- אחרי
- שבירת מיתוסים
- לגשר על פני אלפיים שנה
- הפרוייקט הקווקזי
- טובת הילד
- תעודה - התנגשות ציפיות
- כתיבה יוצרת
- החטא ועונשו
- התמודדות עם בעיות התנהגות
- עם חברים לא מדברים בעקרונות
- אליטיזם או אינטגרציה בחינוך הדתי
- מורה נבוך
- דו”ח ביקור בתערוכה
- פני בית הספר כפני החברה
- ללמד ולהרעיד את אמות הסיפים
- מבחירה לבכי-רע
- תרבות הדיון בכיתת מחוננים
- מחונן וקשה לו
- אני רק מורה מלווה
- האני המורי מול האני הפנימי
- ילדה לא אחראית
- האם זה קרה באמת? על סדר היום (המשוער) של מחברי התנ”ך
- תכנית א”י
- זה לצד זה חיים יחד
- חייבת להיות מושלמת
- התלמיד שלי חכם מדי
- לא מספיק טובה
- זה לא היה בכוונה
- תודעה פוליטית וחברתית
- הריבוי הוא הקסם האמיתי
- פרובוקציה או שאלה של ממש?
- שיעור תנ”ך - כפיה דתית
- לכאורה אין מה להפסיד
- בין ספר שופטים לבין מלחמת לבנון השניה
- סכנת החרם הוירטואלי-"שיימיניג" ברשת
- למה שלא תדלגי על הפרק?
- התלמידה שרוצה חיים אחרים
- עולים ויורדים בסולם יעקב
- האם נכון ללמד כתב רש”י?
- עד הקצה
- מתחת לכיסא
- גם כשמתעללים בי - אני רוצה להיות שייך
- זה היה חזק ממני
- אנחנו שונים, זה פשוט לא מתחבר
- איזו מין מורה אני
- מה שבחוץ ומה שבפנים
- מי הוא אלוהים?
- בשמחה ובטוב לבב
- מילה של כבוד
- תקשורת עם הורים
- משמעת וגבולות`
- משוב, הערכה וציונים
- מחוננים ומצטיינים
- זהות ועמדות חינוכיות וחברתיות
- דרכי הוראה
- רב תרבותיות, הטרוגניות ושונות
- הוראת מקצועות הקודש
- להיות המורה של הבן של החברה שלי
- ואני תפילתי לך ה’ - עת רצון?
מעשה שהיה כך היה.
בשיעור היסטוריה בכתה י”א, בשעת צהריים חמימה של חודש אפריל, כאשר התלמידים ספק מקשיבים ספק רדומים, השליך אורי שאלה בחלל הכתה וזה נוסחה: “תגיד המורה, גם כשבחור יפה אונס בחורה זה נחשב אונס??!”
לא, הכתה לא נרעשה. וגם אני לא.
זה התחיל כשיעור שגרתי על השואה.
מאז שינו האחראים על הוראת ההיסטוריה במשרד החינוך את תכנית הלימודים, שולבו הוראת ההיסטוריה הכללית עם הוראת ההיסטוריה של עם ישראל בכפיפה אחת. כך, הפרק העוסק בתחילת הפעילות האלימה של הגרמנים נגד היהודים בפולין בא לאחר הפרק המסביר את מהלכיה של מלחמת העולם השנייה. השואה כולה נלמדת כחלק ממלחמת העולם השנייה וכך נתפסת בעיני התלמידים, לדעתי לפחות, באורח מציאותי יותר, פחות מיתי, מבלי שנגרע מעוצמתה וייחודה.
באופן דומה, עוד קודם לפרק האמור על המדיניות הגרמנית כלפי היהודים בפולין, נלמדים הפרקים על תורת הגזע באידיאולוגיה הנאצית ויישומה והחדרתה בגרמניה עצמה.
סקס, ללא ספק, הוא עניין מרכזי באותה תורה, משום שהתפיסה הנאצית מכוונת לניתוק, בידוד והפרדה של היהודים ורואה בהם סכנה המחלחלת לתוככי הגזע הארי באמצעות יחסי מין.
חוקי נירנברג עוסקים ממש בעירוב דם, מדברים על מגע מיני בין יהודים לארים ובספר הלימוד המשקף את התעמולה הנאצית מוצג יהודי באופן הסטריאוטיפי האנטישמי-נאצי במלוא כיעורו, כחומד את הנערה הארית הבלונדית, הטהורה….
כאשר החיילים הגרמנים מגיעים לפולין בספטמבר 1939, כך אני מסביר בכתה בשעת צהריים של חודש אפריל, מתרחשים שני דברים: ראשית, הם טעונים באידיאולוגיה הנאצית, שהוחדרה בהצלחה רבה במוחותיהם במהלך ילדותם ונעוריהם. הם פוגשים את מיליוני היהודים הפולנים שעליהם שמעו, ושמהווים בעיניהם את הסכנה לגזע האנושי.
אולם לבד מזאת, הם גם חיילים בהגדרה.
תת סעיף בספר הלימוד נקרא “התרת הרסן”, והוא מסביר יפה תופעה אנושית רחבה של מצב מלחמה, בו החיילים נמצאים הרחק מן הבית ובאווירה של אלימות והעדר גבולות. במצב כזה משתחררים יצרים של הרס והתעללות. במילים אחרות, המפגש של דימוי האויב עם המציאות בשטח גרם לחיילים הגרמנים לפרוק את יצריהם, ללא קשר עם הפקודות שניתנו מן הממשל בברלין. תופעות של אונס, התעללות, והרג סתמי היו חלק מההתנהגות של הגרמנים בעת פלישתם לפולין.
במהלך הסבר זה נשלחה לחלל אוויר הכתה שאלתו של אורי.
אורי הוא בחור בלונדי חסון, שחקן כדורגל שמפאר את המגרש בהפסקות, מושא הערצה לבנות רבות בביה”ס. הוא תלמיד סקרן, קורא ללא הרף, משכיל. אורי אוהב לעורר פרובוקציות, לרוב בעלות טעם – לא רק לשם הפרובוקציה.
השאלה ששאל והאופן בו שאל אותה היו בעיני הכתה ובעיניי, כמי שמכירים אותו, עוד “יציאה” אחת של אורי.
אני לקחתי נשימה. בכתה נשמע רבע מלמול. אחדים העבירו את הגולגולת ממשענתה על יד ימין למשענת חדשה, יד שמאל. שתי בנות, כנראה שאינן ממחנה המעריצות, סיננו “אידיוט”, והשיעור המשיך.
כמו מלחמת הבזק, ה”בליצקריג” שנקטו הגרמנים בפולין, כך שעטתי עם חומר הלימוד, לכיוון איגרת הבזק של היידריך.
הרהורים לאחר מעשה
התחושה הראשונה שזכורה לי בעקבות אותו שיעור, היתה תחושה של סיפוק ושביעות רצון מהאופן שבו התייחסתי אל שאלתו של אורי. מתוך הכרותי אותו ואת הכתה הרגשתי שהחלטתי שלא לעצור את השיעור ולהתעכב על השאלה היתה נכונה, וזאת משום שרציתי להספיק ללמד חומר, וידעתי שפתיחת דיון בכתה הייתה “מחסלת” את השיעור. אך בעיקר הרגשתי באותו רגע שלא אני ולא הכתה מעוניינים בדיון בשאלה של אורי. העיניים של התלמידים אמרו “עזוב אותנו מזה עכשיו”….
אבל היו הרהורים נוספים:
עלי כמורה מקצועי, עלי כדמות מחנכת, ובעיקר על אורי עצמו ועל הכתה.
הרהרתי באופנים בהם יכולתי, כמורה להיסטוריה, לרתום את השאלה לצרכי הלימוד, מבלי להרגיש אבדן של הספק חומר לימוד.
מאוחר יותר בשנת הלימודים עלתה שאלת הסקס שוב וריחפה בחלל הכתה, כאשר למדנו על תנאי החיים בגטו ובמחנות. הפעם שאלה תלמידה האם יהודים בגטאות ובמחנות ילדו ילדים… השאלה המופלאה על המשכיות כוח החיים מול המציאות המשמידה מעסיקה את התלמידים בצורתה הטבעית ביותר.
העניין נידון בהקשר של “קידוש החיים” כהנחיית דרך של ראשי ההנהגה היהודית בתקופת השואה. ברור לי ששאלה זו שונה מזו שהציג אורי, אך אני תוהה אם יכולתי לקחת גם את שאלתו, כפי שנשאלה, ולגייס אותה אל החומר הנלמד.
נדמה לי שכן: אפשר היה לחזור, למשל, אל תורת הגזע, אל היחס לנשים גרמניות שהיו נשואות ליהודים וכדומה. באופן כזה הייתי גם מתייחס לשאלה וגם “מספיק חומר”….
כדמות מחנכת (אף שההפרדה בדמויות המורה המקצועי והמחנך היא מלאכותית משהו), ידעתי שצריך הייתי לקחת את השאלה למחוזות אחרים. צריך היה לדבר עלינו, כאן ועכשיו. לדבר על מהו יופי? מהו אונס? מתי לא הוא לא וכן הוא כן… מה יכולה לגרום אידיאולוגיה כמו זו הנאצית, המגדירה יופי, או עליונות של יופי מגזע מסוים על “יופי” מגזע אחר, ליחסים בין בני אדם?
אני חושב שאם הייתי מחזיר אל הכתה את שאלתו של אורי בסגנון “מה דעתכם” ופותח דיון – אולי היו משתחררים מיני שדים וליליות חבויים, שהבמה שהייתה ניתנת להם והדיבור בהם, שקולים בחשיבותם כנגד כל הספקי החומר שבעולם…
ומה עם אורי?
עם איזו תחושה השארתי אותו כאשר דילגתי על פני השאלה? האם התעלמתי מפרובוקציה או שדווקא נעניתי לה? האם היה מקום לדבר אתו ביחידות לאחר השיעור, להתייחס בדרך כלשהי לשאלה ששאל, אולי אפילו ‘להתבהל’ אל היועצת ולקבוע לו שימוע מיידי…?
אני נזכר בחיוך שהיה על פניו של אורי כאשר הציג את השאלה, ונרגע.
ככל שאני מהרהר יותר באירוע, כך אני בטוח יותר שהאופן שבו התייחסתי אליו היה הנכון.