לגשר על פני אלפיים שנה

תיאור המקרה של שמחה לוי נכתב על ידי חמוטל פרת וראה אור בספר "רואים את הקולות - מורכבות אנושית וחינוכית בבתי הספר מנקודת מבטם של מנהלים", בהוצאת מכון אבניים 2012

על שלושה יסודות מתבססת האידאולוגיה החינוכית של ישיבת 'בני עקיבא' בשדה יעקב: • פתיחות חינוכית: מחויבות לעולם הדתי מתוך דיאלוג פתוח עם העולם המודרני; חיוב ערכי החופש והבחירה ותפיסת הישיבה כבית חינוך המלווה את תלמידיו בעיצוב זהותם. • תפיסה חברתית: שילוב לכתחילה בין אוכלוסיות מגוונות מתוך מעורבות קהילתית ושאיפה להכיל את השונות ולתת לה מענה. • מצוינות אישית: מענה חינוכי ולימודי לצורכי התלמיד היחיד למיצוי יכולותיו ולהצטיינות אישית.

רקע כללי
ישיבת 'בני עקיבא' בשדה יעקב היא ישיבה תיכונית מייסודה של תנועת בני עקיבא, השוכנת בעמק יזרעאל. לומדים בה נערים מזרם הציונות הדתית, מן הערים והיישובים הכפריים שבעמק יזרעאל וסביבתו וכן נערים עולים מאתיופיה. בבית הספר 350 תלמידים, חלקם לומדים בתנאי בפנימייה וחלקם אקסטרניים. בשש השנים האחרונות התרחבה הישיבה מאוד ואוכלוסיית התלמידים בה גדלה פי שלושה. כיום 20% מתלמידי הישיבה הם נערים שעלו מאתיופיה, 30% הם בני עיירות הפיתוח מיישובי עמק יזרעאל וגבול הצפון, והיתר – בני ההתיישבות הכפרית והעירונית המבוססת והחזקה באזור. בסך הכול כמחצית מתלמידי בית הספר משתייכים לאוכלוסיות מבוססות עד מבוססות מאוד, והיתר – לחלשות עד חלשות מאוד. הפנימייה, שהיא חלק בלתי נפרד מהישיבה, מחזקת עוד יותר את קו הפיצול בין האוכלוסיות – כל העולים גרים בה, וניתן לומר כי הרוב המכריע של הילדים בפנימייה באים מרקע חלש. לכאורה, יכולה הישיבה להרשות לעצמה לצמצם את קליטת האוכלוסיות החלשות, שכן היא נהנית מביקוש גובר. אבל ההטרוגניות המאפיינת אותה וההזדמנות שהיא מציעה למפגש בין אוכלוסיות שונות ומגזרים שונים בציונות הדתית, הם מן הדגלים שהיא מניפה וחלק מסדר היום שלה. גם באופי המחויבות הדתית קיים גיוון: חלק מהעולים מאתיופיה באים למעשה מרקע נוצרי – רובם יהודים מומרים שעלו לארץ מתוקף חוק השבות, וחלקם אינם יהודים כלל. בקרב האוכלוסייה הבאה מאזורי הפריפריה וגם בתוך ההתיישבות העובדת, הטווח הדתי הוא רחב – ממסורתיות רכה ועד לתורניות מודגשת. כמסגרת המכוונת לחינוך דתי פתוח, מתמודדת הישיבה עם אתגר זה באמצעות דיאלוג פתוח בין הצוות לתלמידים, שמביא לעתים להגמשת ההגדרות הדתיות, החשיבה הדתית וההתנהלות החינוכית. בהיבט הלימודי, אנו משתדלים להיות מוסד לימודים ברמה גבוהה העונה על הגדרתו כישיבה תיכונית, ולהציב נורמות גבוהות של התנהגות ולמידה. דבר זה אינו מובן מאליו על רקע הבינוניות השוררת בחלקים נרחבים במערכת החינוך.

מאפייני התלמידים העולים מאתיופיה
רוב הנערים עולי אתיופיה באים מחברה כפרית, חסרת השכלה במונחים מערביים; מתרבות הייררכית, פטריארכלית, שהידע הרווח בה הוא בעיקר ידע חקלאי. אחוז המשפחות החד-הוריות והיתמות בקהילה האתיופיות גבוה מאוד. כאשר מגיעות משפחות העולים לארץ, הילדים יוצאים ללימודים וההורים נשארים בבית ולא זוכים ללמוד עברית באולפנים טובים. עקב מגבלות השפה, נוצרת תלות עצומה של ההורים בילדיהם (לעתים תלמיד צריך לנסוע הביתה כדי לקחת את אביו לביטוח לאומי). כמו בכל חברת מהגרים, הילדים מגלים יכולת התערות וקליטה מצוינת, אך הוריהם המבוגרים מתרסקים. החברה לא מתייחסת אליהם, וגם הילדים שלהם מתביישים בהם. מחברה שבה האב הוא מקור הסמכות העיקרי, הם מוטלים לחברה מערבית שאיבדה את הסמכות ההורית וההוראתית. הלם התרבות הקיצוני מחריף את משבר ההגירה וגובה מחיר כבד של אלימות במשפחה והתאבדות. תופעות אלה קיימות בכל קהילת מהגרים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במהגרים מהעולם השלישי.

קליטת ילדי העולים
הפער התרבותי בין העולים החדשים לחברה הישראלית, שהיא מערבית באופייה, הוא עצום. עובדה זאת מציבה בפני המחנכים אתגר קשה של צמצום פערים. בישראל מופנים רוב ילדי העולים מאתיופיה לכפרי נוער או לבתי ספר מקיפים בסביבות מגוריהם אשר מאופיינים בדרך כלל ברמה חינוכית ולימודית נמוכה ובקליטה של אוכלוסיות חלשות. היציאה לישיבה תיכונית פותחת בפני העולים החדשים הזדמנות אחרת ומאתגרת – מפגש עם אוכלוסיות חזקות מאוד. בפוטנציאל הטמון במפגש זה אנו מאמינים. אחת מהנחות היסוד של עבודתנו החינוכית היא שתעודת בגרות היא 'כרטיס כניסה' הכרחי לעולם התעסוקה והאקדמיה הישראלי, וכלי לשיפור הדימוי העצמי. משום כך אנחנו מכוונים את התלמידים למאמץ לימודי במטרה להגיע לזכאות לתעודת בגרות. הנערים עולי אתיופיה מגיעים אלינו ממרכזי הקליטה בצפון הארץ בגיל צעיר יחסית (12–13), לאחר שנה או שנתיים בארץ, לכל היותר. חלק גדול מהם מגיע ללא ידיעת קרוא וכתוב, גם באמהרית. אם כן, בגיל 12 הם צריכים לרכוש שפה, לרכוש יכולות קריאה וכתיבה, להגיע לתעודת בגרות בתוך שש שנים ולהשתלב בחברה הישראלית. הישיבה מקבלת אליה כמעט כל מי שמופנה מקרב העולים, למרות שאופייה הוא תורני ועיוני מוגבר. איננו עורכים מיון מקדים משום שלא ניתן לבחון ילד שמעולם לא התנסה בלמידה במבחני יכולת המבוססים על ידע שאין להם ושמבוססים על שפה שהם אינם שולטים בה (האבחונים הדינמיים שבמהלכם מוקנה ידע ועליו מתפתח דיאלוג מאבחן, יקרים מאוד ואינם מוכרים על ידי משרד החינוך לצורך התאמות דרכי היבחנות). אנו משקיעים מאמץ רב בניסיון להשיב להורים את תפקידם ההורי – חשוב לנו שיגיעו לאספות ההורים כדי לשדר לילד שאנו רואים בהם דמויות חינוכיות האחראיות עליו, ולא להפך (לצורך כך אנו שולחים אוטובוסים שיביאו אותם לאספות); אנחנו מארחים אותם בשבתות, ומשקיעים משאבים גדולים בהעצמתם. מכיוון שהתקשורת עמם אינה פשוטה, אנו דואגים שבכל אספות ההורים יהיה מתורגמן. היום, גם המסגרות הפורמליות מודעות יותר לצורך בחיזוק מעמד ההורים, ולעתים נדרשת חתימת ההורים בהחלטות שונות. אך לא תמיד יש להורים הכלים לקבל החלטה, ובחוסר אונים הם אומרים 'מה שהילד רוצה', או 'מה שאתה תגיד'. לאט לאט, אחרי שלוש שנים שבהן הם מגיעים תדיר לאספות ההורים, הם מתחילים לחזור לתפקידם ההורי ולגלות שותפות בתהליך החינוכי. עד לפני שש שנים נקלטו בישיבה במשך כעשור 200 תלמידים עולים. מתוכם נשרו כ-90% אחרי סיום האולפן, בסוף כיתה ז' או ח'. רק 20 תלמידים הצליחו לסיים במשך השנים את חוק לימודיהם. למעלה מעשור של קליטת עולים, ורק עשרה אחוזים הגיעו לגמר! הסיבה העיקרית לכך הייתה המגמה לשלב את כל העולים, לאחר סיום האולפן, בכיתות של ישראלים ותיקים. הפערים הגדולים ייאשו אותם וחוויית הכישלון שנצרבה בהם הנמיכה את דימויים העצמי. ההשתלבות הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית ורובם עזבו, בדרך כלל למוסדות טכנולוגיים או עיוניים ברמה נמוכה. במטרה לעצור את הנשירה הגדולה ערכנו שינוי תפיסתי ומבני בישיבה. את מרבית בוגרי האולפן הפננו בסוף השנה השנייה לכיתת המשך של עולים חדשים, ורק מעטים מהם שולבו בכיתות של ישראלים ותיקים. כך המשיכו רוב העולים ללמוד ברמה שמתאימה להם וקיבלו את כל צרכיהם הפדגוגיים, ועם זאת הם נתרמו מסביבה חינוכית וחברתית חזקה. המטרה הייתה לאפשר להם ליהנות משני העולמות – לחיות בחברה ישראלית חזקה, וללמוד במסגרת הבנויה לצרכיהם המיוחדים. בישיבה שלנו יש שש מגמות בסיס: מזרחנות, לימודי ארץ ישראל, תקשורת, מנהל וכלכלה, ביולוגיה ופיזיקה. ויש מגמות שאנו מכנים אותן 'קומה ב' – ערבית, מחשבים ורפואה. בישיבות תיכוניות רבות הנורמה היא שתלמידים נבחנים בהיקף של 35–45 יחידות בגרות (המינימום הנדרש לזכאות הוא 21 יחידות). נוסף על מקצועות החובה נבחנים ברמה של חמש יחידות לימוד בתנ"ך, בתלמוד, באנגלית ובמתמטיקה, במקצוע אחד או שניים מוגברים. החינוך הדתי מתאפיין פעמים רבות בהישגיות ומצוינות. כיתות העולים דומות לכיתות מב"ר: בגרות מקוצצת ומותאמת ותוספת של שעות תגבור רבות, הכול במטרה להגיע לתעודת בגרות. רק המוכשרים מביניהם יכולים להשתלב בכיתה רגילה, ואת מי שנמצא מתאים לכך אנו מעודדים לעשות זאת, שכן כיתות אלה טובות יותר מבחינת איכות ורמת הלמידה, ומבחינת איכות ורמת תעודת הבגרות. בנוסף, החיכוך החברתי של אותם עולים בכיתות של הישראלים הוותיקים אינטנסיבי יותר ומהווה מצע טוב יותר למוביליות חברתית. אלא שמרבית העולים לא משתלבים בכיתות אלה ובמגמות קומה ב, בשל הדרישות הגבוהות והעומס שהן מטילות על התלמיד. יש כאלה שלא לומדים כלל במגמה, ומסתפקים בחמש יחידות לימוד באמהרית, שאותן הם יכולים להשיג בקלות; את השעות הפנויות הם מנצלים לתגבור לימודי במקצועות היסוד. במבחן התוצאה, בסיום המחזור הראשון ולקראת סיום המחזור השני, עומד בית הספר שלנו במקום הראשון בארץ מבחינת זכאות לבגרות של עולים: 88% מהבוגרים זכאים לתעודת בגרות! מקור נוסף לגאווה הוא שבעקבות השינוי המערכתי שביצענו, חל שיפור של למעלה מחמישים אחוז בהתמדת תלמידים עד סיום חוק לימודיהם, ויותר מ-60% נשארו. ההצלחה ניכרת גם בכך שלמעלה ממחצית הבוגרים ממשיכים ללמוד בתום לימודי התיכון במסלולי המשך ישיבתיים המשלבים לימוד תורה ושיפור ציוני בגרות, לפני הגיוס לצה"ל.

הקליטה החברתית
גורם נוסף שאִפשר את ההצלחה בקליטת העלייה, בהישגי הבגרות ובאחוזי ההתמדה, הוא השינוי שחל במאפייני אוכלוסיית התלמידים הוותיקים בשנים האחרונות. קלטנו אוכלוסייה חזקה שיכולה להוות מודל לחיקוי, וחלק ממנה רואה בקליטת העלייה משימה אישית, אוהב את העשייה החברתית ומוכן להקדיש מזמנו למענה. במתכונת החדשה נעשות פעילויות משותפות רבות בין העולים והוותיקים. בשכבה שיש בה כיתת עולים, כל הפעילות החברתית היא משותפת. פעילויות חברתיות רבות נעשות במודל של זוגות או של קבוצות קטנות מעורבות. אמנם כיתות האם נפרדות, אך יש הזדמנויות רבות ללימודים משותפים – בהקבצות באנגלית ובמתמטיקה, בחוגים ובמגמות. החיבור בין האוכלוסיות אינו טבעי. בהתחלה ניכרת רתיעה מצד הוותיקים וביישנות מצד העולים. זהו שלב ראשוני שצריך לעבוד קשה כדי להתגבר עליו. הניסיון לחבר אינו פשוט. לכל קבוצה יש הרגלים משלה ומנהגים משלה ורגשי הנחיתות בקרב רבים מן העולים מושרשים עמוק ומקשים על כל ניסיון של התקרבות והתמודדות. לשמחתי, מקרי האלימות על 'קו-התפר' בין האוכלוסיות מועטים, ואינם שונים ממקרי אלימות בין אוכלוסיות אחרות. הנהגנו מסורת שאחת לשנה באופן מאורגן, ילדים ותיקים מארחים ילדים עולים בבתיהם לשבת. ראינו בכך הזדמנות להידוק חברויות, למפגש בלתי אמצעי עם החברה הישראלית הוותיקה ולחציית גבולות אישיים. לקראת המפגש קיימנו תהליכים סדנאיים בשתי הקבוצות לבניית המוטיבציה ולהכנה נכונה. בשנתיים הראשונות זה פשוט לא קרה – לא הצלחנו לקיים את האירוח. באחת הפעמים הגיע האוטובוס, וכבר העמיסו עליו את הציוד ואת האוכל אבל העולים לא עלו עליו, חששו. במקרה אחר תלמיד התארח אצל משפחה ביישוב מבוסס, עם שני הורים מוצלחים מאוד, ושפע שלא ראה מעולם. הוא חזר במוצאי שבת בוכה: 'אני לא יכול, אין לי סיכוי מולם... מה אוכלים אצלם בשבת ומה אצלנו... ההורים שלי לא יודעים לקרוא ולכתוב, ואבא שלו פרופסור. לי אין שולחן לכתוב עליו בבית, ולו יש חדר משלו עם מחשב וספרייה...'. פתאום הוא ראה את הפער במו עיניו. וכך, מה שחשבנו שיחזק אותו הביא לתוצאה ההפוכה. מעניין שהתלמידים שמתחברים לעולים באים בדרך כלל מקרב האוכלוסייה החזקה. הם לא מודדים אותם מבחינה לימודית אלא מתייחסים אליהם כבני אדם. אמנם יש בכך פטרונות מסוימת; הם לא באים אליהם ממקום שוויוני מתוך רצון למצוא בהם חברי נפש, אלא מתוך רצון לעזור ולהתנדב, אבל עצם ההתגייסות ראויה להערכה. גם הוותיקים יכולים ללמוד דברים רבים מהעולים – ערכים והתנהגויות שמבטאים צניעות, כבוד למבוגרים וחברות אמיתית. הם שאפתנים בצורה בלתי רגילה, כאמרת חז"ל 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה'. אוכלוסייה 'שבֵעה' כבר אינה שאפתנית. מוטיבציה הלימודית של תלמידים עולים, בהשוואה לזו של ישראלים ותיקים, היא גבוהה. תלמיד אמר פעם, 'אני לא צריך לעשות כלום בלימודים, אבא שלי כבר יסדר אותי בחיים' - זו רעה חולה של החברה שלנו. ילדי העולים יודעים שההורים שלהם לא 'יסדרו אותם', ומה שהם לא יעשו בעשר אצבעותיהם לא יהיה להם. זהו שיעור חשוב לאוכלוסייה החזקה – הם רואים ילדים ש'קורעים' את עצמם כדי להצליח, יושבים על הדשא ולומדים בהפסקות. הם רואים אותם במגמות, בחוגים. ואנו סבורים שהם יודעים להעריך זאת ואולי גם להפנים את ערכו של העמל.

מחירו של שילוב
את המורכבות שבסוגיית המפגש בין האוכלוסיות בישיבה אדגים באמצעות סיפורם של שני תלמידים עולים. בכיתה י"ב לומדים היום שני תלמידים עולים, אהרן ומשה. משה הגיע אלינו בכיתה ז', ולאחר שנתיים באולפן השתלב מיד ובהצלחה רבה בכיתה ח' עם ישראלים ותיקים. כדי להקל עליו את ההשתלבות הצענו להשאיר אותו כיתה, ולא לשלבו עם בני גילו שהיו בכיתה ט'. קיווינו שיוכל לסיים את התיכון בכיתה ישראלית. אהרן הגיע אלינו בכיתה ט' מבית ספר אחר, וגם הוא אותר על ידינו כמתאים להשתלב בכיתת הוותיקים. תלמידי הכיתה קיבלו יפה את שני הילדים, עזרו להם ככל שאפשר. החוויה החברתית הייתה חיובית ביותר, אבל מבחינה לימודית היה להם קשה מאוד. שני הילדים מוכשרים מאוד, אמביציוזיים, ללא כל לקות למידה, אבל בכל זאת – צריך היה ממש לגשר על פני אלפיים שנה... עולם המושגים שלהם אחר לגמרי, האיכות החשיבתית שונה, הקצב אחר. ילד שעד גיל 13 היה רועה צאן ולא נחשף לשום גירוי שמקובל בעולם המערבי מבחינת למידה, חי בעולם אחר. עד היום אנחנו מגלים עד כמה אנחנו לא יודעים מה הם לא יודעים, עד כמה אנחנו לא מבינים מה הם לא מבינים. התהליך היה מתסכל. גם משה וגם אהרן חוו כישלונות בכיתה ט', בעיקר במקצועות רבי-המלל, למרות מאמצי התגבור האדירים, שיעורי העזר וכל האמצעים המוכרים. בסוף כיתה ט' הודענו להם: 'חברים, אתם לא יכולים לעלות לכיתה י'. היה ברור שהם לא ישיגו את תעודת הבגרות, ולפי דעתנו – זה לא נכון ללמוד מבלי להשלים את הבגרות. יש חשיבות לתעודה הזאת, גם אם היא נמוכה – מבחינת הדימוי העצמי, מבחינת הדלתות שהיא פותחת. נקלענו למצב סבוך. בדיעבד, אילו היו נשארים בכיתת העולים היו יכולים להשלים בגרות, אך מכיוון ששולבו בכיתה הישראלית הדבר נמנע מהם. חמור מכך: משה נשאר כיתה כדי להצטרף לכיתה הישראלית, ובינתיים חבריו בכיתת העולים כבר התקדמו לכתה י', למדו דברים חדשים ונבחנו בכמה מבחני בגרות. הוא כבר לא יכול לעבור לשם, לא בגלל שהיכולת הלימודית שלו נמוכה יותר, אלא בגלל החומר שהפסיד, אך גם להמשיך בכיתה הישראלית הוא אינו יכול. ניסינו לפתור את הבעיה וחיפשנו להם בית ספר אחר. העובדת הסוציאלית שלנו נסעה איתם ברחבי הארץ ממוסד למוסד. לבי עדיין נצבט כשאני נזכר בפניהם הנפולות בכל פעם שחזרו מביקור כזה, מזועזעים ממה שראו. הם לא היו מוכנים לעזוב את הישיבה, ואפילו היו מוכנים להישאר עוד שנה בכיתה ט' ולהצטרף לכיתת העולים (לא הייתה כיתה י' באותה שנה, כי כיתת עולים נפתחת רק אחת לשנתיים). בעבור משה משמעות הדבר הייתה להפסיד שנתיים וללמוד עם ילדים צעירים ממנו בהרבה. המעבר חזרה מכיתת הוותיקים לכיתת העולים צרבה בו חוויה קשה של כישלון, טלטלה אדירה. אך הוא עמד בה בכבוד, בזכות מי שהוא. גם לאהרן, שהפסיד שנה אחת בלבד, לוותה החזרה לכיתת העולים בתהליך רגשי קשה – הרי כבר היה במקום אחר. היום השניים מסיימים כיתה י"ב, מרוצים ושמחים. אך קשה לי להשתחרר מהחוויה הקשה שעברנו איתם ומהידיעה שטעויות שעשינו יכלו לגרום להם נזק אדיר. משה שילם את מחירה של הטעות שלנו, והיה מוכן לשלם אותה. אצל ילד אחר חוויה כזו הייתה עלולה בקלות להוביל להידרדרות. הרי אחוזי הנשירה הגדולים בארץ – 60%! – הם מקרב האוכלוסייה האתיופית. רגשות האשם שחשנו, אני והצוות, היו כבדים מנשוא. התהליך שהם עברו קרע את לבנו. לקחנו ילדים נפלאים, שעשו כל מה שאפשר כדי להצליח – וזה פשוט לא הלך. רצינו לדחוף אותם קדימה, להפגיש אותם עם החברה הישראלית הנורמלית, החזקה, לאפשר להם לצמוח בתוכה – ולא לתת להם רק לגדול לידה; אך נראה שדחפנו חזק מדי והפלנו אותם.
אפילוג
יש פער בין העולים לוותיקים וצריך לטפל בו. הרצון האינטואיטיבי שלנו לדחוף את העולים למפגש עם הוותיקים לימד אותנו שלפעמים דווקא המקום המצמיח הוא המקום המייאש; שמפגש לא נכון עלול לשבור ולהפיל; שאם הקפיצה גבוהה מדי, עלולים להתרסק. היום אנו פועלים באופן הדרגתי וזהיר הרבה יותר. תלמיד שמעוניין להשתלב בכיתה ישראלית ותיקה, מופנה תחילה לשבוע ניסיון, שבו ניתן לו ולצוות לחוות הדדית ובאופן בלתי אמצעי את מידת השתלבותו בה. לעתים הבדיקה ההדדית מתארכת לשבועיים או לחודש. בתקופה זו התלמיד חש את קצב הלימוד, את קצב הדיבור. גם המורים יכולים להתרשם מהשתלבותו, מאיכויותיו, מיכולותיו. אנחנו מנסים לערוך את הבדיקה בצורה מדויקת יותר, לטעות כמה שפחות. אנחנו הרבה פחות דוחפים, הרבה יותר בודקים. היום אנחנו יודעים להציג גם בפני התלמידים עצמם את הסיכונים, כדי שיביאו אותם בחשבון. אנו נזהרים יותר שלא לדחוף תלמידים עולים לאירוח בשבתות. מאפשרים זאת למי שמעוניין ומקיימים במקביל שבת בישיבה למי שאינו מעוניין. קיבלנו שיעור ברגישות. בעקבות הניסיון שצברנו אנחנו פונים יותר למקומות הרגשיים – מקיימים סדנאות משותפות, וגם סדנאות נפרדות לקבוצות העולים, שבהן עוסקים בשאלות של זהות שמעסיקות אותם כקבוצה. אך הדילמה בעינה עומדת: האם להגיד לילד בכיתה ט', בעל יכולות גבוהות, שלא ילמד 5 יח"ל בפיזיקה, כי כשיגיע לכיתה י"א הוא עלול ליפול ולהישאר ללא מגמה, כי לא יוכל להכיל את המושגים הגבוהים יותר של הפיזיקה? הרי אין ברשותנו כלים למדוד את הישגיו בעתיד. השאלות שמלוות אותנו ללא הרף הן: האם לדחוף או לבלום? האם לעודד או להנמיך ציפיות? האם לפתוח אופקים אל מחוזות לא נודעים או לשמור על החמימות של המוכר והטוב? אני מסתכל על מה שאנחנו עושים, בוחן את מחיר המפגש של ילדי העולים עם האוכלוסייה המבוססת בישיבה שלנו, מפגש שלכאורה נראה כה מבטיח. אין לי ספק שבטווח הארוך הרווח הוא לאין ערוך גבוה מהמחיר. אבל אהרן ומשה, ואחרים כמותם, הם אלה שמשלמים את מחיר הטעויות שלנו.