפי היהודים. ביטוי שגור הוא 'אטבח אל משת"פ'.

לעתים האלימות בבית הספר מגיעה מבתי הילדים, מהורים המסיתים את ילדיהם כנגד ילדי הסייענים. מדובר כאן במערכות ערכים מנוגדות גם למערכת הנורמטיבית הבית ספרית. בעבורי, כאן הגבול, זהו קצה יכולת ההכלה שלנו: פתחנו בית ספר מגן עד י"ב, הרחבנו אותו ל-789 תלמידים, פתחנו אותו בשעות הערב, קלטנו 81 פליטים – אך עם הנושא הזה אין לנו כלים להתמודד. הוא מסובך מדי.
להערכתי, פתרון יתאפשר רק אם יחְברו כל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר (משרד הביטחון, משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות והרשות המקומית) לטיפול משולב, מתוך תכנית אסטרטגית וקשר הדוק עם בתי הספר.

אפילוג
הקושי העיקרי בעבודתי הוא המתח הנובע מאי ודאות מתמדת לגבי העתיד, המרחף כענן כבד מעל ראשינו כל העת.

אני רואה עצמי כישראלית וכיהודייה. צביונה של המדינה חשוב לי, וחורה לי שאחרי שנים כה רבות עדיין לא השכילה המדינה לנסח מדיניות ברורה בעניין מהגרי העבודה. אין חשיבה מדינית, אסטרטגית, מסודרת.

העובדים המובאים לכאן הם בני אדם, ולא ניתן למנוע מהם לאהוב ולהביא ילדים לעולם. על המדינה לקחת אחריות על המציאות ועל הילדים שנולדים כאן, היא איננה יכולה להעלים עין מכאלפיים ילדים שמתחנכים במערכת החינוך, שלומדים את תכנית הליבה בעברית. יש להפריד את הסוגיה של הילדים מהסוגיה הכללית, ואחר כך לגבש מדיניות כוללת ולקיימה.

המדינה לא מכירה בייחודיות של בית הספר שלנו ולא מתקיים איגום משאבים של כל המשרדים והגורמים המטפלים. על כן אין אפילו תחום אחד שבו אני יכולה לחוש ביטחון לגבי המשכיות הפעילות שלנו, ההישגים שלנו. ואני מדברת על שירותי ליבה ממש: עובדת סוציאלית, רופא, אחות. האם יהיה תקציב לארוחת צהריים בשנה הבאה? האם ילדי הפליטים יישארו כאן או יועברו הרחק לפריפריה? אִילו שאלות אלה היו מעוגנות ומובטחות, הייתי יכולה להתפנות לקדם את בית הספר בהיבטים הפדגוגיים, הקהילתיים, הרגשיים, החברתיים, האקדמיים.
אני יכולה כמובן להסתפק בעבודה הפדגוגית ובשגרת תכנית הלימודים, אך אני עוסקת בחינוך, ואני שואפת לכך שכל ילד בבית הספר יקבל חינוך בסטנדרט שאני רוצה עבור בנותיי שלי: שכסף לא יהווה חסם; שיזכו לחיות בעולם ערכי, צודק; שיכירו מחנכים המהווים עבורם דוגמה אישית.

אני חושבת על הילדים שלומדים אצלנו, שנסיבות חייהם הקשות לא זימנו להם זאת, ומנסה להסיר כמה שיותר מחסומים מדרכם, לספק להם כמה שיותר עוגנים להצלחה בחיים, כדי שיהיו אזרחים טובים ותורמים לקהילתם. כי אם לא נעשה זאת, הם לא יצליחו: אם לא נפתח את בית הספר עד הערב - הם יבלו את ימיהם ברחובות; אם לא נטפל בהסדרת המעמד החוקי שלהם – הם לא יהיו אזרחים שווי זכויות; אם לא ניאבק בתקנה המונעת מהם לחיות בתל אביב - ניתן בכך יד לפגיעה בחינוך שלהם.

תפיסת עולמי, ברוח יאנוש קורצ'אק, היא כי לכל ילד מגיע חינוך – גם אם זהו מאבק מתמיד, לעתים כנגד כל הסיכויים.