איזו מין מורה אני

אני מחנכת כתה ד' בבית ספר יסודי בישוב שבו אני גרה. אני מחנכת את הכתה זו השנה השנייה, ובכתה שלי ישנם שמונה עשר תלמידים. בית הספר, כמו גם הישוב, הוא דתי-חילוני ועל כך יחודו, ולכן בכתה ישנם בנים ובנות, ילדים דתיים וחילונים וילדים משלושת הישובים השותפים בבית הספר. כמובן שישנה גם הטרוגניות ברמות הלימוד, ובכתה לומדים ארבעה ילדי "שילוב". השנה, לעומת השנה שעברה, אני נתקלת בהרבה פחות קשיים משמעתיים והתנהגותיים בהתנהלות הכתה. האווירה בכתה רגועה יותר ובדרך כלל העניינים זורמים על מי מנוחות. כנראה שהניסיון עושה את שלו וכן שנכונה האמירה ש"בשנה השנייה קוצרים את הפירות של השנה הראשונה". אין ספק גם שהטיפול האישי בילדים בעלי קשיים מיוחדים והטבת מצבם, משפיע לטובה. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר...

ההתלבטות בין סמכות לפתיחות
ובכן, בוקר אחד נכנסתי לכתה וכבר בדקות הראשונות של היום נתקלתי בכמה מקרים שהצליחו להרגיז אותי מאוד. ילד אחד שרוע על השולחן, ילד אחר לועס מסטיק ובעיקר ילד או שניים, שאופן דיבורם כלפי, הביע באופן מעט סמוי, זלזול וחוסר כבוד. אינני זוכרת בדיוק מה אמרו אותם ילדים, אך הדברים שנאמרו השאירו אצלי רושם של פינוק מהבית, חוסר דחיית סיפוקים מינימלית וחוסר יכולת הכלה עצמית של הילדים. אני מוכרחה להודות שסוג כזה של תגובות שמשדר ילד, כאילו "מלוא כל הארץ כבודו" (ביטוי מהתפילה הנאמר כמובן כלפי הקב"ה) מעורר אצלי התנגדות וחוסר סבלנות. אצלי בלב היה כבר אוסף של מקרים דומים מהימים האחרונים, שגם הם, כמו התנהגויות תלמידי באותו בוקר, היו עניינים קטנים, שניתן בקלות להתעלם מהם במציאות הבית ספרית האינטנסיבית. אך באותו בוקר התחדדה בי תחושת הזלזול והבנתי שיש לתת לה מקום ולהתייחס לכך, גם אם הדברים שיצרו את התחושה היו "בין השורות".

בנוסף, הגעתי לבית הספר באותו יום עם מטען המחשבות שהתעוררו בי לאחר ישיבת המורים הקודמת. במליאת מורים זו הציגה המנהלת את תוצאות מבחני המיצ"ב שנערכו בביה"ס בשנה שעברה. נתון אחד נראה בעיני הצוות שלנו מוזר ודורש מחשבה: תלמידי ביה"ס מרגישים שאין הם זוכים להקשבה מצד צוות המורים, ואף מקבלים לפעמים יחס מזלזל. לא היה קל לצוות, ששם דגש רב על טיפול בפרט ועל עבודה אישית מעמיקה עם כל ילד וקשייו המיוחדים, לשמוע את הממצאים האלה. בישיבה ניסינו להבין את מה שנגלה במבחני המיצ"ב. עלתה הטענה כי הממצאים משקפים את תחושותיה של קבוצת תלמידים מסוימת ,שסיימה את בית הספר בשנה שעברה ואכן התנגשה עם הנהלת בית הספר אז באופן מתמשך. וכן שאין תוצאה זו משקפת את תחושתם של רוב התלמידים הצעירים שכלל לא רואיינו במסגרת המיצ"ב. הטענה העיקרית שעלתה הייתה כי אין בבית הספר גבולות ברורים מספיק וכתוצאה מהבלבול שנוצר אצל הילדים הם חשים גם חוסר הקשבה. אני חשבתי לעצמי שאם הגבולות אינם ברורים מספיק, אנו משקיעים המון אנרגיה בשמירה על הגבולות. התוצאה היא שילדים שומעים המון "לא": "לא עכשיו", "לא כך", "זה לא מתאים" וכד'. הם חשים תחושת דחייה, כשהכוונה היא לתת קבלה והבנה.

גילוי לב עם תלמידיי
נחזור לאותו בוקר בכתה. לאחר שגרת הבוקר הקבועה (תפילה, מפגש שחרית לחילונים, קריאת שמות ו"מה יהיה היום"), לפני תחילת השיעור הראשון, רציתי להגיב לתחושה שהתעצמה אצלי באותו בוקר, ובאופן די ספונטני שיתפתי את הילדים במחשבות המבוגרים. בפשטות, ובאופן שמתאים לילדים בני עשר, הצגתי בפניהם את הדילמה שלנו המורים. לא תכננתי זאת מראש, אך באותו רגע סיפרתי לילדים "סיפור" על השינוי שחל בבתי הספר בכלל במהלך השנים או עשרות השנים האחרונות, מבתי הספר "של פעם" לבתי הספר של היום. סיפרתי על כך שפעם הייתה נוקשות רבה בבית הספר וכללים מאוד ברורים וחזקים. לא הייתי צריכה להוסיף מילה וכבר הוסיפו הילדים משלהם: "היו צריכים לעמוד כשהמורה נכנס", "ילד שלא היה מכין שעורים היו מרביצים לו עם סרגל", "היו צריכים לבוא עם תלבושת אחידה", "הילדים מאוד פחדו מהמורים שלהם", "אם לילד היה קשה לא היו מבינים את הקושי שלו", ועוד כהנה וכהנה. אמרתי שבתי הספר עברו שינוי והיום אין הדברים כך. "איזה מזל" נשמע בין הילדים, שנתנו דוגמאות יפות גם למצב הנוכחי: "אם מישהו שוכח להכין שעורים אומרים לו שישלים למחר", "אם למישהו קשה הוא יכול לבקש את העזרה של המורה", "אסור למורים להרביץ לילדים, ככה זה כתוב בחוק" ועוד. הוספתי עוד שאני שמחה עם ההתפתחות הזו, אך נדמה לי שהשינוי הלך רחוק מדי בכמה תחומים, כמו: שמירה על גבולות התנהגותיים, חוצפנות, סירוב של ילדים (זו נקודה שעלתה בכתה באותו יום וחשוב היה לי לשים גבול ברור לגביה). העברתי מסר של גבולות ברורים ועמידה עליהם. הילדים הקשיבו רוב קשב, והתפתח יום נעים, שלו ורגוע ,כזה שלא חשתי כבר זמן רב בכתתי. הרגשתי שהילדים קיבלו מהשיחה מסגרת ברורה, שבתוכה הם יכולים לפעול, ושהעניקה להם ביטחון ושקט.

זיכרונות שלי מביה"ס
אני עצמי למדתי ביסודי בבית ספר ממ"ד רגיל, שכונתי. ההורים שלי רשמו אותי לבית הספר הזה, על אף שהיה בשכונה אחרת, כי קיוו שבתור בית ספר חדש וצעיר יהיה נעים יותר ללמוד בו (בית ספר דתי לא היה בשכונה שלנו, ובשכונה הסמוכה היה בית ספר מיושן וקיצוני יותר בדתיותו, למשל היה בית הספר נפרד לבנים ולבנות, והדבר לא התאים לרוח המשפחה שלי). חוויית הלימודים שלי בבית הספר לא הייתה צפיחית בדבש. עם הלימודים לא היו לי כל בעיות, אך מבחינה חברתית לא מצאתי לעצמי מקום נעים. אני חושבת שעצם העובדה שבאתי משכונה אחרת הקשתה עלי. גם בית הספר שההורים תלו בו תקוות, היה כנראה מרובע למדי. בבית נשמעו תמיד מצדו של אבא שלי דברי מחאה על מערכת החינוך, על טיפשותה, על הכפייתיות שבה, על חוסר היצירתיות והתכליתיות ועוד. אבא שלי - איש חינוך בעצמו, חכם מאוד, ולא תמיד מתון בדבריו - הקים שנים לאחר מכן בית ספר פתוח יותר. כילדה, היה לי נעים לדעת שאצלנו בבית לא "המורה תמיד צודק", והטרוניות הקבועות של ילדים כלפי בית הספר ואפילו שנאת בית הספר זכו להקשבה ולכבוד. כבוגרת, הבנתי גם את המחיר ששילמתי על כך שלא התאפשר לי להזדהות עם המסגרת שבה אני נמצאת. בסוף שנה קשה שהייתה לי בכתה ז', שבה הייתה לי מורה נוקשה, "מורה רעה" בפינו אז, ועוד גורמים, הרגישו ההורים שלי שחצינו איזשהו "קו אדום" והציעו לי לעבור לבית הספר הניסויי. הלכתי לימי "התנסות" -"ימי הכרות" בלשון הניסויי - ופשוט רציתי להישאר. במחווה אבירית ממש החלטנו, אימא שלי ואני, שאשלים את השנה ואעבור רק בתחילת כתה ח'. ככל שהשנים מתרחקות מאותו זמן, כך נראה לי השינוי ההוא קיצוני עוד יותר: שנה לפני סיום בית הספר היסודי, עוברת ילדה דתייה לבית ספר חילוני קיצוני (מעוז השומר הצעיר בירושלים), בית הספר הניסויי. אני תמיד אומרת שמעולם לא סיימתי בית ספר יסודי... ב"ניסויי" הרגשתי שפשוט הניחו לי, לא כפו עלי דברים שלא רציתי וחוויתי י שם שנים שמחות. בניגוד לחברי מהיסודי, שאיתם הייתי יחד בצופים הדתיים, לא שנאתי את בית הספר! וכך, היינו בימי שלישי בניסויי, כמדריכים בתנועות נוער, מכינים ביחד פעולות לצופים הדתיים ולשומר הצעיר.

אני - מורה
כשביקרתי בניסויי אחרי שנים, במסגרת לימודי בכרם, כבר לא היה איש מוכר לי, אך חשתי באווירה המוכרת של כבוד ואנושיות בה התייחסו לתלמידים ושמחתי מאוד להיזכר בה. כשהייתי בתיכון לא ידעתי עדיין מה אעשה כשאהיה גדולה, אבל היה לי ברור שמורה אני לא אהיה! וכשמצאתי את עצמי מלמדת בכל אופן, ידעתי בברור שמורה ב"סתם" בית ספר לא אהיה. עוד לפני לימודי בכרם, כשהתחלתי ללמד, (ואכן בבית ספר מיוחד, בקשת) באתי לכתה מתוך רצון לפנות אל התלמידים שלי בצורה אנושית ומתחשבת, מתוך הבנה ורגישות, גמישות וכבוד. זה היה ממש חזון שראיתי לנגד עיני. בפועל מצאתי את עצמי מתמודדת עם בעיות משמעת לא פשוטות וקשיים גדולים של ילדים. היו פעמים שהגעתי לכדי חוסר שליטה במתרחש. הגבתי על הנעשה במיטב הכלים וההבנה שהיו לי, אך השאיפות הגדולות שלי נדחקו לתוך בועה מרוחקת, שנשארה קיימת בזיכרון. ביקורים בבית הספר האנתרופוסופי שערכתי במסגרת כרם ואחר כך גם בעצמי, הזכירו לי שוב את אותה רוח מיוחדת שאותה שאפתי להביא לעבודתי. מאז, עברתי לעבוד בבית הספר שבו אני עובדת עכשיו וצברתי ניסיון ובטחון רבים יותר בעמדתי כמורה ובהתנהלותי עם התלמידים.

הגישה הדואלית
במחשבותיי, אני מוצאת שאני מעריכה ומוקירה שתי גישות: האחת - פתוחה, מבוססת על אמון ועל הליכה משותפת של המורים והתלמידים זה עם זה לעבר מטרה משותפת. גישה הדוגלת באותנטיות, מחשבה, רגישות, אנושיות, יכולת הכלה והבנה של המורה את התלמידים, גישה דיאלוגית. השנייה - סמכותית, מעמידה גבולות ברורים, כללים ברורים, מסודרת יותר. גישה הפועלת מתוך הבנת ההכרחיות של גבולות ברורים ועמידה עליהם, לפעולתה של מערכת, כתה, בית ספר. גישה הרואה את הנזקים והכאוטיות שבחוסר גבולות (ע"ע ספרו של חיים עומר: שיקום הסמכות ההורית). פעמים רבות, במהלך עבודתי, אני חושבת על הדרך הרצויה מבין שתי הגישות, גם מבחינה לימודית וגם מבחינה התנהגותית. אני רואה תוצאות טובות בעבודה שלי לדוגמאות משתי הגישות. ברור שישנו שביל זהב המשלב בין שתיהן, גם אם שתי הגישות נראות לי לעתים סותרות. אני מקווה ומאמינה שהתלמידים שלי מקבלים את האיזון בין שתי הגישות מסך כל הקשר שלי עמם, כשבתוך הקשר הממושך ישנם מקרים שבהם גישה אחת מודגשת יותר, ובמקרים אחרים - השנייה.

גם דמותי כמורה בעיני תלמידי ובעיני עצמי נשקפת מתוך שתי הגישות האלה ואולי מאיחוין. אינני יכולה בשום אופן לזהות את עצמי עם דמות המורה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתודעה הציבורית, במערכונים על מורים, או בדמותן של חלק (ולמען היושר - באמת רק חלק) מהמורות שהיו לי בילדותי (ובוודאי גם אתם רואים בדמיונכם): טיפשה, נוקשה, מיושנת, מדברת בטון "פדגוגי", המחזיקה את המסגרת רק לשם קיומה של המסגרת. גם לתדמית החברתית יש השפעה ומקום בחיינו.

שאלות שנותרו פתוחות
איזה חלק מתוך הדילמה שתיארתי הוא שיקול דעת בין אידאולוגיות שונות, ואיזה חלק נובע מתוך הנפש שלי (מה משרה עלי רוגע וביטחון ומה מקפיץ ומכעיס, מה אני יכולה להכיל ומה מרגיז וכו')? המקרה שתיארתי - האם הוא מעצים את אחת הגישות שעליהן כתבתי או שגם בו עצמו ניכר חותם של שתיהן?