- אחרי
- שבירת מיתוסים
- לגשר על פני אלפיים שנה
- הפרוייקט הקווקזי
- טובת הילד
- תעודה - התנגשות ציפיות
- כתיבה יוצרת
- החטא ועונשו
- התמודדות עם בעיות התנהגות
- עם חברים לא מדברים בעקרונות
- אליטיזם או אינטגרציה בחינוך הדתי
- מורה נבוך
- דו”ח ביקור בתערוכה
- פני בית הספר כפני החברה
- ללמד ולהרעיד את אמות הסיפים
- מבחירה לבכי-רע
- תרבות הדיון בכיתת מחוננים
- מחונן וקשה לו
- אני רק מורה מלווה
- האני המורי מול האני הפנימי
- ילדה לא אחראית
- האם זה קרה באמת? על סדר היום (המשוער) של מחברי התנ”ך
- תכנית א”י
- זה לצד זה חיים יחד
- חייבת להיות מושלמת
- התלמיד שלי חכם מדי
- לא מספיק טובה
- זה לא היה בכוונה
- תודעה פוליטית וחברתית
- הריבוי הוא הקסם האמיתי
- פרובוקציה או שאלה של ממש?
- שיעור תנ”ך - כפיה דתית
- לכאורה אין מה להפסיד
- בין ספר שופטים לבין מלחמת לבנון השניה
- סכנת החרם הוירטואלי-"שיימיניג" ברשת
- למה שלא תדלגי על הפרק?
- התלמידה שרוצה חיים אחרים
- עולים ויורדים בסולם יעקב
- האם נכון ללמד כתב רש”י?
- עד הקצה
- מתחת לכיסא
- גם כשמתעללים בי - אני רוצה להיות שייך
- זה היה חזק ממני
- אנחנו שונים, זה פשוט לא מתחבר
- איזו מין מורה אני
- מה שבחוץ ומה שבפנים
- מי הוא אלוהים?
- בשמחה ובטוב לבב
- מילה של כבוד
- תקשורת עם הורים
- משמעת וגבולות`
- משוב, הערכה וציונים
- מחוננים ומצטיינים
- זהות ועמדות חינוכיות וחברתיות
- דרכי הוראה
- רב תרבותיות, הטרוגניות ושונות
- הוראת מקצועות הקודש
- להיות המורה של הבן של החברה שלי
- ואני תפילתי לך ה’ - עת רצון?
תעודה - התנגשות ציפיות
הייתי מורה מתחילה, בשנתי הראשונה בבית הספר ובישוב שאליו עברתי. בית הספר הנו בית ספר קהילתי השייך למספר ישובים והוא מחויב לקבל אליו את כל הילדים מהיישובים. כמו כן רבים ממורי צוות בית הספר הינם תושבי ישובים אלו. חינכתי כיתה ו' ולימדתי במשרה מלאה כאשר כמעט את כל השעות לימדתי בכיתת החינוך שלי. הכיתה הייתה כיתה הטרוגנית מאוד הן מבחינת היכולות הלימודיות והן מבחינה התנהגותית.
הגעתי עם המון מוטיבציה ותוכניות הישר מלימודי ההוראה, לשטח...
רקע
צוות המורים בבית הספר היה נחמד, מתעניין ומחמיא. בכל שכבת גיל הייתה רק כיתה אחת ולכן בלטה לי העובדה שאין מורה בכיתה מקבילה שעמה אפשר להכין יחד שיעורים ותוכניות ולהתייעץ בעניינים שונים.
בכיתתי היה ילד אחד נבון מאוד ומוכשר בתחומים שונים שהיה אחד מתוך קבוצה של כ 5 ילדים שאובחנו כבעלי תסמונת ADHD על גווניה השונים. מבחינה חברתית, הילד היה מקובל ובעל השפעה בקרב ילדי הכיתה. ילד זה, התבלט בכך שעשה בכיתה כרצונו וככל העולה על רוחו. המורים (מלבד אלו שמהם ממש פחד..) לא היוו כלל סמכות לגביו. כבר בתחילת השנה, ניגשתי לטפל בעניינו – היו כשתיים או שלוש פגישות בהן נכחו הילד, אימו, פסיכולוג בית הספר ואנוכי. בפגישות, שוחחנו עם הילד על מצבו וכן דיברנו על דרכים לשיפור המצב ועל קבלת עזרה הן בבית והן בבית הספר, מכיוון שברור היה שהתנהגות זו היא סימפטום של קשיים שונים של הילד, שאולי הוא מכסה עליהם או בורח מהם.
אתאר כאן דוגמה לדרך אחת לעזרה שהחלטנו עליה .
בבית הספר, היה לילד קושי מאובחן בכתיבה (בעיקר בהעתקה מהלוח) ולכן סוכם שבחלק מהמקצועות הילד יכתוב במהלך השיעור רק את התאריך והכותרת ובסוף כל שיעור יקבל ממני דף עם סיכום השיעור, אותו ידביק במחברת. חרף כל זאת, התנהגותו לא השתנתה בהרבה . הוא היה מפריע ו"הורס" שיעורים רבים ופעילויות שונות של הכיתה, עושה ממני צחוק וכד'.
בפניות חוזרות שלי למנהל וליועצת ביה"ס, התחלתי להבין, מה שלא אמרו לי קודם וגם אח"כ לא במפורש, שישנה "היסטוריה" לגבי ילד זה ואמו עם ביה"ס. האם עצמה, כנראה מאוד מגוננת עליו ובצורה לא כל כך נכונה. היא לא לגמרי מסתדרת עימו בבית. בנוגע ללימודים ושיעורים היא עושה עבורו כמעט הכול, כולל הכנת התיק ליום המחר. הילד כמעט ואינו לוקח אחריות ללימודיו ולמעשיו והאם לא מגבה את המורים וביה"ס. יש לה טענות רבות לביה"ס, אותן הביעה כבר בדרכים תוקפניות למדי. כמו כן, נראה שגם בבית היא מדברת באופן ביקורתי מאוד על ביה"ס בפני ילדיה.
דבר נוסף שהבנתי מתגובות המנהל והיועצת (דבר שהיה מעין "תשובה", בתוך המסרים העמומים שקיבלתי), היה המסר, בין השורות, שהתנהגות הילד "תצטרך לבוא לידי ביטוי בדרך כל שהיא בתעודה..."
אני חשה שעד לאותו אירוע הלכתי לכל אורך הדרך וככל יכולתי לקראת הילד בתחום הלימודי: כאשר ביקש – קיבל דחייה של מועד מבחן, קיבל הזדמנויות לתיקון מבחנים ועבודות וכד', שאת חלקם כלל לא הגיש חזרה וברבות מהמטלות שעל ביצוען ניתנו ציונים, הוא כלל לא הגיש אותן מסיבות שונות.
הנחיות ביה"ס לכתיבת תעודות
זמן כתיבת התעודות התקרב. מבנה התעודה היה כזה, שלכל מקצוע הוקצה מקום להערכה, שכללה שני מרכיבים: מרכיב של הערכה מילולית (מצוין, טוב מאוד, טוב מספיק וכד') ומרכיב של הערה מילולית מפורטת מעט יותר (בהיקף של משפט או שניים). ההערכה וההערה המילולית אמורות לשלב: א. התייחסות לידיעת אי ידיעת התוכן והמיומנות הנלמדים במקצוע. ב. התייחסות להתנהגותו של התלמיד במקצוע. ג. התייחסות לביצוע מטלות לימודיות ושעורי בית במקצוע.
הקשיים בשיטה זו היו:
- ההבחנה בין התנהגותו של הילד לבין הישגיו אינה ברורה, שכן הציון (ההערכה) הנו שיקלול של שניהם. כך יכול, למשל, להיווצר מצב בו ציונו של מי שהתנהגותו והישגיו ממוצעים יהיה שווה למי שהישגיו גבוהים והתנהגותו גרועה.
- לכתיבת ההערה המילולית מוקדש מקום מצומצם בתעודה וכך לא תמיד ניתן לשקף את התמונה השלמה על אותו ילד, באופן מדויק.
- כדרך הטבע משפטים מילוליים ניתנים למספר פרשנויות וצורות הבנה על ידי הקורא (ילד והורה) , בוודאי כאשר ישנה מגמה בגילאים הצעירים לנסח את האמירות באופן חיובי. לדוגמא את המפשט "עליך להקפיד לשפר התנהגותך בשיעורים" (ולא: "ברוב השיעורים אינך מתנהג בהתאם לנדרש"). ניתן לפרש, למשל, שהיו מספר שיעורים שבהם הילד לא התנהג כמו שצריך, אך גם הרבה שיעורים שבהם התנהגותו הייתה טובה - וזה בסדר.
וישנה אפשרות להבין (כמו שהמורה התכוון, אך להורה קשה יותר לקבל...) שבמקצוע זה בהרבה שיעורים ההתנהגות של הילד אינה טובה ויש לנסות מאוד לשפר אותה.
המנהל הפיץ בין המחנכים דף הנחיות לכתיבת ציונים (הערכות) שעניינו היה פירוש סולם ההערכות: 10= מצוין, 9= טוב מאוד, 8/9= כ. טוב מאוד, 8= טוב, 7= כ.טוב, 6= מספיק 5= כ. מספיק, 4= טעון שיפור.
מכך הבנתי כי ישנה הכוונה ולגיטימציה מצד המנהל לתת גם ציונים שליליים (4,5) בתעודה לכיתה ו'.
לא נערכה עמי שום שיחת הנחייה בנוגע לדף זה, שלגביו בדיעבד, מתבקשת הדרכה והנחיה ספציפית יותר.
כאן המקום לציין כי עם המדריכה הפדגוגית כן התקיימה פגישה בה קיבלתי הדרכה טובה לגבי מרכיב ההערה המילולית - לאילו מיומנויות להתייחס בכל מקצוע וכיצד לנסח את הדברים.
יש לציין שהייתה זו עבורי הפעם הראשונה שכתבתי תעודות אחרי חצי שנה בלבד בהוראה, ועובדה חשובה נוספת להבנת האירוע - אני באישיותי "ייקית"-הדיוק והבהירות חשובים לי.
וכך קרה ,שהשילוב בין הרקע והנתונים של הילד לבין היושר האישי שלי והמחויבות שלי ל"אמת" (מהי ה"אמת" בתחום זה???) הובילו לכך שבתעודה היו לילד שני "מספיק", שני "כ. מספיק" ואם איני טועה גם "טעון שיפור" אחד, כאשר שאר הציונים, במקצועות שלי ושל מורים אחרים, לא היו מאוד גבוהים.
האם לכתוב את האמת או לעגל כלפי מעלה?
הילדים קיבלו תעודות מחצית, ביום ו', וכשעה לאחר שהגעתי לביתי קיבלתי שיחת טלפון מאמו של אותו ילד. השיחה התחילה בהערות ובשאלות הבהרה לגבי ציוני מקצועות שונים, והמשיכה בצעקות, הטחות אשמה ואיומים. בין השאר כללה השיחה את המשפטים :"את לא תתנקמי בבן שלי בעזרת התעודה", "אני אשלח מכתב עם עותק התעודה שכתבת ואעלה אותך לועדת משמעת של משרד החינוך", "אני אדאג שאת לא תמשיכי להיות מורה..." בשיחה עצמה אני עמדתי על שלי, אך כמובן שאחריה חשתי פחד, בלבול, חוסר אמון במעשי, ותחושת אין-אונים מוחלטת.
כמובן שדיברתי עם המנהל עוד לפני שבת, הוא ניסה להרגיע אותי (ללא הצלחה) ואמר שיטפל בנושא ביום ראשון. אם איני טועה, גם המנהל קיבל שיחה דומה מהאם באותו יום.
ביום ראשון, האירוע כבר קיבל הדים בקרב צוות המורים שמאוד גיבו אותי וגם שיבחו אותי על ש"העזתי" לעשות (ברוב תמימותי, ומבלי להבין זאת), את מה שהמורים, ברובם ותיקים, אף פעם לא "העזו" לעשות – כי מסתבר שהייתה מן הסכמה בלתי כתובה אך רווחת ש"מעגלים" ציונים למעלה, שכותבים בהערות באופן כללי את מה שצריך להיכתב בצורה מאוד מפורשת (ומה לעשות – לא מאוד נעימה).
הסתבר לי, שלרוב לא נוהגים במקרים קשים כאלו לשקף בתעודה עצמה את התמונה השלמה והאמתית, באופן שבו אני עשיתי בתעודה של התלמיד – כי לא רצו להתעמת או כי חשבו שזה לא כל-כך טוב לילד, ועוד סיבות שונות ומשונות.
כמו כן - המורים גם הביעו ביקורת על המנהל (עליהן אעמוד בהמשך).
עמדה נוספת ששמעתי, ושנחקקה בזכרוני (מאיש חינוך מחוץ לבית הספר) היא, ש"לילד בכיתה ו' מספיק לקבל 2-3 "מספיקים" (=6) ובלי ציונים שליליים (=4,5) כדי להבין את המסר".
הטיפול בעניין עבר, בהסכמתי כמובן, לידי המנהל ששוחח עם הילד, ההורים ועוד גורמים במערכת ובסופו של תהליך זימן אותי לפגישה בהשתתפות הילד. בפגישה זו נאמר כי הילד מבין שהתנהגותו לא הייתה תקינה וכי הוא ינסה לשפר אותה. הוחלט בפגישה זו לשנות ציון אחד בתעודה (כלפי מעלה), וכמו כן צורף אליה נספח המצהיר שאם הילד ישפר את התנהגותו ואת הישגיו בשני מקצועות במחצית הבאה, ישונו הציונים האלו בדיעבד בתעודת המחצית שניתנה עתה.
לאחר סיום הטיפול בפרשה תחושתי הייתה ונשארה מאוד לא טובה, ובעצם גם בעת כתיבת הדברים כעת אני חשה מועקה.
במחצית השנייה מצבו ההתנהגותי והלימודי של הילד רק החמיר, לא היה שום שיתוף פעולה של ההורים עם ביה"ס והבנו כי הם החלו במהלכים להעברתו לבי"ס אחר בשנה הבאה. ההנחיה שקיבלתי הייתה לנסות "להחזיקו" מבחינה התנהגותית על מנת שלא לפגוע במהלך התקין של השיעורים בכיתה. הילד לא למד כמעט בכל המקצועות ואף אני לא ניגשתי לשאול ולברר אודות כל שיעורי הבית, העבודות והמבחנים שלא הגיש. גם שאר הילדים בכיתה חדלו להתייחס אליו ולא השתתפו עמו בכל שטות שעשה.
הילד (או אמו) לא החזירו את התעודה לביה"ס וכך גם לא נכתבה לו תעודת מחצית שנייה בסוף השנה.
מחשבות בעקבות האירוע
לגבי עצמי: ברור לי שהייתי חסרת ניסיון בכתיבת תעודות וזה, בצירוף האופי ה"ישר מדי" שלי, גרמו לחלק מן הבעיה. היום אני מבינה, שחטאתי במקצת בחומרה היתרה בציונים שנתתי ושנדרשה יותר גמישות והסתכלות אישית יותר על הילד (יתכן ועשיתי זאת גם לגבי ילדים אחרים בכיתה, אך הם לא הרימו קול צעקה ובדרך שכזו).
לגבי צוות בית הספר: בהסתכלות לאחור, בולט מאוד הצורך שהיה לי בתמיכה ובהדרכה רבה יותר. נראה לי שהיה זה מתפקידה של מערכת בית הספר ביחס למורה בתחילת דרכה. על אף שאנשים בצוות בית הספר ידעו על הקושי, גילו גם הם חוסר אונים מול הילד ואימו, והשאירו את המורה "להתמודד לבד" וללא מעקב צמוד, ולכך היה קשר ישיר על מהלך האירוע.
לגבי המנהל: אם לא נותנים לילדים בכיתה ו' ציונים שליליים (4,5), אלא רק במקרים חריגים מאוד – מדוע הם נכתבו בכלל בדף ההערכות הכללי שחולק לכל המורים??
- על כל תעודה חתום גם המנהל. האם חתם הנמהל מבלי לקרוא ממש את התעודה ולכן לא ראה את מה שלא נכון לגמרי היה לכתוב לפי דעתו?
- ואם חתם לאחר שקרא כל תעודה, כולל את התעודה הזו, מדוע לא מצא לנכון לעצור ולהעיר לי לפני חלוקת התעודות?
- בדיעבד, גם הפעולות שנעשו לשם פיתרון הבעיה נראו לי כאילו הן נועדו בעיקר לרצות את האם, ולא התמודדו עם השאלות היסודיות שהאירוע העלה.
עוד שאלות ותהיות:
- במשך כל השנה ולאורך פעולותיי במקרה זה ובמקרים אחרים באותה השנה, פעלתי מתוך גישה של אמון מלא במנהל ובמערכת בית הספר. הייתי בטוחה ששיקולי הדעת שלהם ומעשיהם נכונים ונעשים מתוך חשיבה על כלל הגורמים: הילד, המורה, וההנהלה עצמה. מסתבר שהדברים במציאות היו שונים.
בעקבות האירוע התערער אמוני במקצועיות של שיקולי הדעת של המערכת הבית ספרית.
כמו כן חשתי שאני זקוקה, כחלק מהשתייכותי לבית הספר ל"הגנה" אישית עלי.
ולגבי מתן הציונים בכיתה ו', ההתלבטות שלי היא, איזה ערך אמורה התעודה לשקף? האם את ערך האמת והדיווח הנאמן למציאות? האם את ערך ההתחשבות ברגשותיו ובצרכיו האישיים והמשפחתיים של התלמיד? האם איזון בין הערכים הללו?