חייבת להיות מושלמת

אני עובדת כיועצת חינוכית באחת מחטיבות הביניים במרכז הארץ. בכל שכבה יש כיתת מחוננים אחת שבה מרוכזים תלמידים גם מהמתחם וגם מחוץ לעיר לאחר שעברו מבחנים וריאיון קבלה אישי בחטיבת הביניים. לכל תלמיד, גם אם עבר את מבחני הקבלה, יש זכות לבחור בין לימודים מלאים בכיתת מחוננים לבין לימודים בכיתה רגילה בתוספת יום העשרה שבועי במרכז מחוננים באיזור.

בית הספר נחשב לאחד מבתי הספר הטובים ביותר בעיר. בחט"ב יש כיתות רגילות שאליהן מגיעים תלמידים לפי איזור רישום. בכל שכבה קיימות כיתת מחוננים וכיתת ספורט שבהן לומדים תלמידים שאינם מהאיזור אלא מהעיר כולה ומסביבתה.

הילדים אוהבים מאוד את בית הספר- במבחן המיצ"ב האחרון שבדק גם את האקלים הבית ספרי עלה שתלמידי בית הספר מרגישים מאוד בטוחים ומוגנים בבית הספר ואוהבים לבוא אליו.

צוות ההוראה בבית הספר מאוד מגובש, תומך ועוזר והיחסים בתוך חדר המורים מקרינים אווירה דומה לתלמידים של בית הספר.

מגוון התלמידים בבית הספר הוא רחב מאוד והם לומדים בכיתות ספורט, כיתות מחוננים, כיתות לח"מ לתלמידים עם בעיות התנהגות וכיתות רגילות . אני אתמקד בכיתת מחוננים של שכבה ח' שבה לומדת התלמידה ת' שעליה מיד אספר.

כיתת המחוננים של שכבה ח' היא כיתת המחוננים הראשונה של חט"ב, ממנה התחלנו את המסלול. הקפדנו מאוד בראיונות הקבלה, אפילו בנינו שאלון מיוחד גם לתלמידים וגם להוריהם. כל צוות המורים קיבל הדרכה ועבר השתלמויות בנושא מחוננים. הקפנו את הנושא בצורה מעמיקה כדי שיהיה טוב גם לתלמידים וגם למשפחתם, וגם על מנת שצוות ההוראה יגיע מוכן היטב וילמד את הכיתה בצורה המותאמת למחוננות .

בצוות ההנהלה החלטנו שלא נפריד את הכיתה בפעולות חברתיות של השכבה ושל בית הספר, אלא נעשה הכול כדי לשלב את הכיתה, על כל תלמידיה, עם קבוצות מנהיגות רבות הקיימות בבית הספר וגם נשלב אותה בפעילויות, טיולים וסיורים המתקיימים בבית הספר. בחרנו לתפקיד מחנכת שעשתה עבודה נפלאה עם הכיתה. בסופו של דבר הכיתה מגובשת מאוד ומחוברת לכיתה ולמציאות של בית הספר.

שורשי האירוע היו נטועים עוד בראיונות הקבלה של הכיתה. אמה של ת' מאוד התלבטה האם כדאי לה לרשום את הילדה לכיתת המחוננים. היו לה הרבה התלבטויות שאפשר להבין אותן: תחרותיות, פרפקציוניזם של הילדים, פגיעה במצב הרגשי במקרה שהילד לא משתלב כמו שצריך, עניין חברים וחברות, (מכיוון שהכיתה היא על-אזורית אין קרבה פיזית בין התלמידים). אלה היו החששות של האם.

אנו, הצוות שישב בראיונות, הרגשנו שיש משהו שהוא מעבר לחששות שצוינו על ידי האם ושאלנו מספר שאלות. התברר שת' הייתה מאוד דחויה בבית הספר היסודי: לא היו לה חברות, ואפילו למסיבת הבת מצווה אף אחד לא רצה לבוא. ת' חוותה אירועים לא נעימים בבית הספר ולכן אמה חששה והתלבטה מאוד האם כדאי בכלל ללכת לכיוון כיתת מחוננים או שמא עדיף להשאיר את בתה בכיתה רגילה.

ב- 27 באוגוסט אמה של ת' התקשרה ליועצת של כיתת המחוננים והודיעה שהיא החליטה שביתה תלמד בכיתה זו. היועצת קבעה פגישה והזמינה את ת' יחד עם משפחתה. בשיחה עם ת' התברר שהיא מאוד רוצה ללמוד אצלנו אלא שהיא מאוד מפחדת שלא תצליח ,שהציונים שלה לא יהיו גבוהים, שהיא לא תהיה בין המצטיינים בכיתה ושיהיה לה מאוד קשה. אמה אמרה שהיא מוכנה לקחת עזרה פרטית בבית כדי שבתה לא תדרדר בלימודים. כך בעצם רשמו את ת' ללמוד אצלנו.

האירוע
אני, כאמור, יועצת בבית הספר, אך עדיין לא יועצת של מחוננים. רק השנה אקבל כיתת מחוננים לייעוץ.

באותו יום שת' הגיעה לחדר היועצת עם הסיפור שלה, היועצת של המחוננים הייתה ביום חופשי ולכן ת' פנתה אליי. קיים בבית הספר חוק לפיו כולם יודעים שבזמן שאחת מהיועצות נמצאת ביום חופשי אפשר לפנות ליועצת אחרת. אין זה אומר שהיועצת שנמצאת בבית הספר תתחיל לטפל בעצמה בעניין, מתפקידה להעביר את המקרה ליועצת המטפלת, וכמובן להתייחס, לטפל ולעזור לילד בזמן פנייתו. כך בדיוק קרה באותו יום:

פתאום, אפילו בלי לדפוק בדלת, נפתחה הדלת ולחדר נכנסה ילדה שבוכה בהיסטריה. פניה הביעו תסכול, פחד ואכזבה נוראה. הדבר הראשון שחשבתי היה שמישהו פגע בה בצורה קשה או שהיא רבה עם מישהו בכיתה או שאולי קרה אסון אחר שהיא עומדת לשתף אותי בו. לרגע ראיתי שהיא מחזיקה דף. שאלתי אותה מה זה? והיא התחילה לצרוח שזה המבחן שבו היא נכשלה. ביקשתי ממנה את הדף. הציון היה 96. המבחן- בהיסטוריה.

חשבתי שאולי היא מתכוונת לכך שהיא קיבלה 69, שאלתי אותה, והיא אמרה שהציון הוא 96 ושהציון גרוע מאוד ושבחיים לא היו לה ציונים כאלה גרועים כמו שהיא מקבלת פה. שאלתי אותה מהו הציון הכי גבוה שהיא מסכימה לקבל, והיא ענתה 100. לאחר מכן שאלתי אותה מהו הציון הכי נמוך שהיא מוכנה ומרשה לעצמה לקבל- התשובה הייתה גם 100.

הייתה לנו שיחה מאוד ארוכה. פתחנו כמו מניפה את כל ההיסטוריה הלימודית שלה באמצעות השאלות ששאלתי. לא חקרתי אותה אלא רציתי באמת לעזור לה לראות שבחיים יש גוונים, ושמותר לך להרשות לעצמך גם להיכשל ולא יקרה כלום.

בסוף השיחה, שבה ת' מאוד שיתפה פעולה היא קמה, אמרה תודה ושאלה אותי שאלה :" מה את חושבת עליי?"

אמרתי את האמת- שאני באמת חושבת שהיא חכמה, עם מוטיבציה לימודית ופוטנציאל לימודי מאוד גבוהים, אבל יחד עם זאת אני חושבת שהיא מאוד חרדתית, פרפקציוניסטית ולא לוקחת דברים בפרופורציה נכונה. ת' הסכימה.

הבנתי שהיא מאוד סובלת מכך שאין לה כלים להתמודד עם תכונות האופי שלה. היא מבינה ש96 הוא ציון מעולה אבל מכיוון שהיא לא מרשה לעצמה לקבל ציונים שהם פחות מ-100, הציון 96 נתפס בעיניה כנכשל.

באותו רגע פעלתי בשיטת "ק.מ.צ" שפירושה "קירבה", "מיידיות", ציפיות":

קירבה- פירושו לטפל בעניין קרוב למועד האירוע ולא לדחות את הדברים,

מיידיות- מתן עזרה מיידית (מספיק שיחה או התייחסות למה שקורה),

ציפיות- תמיד לפתח ציפיות למשהו טוב ביותר, ולעורר את התקווה שהכל יהיה בסדר.

זה המינימום שיכולתי לתת לת' .

בהמשך העברתי את המקרה ליועצת של כיתת המחוננים ואני יודעת שהיא הזמינה את המשפחה לפגישה, ובהמלצתה ת' עברה טיפול פסיכולוגי והמשפחה קבלה הדרכת הורים. היועצת בעצמה החליטה שהיא תיקח את ת' לשיחות אישיות על מנת להפחית ממנה לחצים וגם להקנות לה כלים להתמודדות עם סיטואציות כאלה.

במילון אבן שושן מוגדרת תחרותיות כ"סוג של מוטיבציה הפועלת באדם ומניעה אותו קדימה להתאמץ יותר, לגייס את כל הכוחות והכישרונות, להתגבר על מכשולים והקשיים". ואכן, תחרותיות היא מניע בעל עוצמה שאין כמותו, אבל במקביל להצלחה ולהישגים היא גם גובה לא פעם מחיר כבד בדמות אכזבות, תסכולים וכישלונות. המחיר הכבד של התחרותיות מחריף במיוחד במקומות שבהם ההצלחה, המקום הראשון וההצטיינות הם המדד היחיד לכבוד ולהערכה, שהרי לא תמיד ניתן להצליח.

כשילד מרגיש בעל ערך רק אם הוא במקום הראשון או המצטיין מכולם, קשה לו לבנות ולבסס ביטחון עצמי ביכולותיו, כי הוא אף פעם לא יכול להיות בטוח שגם בתחרות הבאה הוא יגיע הראשון. כשכל תשומת הלב של הילד ממוקדת באיך להיות יותר טוב מהאחרים, נשללת ממנו האפשרות לראות את היכולות האחרות שלו ואת האפשרויות האחרות העומדות לפניו, אותן יכולות ואפשרויות שאינן נבחנות ביחס לאחרים אלא רק ביחס לעצמו, כמו היכולת להתפתח, לתרום ולקדם מטרות המשותפות לו ולחברה שבה הוא חי.

מחשבות שאחרי:
זהו המקרה היחידי שהייתי מעורבת בו בטיפול בילד מחונן. אני מאמינה שאין מקריות בחיים ואם נתקלתי במקרה הזה כנראה שהוא בא לחיי כדי ללמד אותי משהו. שאלתי את עצמי-מה המקרה מלמד אותי? איפה זה נוגע בי?

מצאתי המון דמיון ביני, כפי שהייתי לפני כ- 20 שנה, לבין ת'. גם אני נכנסתי להיסטריה כשהייתי מקבלת ציונים. אני מבינה מהי התחושה של ת', הפחד הזה מכישלון, השאיפה להיות יותר מכולם, התחרות ביחס לאחרים ולא ביחס לעצמך.

ציון קובע את הביטחון העצמי-זה הופך להיות אובססיה. אני מבינה שכאשר למתבגר לא טוב במקום אחד (זה יכול להיות בבית, עם חברים, עם עצמו או משהו אחר) הוא מחפש תחליף כמו ציונים ובהם הוא צריך להיות מצוין, וזה משהו שמחזיק אותו.

הבנתי את ת' באותה סיטואציה, אני גם מרגישה שאני יודעת על איזה בסיס הפרפקציוניזם יושב אצלה. הבעיה היא שיש לפעול לפי כללי האתיקה המקצועית וברגע שאדם אחד מטפל בעניין, אין זה אתי להתערב בטיפול ולהעלות רעיונות חדשים.

לא עלו לי הרבה שאלות כי אני מכירה את המשפחה , ראיתי את התלבטויות שהיו לפני רישום. הייתי ממליצה אולי בכלל לא לרשום את הילדה לכיתת מחוננים כי מצבה הרגשי חשוב יותר מכל דבר אחר. לא כל ילד, אפילו שהוא מחונן, מוכן מבחינת רגשית ללמוד בכיתת מחוננים ולעמוד בלחצים של הכיתה. צריכים להיות "קרקע מכינה" ( פר' אדד, אוניברסיטת בר אילן), ו"חוסן נפשי" חזקים כדי שהלמידה בכיתת מחוננים תהיה אתגר ולא תחרות או רדיפה אחרי ציונים.

המקרה מעלה בתוכי שאלות לגבי קבלת כיתת מחוננים לייעוץ בשנה הבאה. האם אני אצליח? מה אעשה במקרה דומה לזה כאשר כל האחריות תהיה עלי? האם טיפול צריך להיות פרטני או אולי דרך המקרה להיכנס לכיתה ולשוחח על התלמידים על הנושא?