ניגשה אלי רחל, תלמידה מכיתת החינוך שלי אותם אני מחנכת זו השנה השנייה. נערה בת חמש עשרה וחצי, חכמה ומבריקה בצורה בלתי רגילה, שקטה מאד, חייכנית, יפה. אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי. התעקשה מאד על שיחה אמיתית ולא שיחת מדרגות חטופה. התעקשה ומצאה זמן. הרגשתי כאילו היא ממש דוחפת אותי לשיחה זו.
התיישבנו שתינו בחדר שקט ונידח המאפשר שיחת נפש שקטה ללא הפרעות חיצוניות.
היא פתחה את השיחה ואמרה שהיא שוקלת לא לצאת לטיול השנתי. הופתעתי מאד. אני יודעת שיש לה חברות בכיתה, היא לא בודדה, וגם לא מפונקת.
למה לא לצאת לטיול בן 3 ימים שבשיאו יקבלו התלמידים את תעודות הזהות שלהם בכנסת?
שיתפתי אותה בהפתעתי, ושאלתי מדוע. רחל נעה בכיסאה באי נוחות. אמרתי לה שאם היא לא מעוניינת לצאת לטיול זה בסדר מבחינתי, ואין לי שום כוונה לנסות ולהכריח אותה. מעניין אותי לדעת מדוע היא מרגישה כך.
רחל דיברה, והרגשתי שאוטוטו הדמעות מגיעות לעיניה. היא מרגישה בודדה. "זה לא שאין לי חברות, יש לי. והן דווקא מאד רוצות שאצא לטיול השנתי".
(חשבתי לעצמי שהיא כבר דיברה עם חברותיה על האפשרות שלא תצא לטיול, כלומר זוהי מחשבה שמעסיקה אותה מזה זמן)
"זה רק שאני תמיד מרגישה כל כך מטופשת בטיולים האלו. לאחר חצי יום נמאסות עלי הבדיחות של כולם, אני לא מרגישה חלק מהצחוקים שלהם, הם נראים לי כל כך ילדותיים, משעמם לי. בשנה שעברה רציתי לחזור הביתה כבר לפני הלילה, אבל החזקתי מעמד. השנה, בטיול של שלושה ימים...אינני חושבת שאחזיק מעמד. זה סתם סבל עבורי. אני לא אוהבת להרגיש לא מחוברת. בימי לימודים רגילים אני חוזרת הביתה בסוף היום, לעיסוקים שלי, וזה בסדר מבחינת המינון"
דבריה של רחל החזירו אותי שנים לאחור. לטיולי בית הספר שלי, הבנתי היטב למה היא מתכוונת.
אמרתי לה שאני מבינה שהיא מרגישה לא כל כך מחוברת, שאלתי האם גם עם חברותיה הקרובות היא חשה כך. היא חייכה במבוכה רבה, התפתלה בכיסא ואמרה שלעיתים כן. שהיא לא תמיד מבינה מה מצחיק אותם או מה מעניין אותם. ומיד הוסיפה, כאילו שזה לא בסדר מה שהיא מרגישה, "אל תחשבי שזה ככה כל הזמן. יש לי חברות, ואני לא לבד, זה רק לפעמים שאני מרגישה שהם קצת מטופשים וילדותיים האנשים בכיתה ובשכבה".
היה לי חשוב מאד שרחל תבין שבשיחה הזו בינינו מותר להגיד הכל, כל רגש וכל מחשבה. שאינני שופטת אותה או את תחושותיה.
אמרתי לה שכל מה שהיא מרגישה הוא בסדר גמור. שאני שמחה שאנחנו מדברות על כך. הוספתי גם שאין לי פתרון, ושלדעתי היא תוכל להגיע לפתרון הכי טוב עבורה תוך כדי שיחה על מה שהיא מרגישה.
הרגשתי שרחל נינוחה יותר.
והיא המשיכה: "אני יודעת שזה אמור להיות טיול מאד מיוחד, ומאתגר, ואני רוצה להיות בטקס קבלת תעודות הזהות. זה חשוב לי. אם הייתי יכולה לצאת לטיול ולסכם עם ההורים שאם יהיה לי קשה הם יבואו לקחת אותי, הייתי יוצאת".
חשבתי לעצמי שזה יכול להיות פתרון מצוין. ישנם מקרים של תלמידים שהוריהם מגיעים לקחתם מהטיול השנתי, מכל מני סיבות. רק צריך לוודא שהוריה מסכימים לרעיון.
"האם כבר שוחחת על כך עם הוריך?", שאלתי אותה "לא". תשובתה הפתיעה אותי. מהיכרותי הקצרה עם הוריה התרשמתי שמדובר בהורים מעורבים ואכפתיים. חשבתי שישנם ביניהם יחסים קרובים. חשבתי.
ואז אמרה רחל שהוריה טרודים מאד לאחרונה, והיא לא רוצה להעיק עליהם עם עניינים שטותיים כהגדרתה. הרגשתי שהיא מקבלת אחריות על דברים עליהם היא לא אמורה לקחת אחריות. מטרתי הייתה לשכנע אותה לשוחח עם ההורים על התלבטותה, בלי קשר למידת הטרדה שלהם מעניין, שעליו לא ידעתי כלום.
שאלתי אותה אם כולם בריאים ואם הדברים בבית כשורה (במילים אחרות: האם הוריך נפרדים ?)
רחל תלתה בי מבט אחד, עמוק, ישר לתוך העיניים ואמרה לי "אולי כבר הגיע הזמן שאספר לך. אחותי הגדולה, תלמידה בבית הספר, אושפזה בשנה שעברה בגלל דיכאון קשה. היא הייתה מאושפזת למשך הרבה זמן באחד מבתי החולים. בחלק מהזמן, לא נתנו לי אפילו לבקר אותה. היא פעם הייתה מאד קרובה אליי. כעת היא בבית בטיפול תרופתי. לעיתים מגיעה לבית הספר ולעיתים לא. עסוקה בעצמה. כשהיא הייתה בבית החולים סיפרתי קצת לחברות שלי והן מאד תמכו והתענינו. כעת, כאשר כאילו הכל בסדר, אף אחד לא שואל כלום, אבל בבית הדברים לא בסדר. אימא עסוקה מאד עם אחותי ואבא מתכחש למה שקרה. מבחינתו הכל חזר להיות כמו פעם. לכן אני לא פונה להורים, לא מבקשת מהם להבטיח להגיע לקחת אותי מהטיול אם יהיה לי קשה, בלאו הכי הם לא פנויים להקשיב לי".
הרגשתי שנגמר לי האוויר. שנתיים שלמות הבחורה מתמודדת עם מצב שכזה, בית הספר בוחר לא לעדכן אותי כמחנכת שלה (והרי מישהו ידע בוודאי על המצב), היא והוריה שותקים. היה לי ברור שאין לי מה לשאול אותה כרגע מדוע לא סיפרו לי קודם. זה לא רלוונטי כעת. אצטרך לבדוק את זה מול האנשים המתאימים בבית הספר מאוחר יותר. כעת אני צריכה להיות מכוונת לחלוטין כלפיה.
הבטתי בה ואמרתי: אני מתארת לעצמי שזה מאד מאד קשה.
והיא המשיכה: "במשך כל התקופה ההורים לא ממש דיברו איתי ועם אחי על מה שקורה. אני זוכרת שכאשר הם לקחו אותה לבית החולים, הם רק העירו אותי ואמרו לי שהיא מרגישה לא כל כך טוב והם לוקחים אותה לבית החולים. כאילו זה משהו קטן" היא דיברה ודיברה והעלתה מצוקות ופחדים וכעסים. אני הקשבתי בשקט. בשלב מסוים כבר ממש פחדתי. הרגשתי שאני נמצאת במקום מסוכן. אינני רוצה לבקר את הוריה, אינני אשת מקצוע שיכולה להוליך אותה עם ידע ובבטחה בסבך בו היא נמצאת, וגם אינני יכולה למעול באמונה ולהשתיק אותה כאשר
היא סוף סוף מרשה לעצמה לדבר. שתקתי, הבטתי בה והנהנתי בראשי מדי פעם.
היא דיברה הרבה זמן, בכתה, צחקה, היתה נבוכה מעצמה.
אני הקשבתי וחשבתי. חשבתי שמיד לאחר השיחה אני פונה ליועצת בית הספר כדי שהבחורה תקבל עזרה מקצועית. חשבתי גם שאני רוצה לשלוח אותה הביתה עם מטלה שיש ביכולתה לבצע, כדי שהיא תרגיש שהיא מצליחה במשהו.
לאחר שנרגעה קצת, חיבקתי אותה, אמרתי לה שאני מאד מתרגשת על שהיא החליטה לשתף אותי במה שעובר עליה. שאני מרגישה שהיא רוצה לפעול, ולכן אני שולחת אותה הביתה עם שיעורים. אני מבקשת ממנה לשוחח עם ההורים על תחושותיה לגבי הטיול השנתי, ולבקש מהם לבוא לקחת אותה מהטיול אם תבקש מהם זאת. הצעתי לה, שאם היא תרגיש בנוח, היא תספר להם גם על תחושותיה האחרות ועל כך שהיא מבקשת עזרה מקצועית בהתמודדות עם הפחדים וחוסר ההבנה שלה. היא הבטיחה לנסות, למרות שאמרה לי שהיא די בטוחה שהוריה "ינפנפו אותה" ולא יקשיבו לה.
יומיים לאחר מכן שאלתי אותה אם כבר שוחחה עם ההורים. לא, עדיין לא.
בשבוע שלאחר מכן היא ניגשה אלי. "דיברתי עם ההורים. אימא אמרה שלא תבוא לקחת אותי אם אבקש, את אבא אפילו אין טעם שאשאל. נראה לי שאצטרך להחליט לבד"
אני עדיין מחכה שבית הספר יפנה אותה לפסיכולוגית שלנו. עדיין מחכה שתחליט לגבי הטיול השנתי. מקפידה לשוחח איתה שיחות קטנות , היא שמחה על כך מאד. אבל אני מרגישה שאינני יכולה לשמש תחליף, ואני דואגת לה.