לצערי זה היה חזק ממני

אני מורה לעברית בבית ספר תיכון במגזר הבדווי.

הסיפור הזה קרה לפני מספר שנים, כאשר נכנסתי כדרך השגרה לכתה ט', שבה אני מלמד לשון וספרות עברית. לעיתים קרובות, כשאני מזהה בתחילת השיעור מוקדי רעש בקרב קבוצת הבנים היושבים בשולחנות בסוף הכיתה, אני מפזר אותם, כדי לצמצם את ההפרעות והסחות הדעת מהמורה ומהשיעור.

בתחילת אחד השיעורים זיהיתי מקרה כזה והוריתי לאחד התלמידים שהתיישב בסוף הכיתה לקום ולשבת באחד השולחנות הקדמיים, קרוב לשולחן המורה. התלמיד הזה ספציפית היה תלמיד טוב יחסית בשיעור שלי, בעל פוטנציאל להיות אחד התלמידים הטובים ביותר בכיתה ואין לי הרבה כאלה. אך לתלמיד הזה הייתה בעיה שהתבטאה בחוסר מוטיבציה, חוסר עניין ורצון ללמוד, בגרות לא נמצאה בסולם העדיפויות שלו וזאת למרות שיש לו יכולות שאין להרבה תלמידים בכיתה .

חשוב לי להזכיר, שההחלטה שלי להושיבו קרוב ללוח, הייתה מיועדת לגרום לו להיות שותף ומעורב בשיעור, להקשיב ולהיות פעיל.

לתלמיד היה דימוי עצמי נמוך והוא הגיע ממשפחה בעלת מצב סוציו אקונומי נמוך. התלמיד לא ידע שאני מעריך אותו, מודע ליכולותיו ולא ידע שהרבה מורים מחבבים אותו, מאמינים בו ורוצים בטובתו . אולי זה טעות שלי, מכיוון שאף פעם לא עודדתי אותו ולא אמרתי לו את דעתי החיובית עליו באופן מפורש .

ביקשתי ממנו לשנות מקום ולעבור לשולחן פנוי שנמצא בקדמת הכיתה. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקש זאת ממנו, אבל הפעם הוא אזר עוז וסירב לקום בטענה שמחנכת הכיתה הושיבה אותו כאן והזהירה אותו שלא ישנה מקום. אמרתי לו: "אני מבין את הוראות המחנכת, אבל אני מבקש ממך לקום כרגע ולשבת בקדמת הכיתה בשיעור שלי. אל תדאג , שום דבר רע לא יאונה לך."

הוא שוב סירב והתעקש לא לקום. שמתי לב שהחברים שלו בכיתה הסיתו אותו לסרב לי ואמרו לו "תהיה גבר ואל תקום" .

אני ידוע בקרב התלמידים כמורה מהיר חימה שמאבד את העשתונות מהר מאוד. הפעם התאפקתי, כחלק מהמאמץ שאני עושה ביני לבין עצמי וביקשתי מהתלמיד שוב בצורה יפה לכבד את ההחלטה שלי, כמורה, בלי יותר מדי מהומות, תוך שמירה על הכבוד שלו ושלי ולקום ולשבת בשולחן הראשון. הסברתי לו בצורה יפה שאין דרך חזרה וכי עליו לקבל ולכבד את ההחלטה שלי .

התלמיד שוב סירב. כל זה קורה כאשר כל הכיתה מסתכלת בציפייה כיצד מאבק האגו הזה יסתיים. אין לי ספק שהם היו שמחים מאוד לו אני כמורה, ייצא מובס בתקרית הזו, במיוחד מכיוון שאני נחשב למורה מאוד מאוד סמכותי. הם רצו מאוד לראות כיצד התלמיד הזה מנפץ את הסמכות הבלתי מעורערת שלי לרסיסים ואני כמובן שמתי את כל זה לנגד עיני: כיצד אני אצא מזה בשלום? כמובן תוך שמירה על הסמכות ועל הכבוד שלי .

וכבר עכשיו התחלתי לזהות סדקים בסמכות שלי ובמעמדי כמורה תחושה שכמובן מבחינתי לא באה בחשבון. ניגשתי לתלמיד בצורה רגועה ולא מאיימת, אחזתי בחולצתו באזור הכתף ומשכתי אותו מהכיסא לא בצורה הכי עדינה שיש. אגב, לתלמיד הזה לפעמים יש התפרצויות זעם ואיבוד עשתונות. פתאום הוא שיחרר קללה לעברי: "עזוב אותי בן זונה" ותוך כדי כך השתחרר מהאחיזה שלי ויצא במהירות מהכיתה .

לומר "בן זונה" למורה ובמיוחד במגזר שלנו , זה לא דבר של מה בכך! אני כמובן הייתי בהלם, קפאתי ולא ידעתי מה לעשות. גם התלמידים בכיתה השתאו לנוכח האירוע וידעו שזה עכשיו סיפור אחר לגמרי.

בינתיים הדבר החשוב מבחינתי היה כיצד אני מחזיר את הכבוד שלי כמורה וכיצד אני מחזיר את הסמכות לכיתה במיוחד כאשר יש לנו עוד הרבה זמן ללמוד יחדיו .

איכשהו העברתי את השיעור עד לסיומו, אבל קשה לומר שזה היה ממש שיעור... כשהשיעור הסתיים התלמידים יצאו להפסקה בת 30 דקות שכל כך הייתי זקוק להן .

כשהסתיימה ההפסקה, והתלמידים עשו את דרכם בחזרה לכיתות לתחילתו של השיעור הרביעי, הבחנתי בתלמיד החוזר לכיתה, כאילו כלום לא קרה. במקרה זה היה השיעור של מחנכת הכיתה. נכנסתי לכיתה וקראתי לתלמיד לבוא אלי. המחנכת שאלה אותי אם קרה משהו. אמרתי לה: לא, שום דבר!

לקחתי את התלמיד לחדר של סגן המנהל שהיה ריק באותה השעה. סגרתי את הדלת ובלי יותר מדי הקדמות התחלתי לבעוט בו בכל חלקי גופו למשך כחמש דקות. סימני שריטות הציפורניים שלי נראו על הפנים שלו והוא התקשה לעמוד על רגליו. כשהוא נאנח מכאבים וממרר בבכי גררתי אותו לכיתה שלו שהייתה בקומה אחת מעלינו, כדי שיראו וייראו. התלמיד בקושי רב התלווה אלי לכיתה כאשר הוא נעזר במעקה המדרגות וכשהגענו לכיתה, המשכתי לבעוט בו מול התלמידים ומול עיניה המשתאות של המחנכת .

היה חשוב לי להכות אותו מול התלמידים כדי להחזיר לעצמי את כח ההרתעה, את הסמכות ואת הכבוד .

לקח למחנכת זמן להבין מה מתרחש, ועד שירד לה האסימון היא רצה בבהלה לחצוץ בינינו . עזבתי אותו מוטל בין ידיה ועזבתי את הכיתה, ומיהרתי לשיעור שלי שבינתיים איחרתי אליו כרבע שעה .

כעבור שעה קראו לי בדחיפות. ניגשתי לחדר הישיבות, ישבו שם מחנכת הכיתה, התלמיד, אם התלמיד, סגן המנהל והיועץ . מראה הנער היה מביך מאוד ולא הותיר שום מקום להתגוננות או להסברים .

התקיים בירור. תיארתי את השתלשלות העניינים והסברתי את המניע להתנהגות שלי. התלמיד התנצל בפני ואני התנצלתי בפניו ובזה סגרנו את הסיפור .

מחשבות בעקבות האירוע
אני מודע לכך שזהו מקרה בעייתי והתלבטתי מאוד אם לכתוב ולפרסם אותו, אך לבסוף כתבתי אותו כי אני מאמין שניתן ללמוד ממנו הרבה. אני לא גאה במה שהתרחש, ומאז אותו מקרה לא הרמתי יד על תלמיד בצורה כזו.

למזלי האירוע לא הסתבך כי התלמיד שייך למשפחה לא חזקה ולא היו השלכות למקרה.