אדם - מחונן וקשה לו

אדם הוא תלמיד בכיתה ו , ההיכרות שלי איתו התחילה לפני 3 שנים. זהו סיפורו מנקודת מבטי כיועצת בבית הספר.

אדם הוא בן בכור למשפחה המורכבת מזוג הורים, שלושה בנים ובת. האימא סובלת מבעיה נפשית קשה, מטופלת אך לא עקבית בשיתוף הפעולה שלה עם הגורמים המטפלים, דבר היוצר אי יציבות בתפקוד היומיומי שלה. היא מקבלת עזרה מהרווחה ומבני המשפחה אבל רוב הזמן מבלה בבית לבד.

האב, אלכוהוליסט לשעבר, ששנים רבות היה מובטל ולאחר מחלת האם נאלץ לבלות יותר זמן בבית במקום לעבוד. הוא מנסה לשמור על משפחתו, אינו מוותר על אשתו ואפילו מסרב לשלוח אותה למוסד בגלל הילדים. המצב הכלכלי של המשפחה קשה מאד והם מקבלים סיוע מהרווחה, שאינו מספיק. לאחרונה החל אב לעבוד. הוא בעל אישיות קשה, עצבני, מדבר הרבה וצועק ולפעמים מתפרץ. הוא נוטה לשקר ולהאשים את הזולת במה שקורה עם משפחתו. יחסיו עם ילדיו טובים והוא מפגין אהבה כלפיהם. הוא אינו מבקר הרבה בביה"ס. במידה ומזמינים אותו הוא מגיע, אך אנו משתדלים שלא להרבות בכך! הרבה פעמים כשעלי לשתף אותו בדברים אני חושבת פעמיים ושלוש לפני הפנייה אליו, אבל אין לי ברירה אחרת.

בכיתות א-ב אדם למד אצל דודתו, שהיא מורה בבית הספר, כך שהיא טיפלה בכל בעיותיו. בזמנו נודע לי על מצב המשפחה, ערכתי ביקור בית יחד עם פסיכולוגית ביה"ס, פגשנו את האימא ויצרתי קשר עם העו"ס המטפלת בתיק שלהם ומאז עבדנו יחד בכל הקשור למשפחה. הילדים קיבלו עזרה ממחלקת הרווחה. בהתחלה הדודה שלהם עבדה כסומכת וטיפלה בהם בבית, לאחר מכן הילדים עברו לאומנה ביתית אחה"צ אצל מישהי שהם מאד אהבו.

הבעיות שלהם התחילו לצוף בהדרגה בתוך מסגרת ביה"ס. במיוחד אדם, שהחל להיות רגיש מאד לכל דבר, ממהר לבכות, מתנגד, מתפרץ ולא מקבל מרות. בוועדת החלטה של הרווחה החליטו לשלוח אותם לפנימית יום אחרי הלימודים במסגרת המתקיימת מחוץ ליישוב. הילדים לא הצליחו להתאקלם שם, הם כמעט והתנתקו מחיי החברה שלהם במשפחה המורחבת כי נאלצו לשהות שם עד שעה מאוחרת ולא היה להם זמן חופשי. השנה, לאחר ששמענו את טענותיהם החלטנו יחד, ולפי בקשתם, להחזיר אותם לאומנה ביתית אחה"צ ביישוב. עניין שמעסיק אותי הרבה הוא הטרטורים הרבים שנאלצים הילדים לעבור בחיי היום-יום שלהם, מדי פעם אני שואלת את עצמי אם אני מגזימה בדאגה הזו שלי ? האם אני יותר מדי מעורבת? שאלות מסוג זה או תהיות על אופן המעורבות שלי. שלפעמים אני מרגישה שאני עוד עובדת סוציאלית שמטפלת במשפחה!!!!

אדם הוא ילד רגיש, נאה וחכם. יש לו חיוך מקסים, הוא בעל חוש הומור, אך נראה עצוב ומתוסכל. הוא הצליח לעבור את מבחן המחוננים והתחיל מכיתה ד ללמוד במרכז העשרה בימי שישי. הוא מאד אוהב ללכת למרכז ויש לו מוטיבציה ורצון ללמוד. הלימודים מהווים עבורו הזדמנות "לאוורור" ומוציאים אותו מהשגרה. אדם משתדל לא להיעדר או לאחר ביום העשרה, למרות שהוא כן מאחר בימים רגילים. ההורים כמעט ולא שואלים עליו שם, אפילו למסיבת הסיום בסוף השנה הם לא באים. ביה"ס משלם עבורו למרכז ואני לוקחת על עצמי לדאוג לו בימי הורים ובכלל. הוא אינו מבקש או מביע רצון לכך, אבל נראה שמח שאני מוחאת לו כפיים ביום האחרון ללימודים במרכז. אני תמיד מתלבטת אם להיות במקום או במעמד זה בכלל? למה אני עושה זאת, ייתכן שאני מגזימה? אני כבר לא יודעת!!!! האם זה קשור לתסביכים אישיים שלי מהילדות ? אני זוכרת שלאבא לא היה זמן לבוא להשתתף באירועים שהייתי אמורה להופיע בהן, הוא אפילו לא הכיר שום מחנך כיתה שלי לאורך השנים, לא רק שלי, אלא גם של האחים שלי.

בכיתה ה' החלטנו בביה"ס לפתוח כיתה נוספת בגלל מספר התלמידים בכל הכיתות. בנוסף לכך נבחר אדם להשתתף בפרוייקט אמירים לתלמידים מצטיינים בביה"ס. אדם עבר לכיתה החדשה (עם כל הקשיים שלו) והתחיל ללמוד בכיתת אמירים פעם בשבוע.

באותה תקופה המצב של אימו הלך ונעשה קשה יותר. הוא לקח אחריות על כל האחים שלו בבית ומחוץ לו. בבוקר הם היו באים באיחור, הוא דאג להם לאוכל ואפילו טיפל בבעיות שעשו בכיתות. במהלך שנה זו אדם התחיל להראות מצוקה רגשית שהתבטאה בקושי ביצירת קשר עם ילדים בכיתה, בקשר עם מורים מסוימים, בהתנהגות "מתנגדת", בשנאה לבנות, בחיפוש אחר תשומת לב, ביציאה מרובה מהכיתה, בהתנהגות אלימה, בחוסר שיתוף פעולה עם המחנכת, בבכי רב ומתמשך. בכל פעם שהתעוררה בעיה הוא ביקש לעזוב את הכיתה ולחזור לכיתה הישנה (בריחה), תמיד האשים אחרים, לא ויתר, גילה עקשנות רבה, ולא הודה במעשיו.

בסוף כיתה ה' הישגיו הלימודיים של אדם ירדו והמוטיבציה ללימודים ירדה. צוות אמירים החליט להוציא אותו מהמסגרת כי הוא התחיל להפריע בכיתה, לא הכין שיעורים, והתקשה ביחסיו עם קבוצת התלמידים (דו גילית). הדבר הציק לו וגרם לו להתנהג בצורה שלילית כלפי המערכת כלפי בכיתה ו, ובמיוחד כלפי המחנכת החדשה, וכלפי מורות חדשות ,מורות "שאינן מספיק חזקות". אפילו הרגשתי שבמידה מסוימת הוא התחיל לנצל לרעה את מצבו, ע"מ שירחמו עליו ויסלחו לו!!!!!.

בכיתה ו היות והוא לא הצטרף לקבוצת האמירים, אדם השתדל בכל כוחותיו להשתפר הן מבחינה לימודית והן מבחינה התנהגותית על מנת שיקבלו אותו שוב, ואכן לאחר מעקב שלי ולאחר התייעצות עם הצוות החלטנו להחזירו למסגרת המצטיינים.

מנהל ביה"ס מודע למצבו, דואג לו מאד, מעורב בכל בעיה שהוא עושה, מזמין אותו לשיחה, נותן לו יחס מיוחד, מגבה אותו ואפילו מפצה אותו כאשר הוא מודע למצב לא יציב במשפחה (קונה לו אוכל, מלטף אותו). תמיכה זו חשובה מאד עבור אדם, אך היא נותנת לו גיבוי וחיזוק להמשיך בחלק מההתנהגויות השליליות שלו, במיוחד ביחס שלו למורים. אין ספק שאדם קיבל יחס מיוחד בגלל שהוא מחונן!!! האם הוא זכאי לכך???

הקשר שלי עם אדם הוא סמכותי, החלטי וברור. אני מפרידה בין השיחות האישיות שאנחנו מקיימים לבין התערבותי בפתרון הבעיות שלו הן בשיעור שלי והן בכלל. יש בינינו אמון, הוא פונה אלי ומבקש עזרה. כאשר הוא מביע התנגדות ואינו מוותר, אני נותנת לו הזדמנות לחשוב ולחזור אלי, ברוב המקרים זה עובד. עדיין יש לו קושי בקשר עם התלמידי כיתה, למרות שהוא בעל מעמד חזק בין הבנים, עדיין אי אפשר "לחזות" כיצד ינהג, לא קל להתמודד איתו, ונדמה כאילו שהוא חי בין שני עולמות או יותר. ההתנהגות שלו דומה לזו של אביו, הטמפרמנט שלו קשה. המנהל וגם אני דואגים לו מאד, למרות שאנו מתחשבים בו, רואים שהוא זקוק להרבה גבולות, סמכות, אהבה, ותמיכה. אני דואגת לעתידו, חושבת המון עליו, מה יהיה, איך יהיה? לצערי למרות השכל והחוכמה הרבים שיש לו , לילד הזה חסרים הרבה דברים ובמיוחד שמחת חיים.

מצד אחד אני מעלה את הדאגה שלי לילד כזה , שמחכים לו חיים קשים , ומצד שני אני רואה את עצמי מעורבת רגשית ומחשבתית יותר מדי במצב זה. אין זה המקרה היחיד, וגם לא האחרון, הדבר גובה מחיר ואינני יודעת מה יהיה סופו של העניין.