האם זה קרה באמת? על סדר היום (המשוער) של מחברי התנ”ך

רינת הגיעה לבי"ס לאחר ארבע שנים שבהם למדה בתוכנית יוקרתית להכשרת מורים. לבושה בג'ינס ובטי-שרט דהויה, היא נראתה מושכת, מקרינה בריאות, מעין "ילדת טבע". עם שיער שחור, עור כהה וחיוך קורן וכובש, היא שפעה נעורים, אנרגיה והתלהבות. רינת הגיעה לבית הספר רכובה על אופנוע. "הילדים יאהבו אותה", חשבתי לעצמי.

הייתה זו שנתה הראשונה של רינת כמורה ומלבד היותה מחנכת כיתה, תחומי האחריות שלה כללו, גם הוראת תנ"ך ומחשבת ישראל, ניהול תכנית בית מדרש והנחיית המפגשים – האלטרנטיבה החילונית לתפילות הבוקר בבית הספר. שלא כמו מורים חדשים ללימודי יהדות בבי"ס, אשר בילו את מרבית הקיץ בהכנה לשנת הלימודים הקרבה תחת הכוונתי, רינת נעדרה במהלך הקיץ ולא עסקה בתכנון מוקדם. במשך השבועות הראשונים של השנה הייתה רינת במצב של מתח: היא רצה משיעור לשיעור ונראתה תמיד לחוצה. היא הייתה בלתי נגישה ונדמה היה שלעולם לא נצליח למצוא זמן מתאים לפגישה בינינו: כל הניסיונות לתאם פגישות הנחייה הגיעו למבוי סתום. צפיתי בה הופכת ליותר ויותר נואשת והתחלתי להתייאש בעצמי. לבסוף, הצעתי שתגיש לי את תכנית העבודה שלה לשיעורים הבאים, "אני אקרא את התכנית, ואחזור אלייך" הצעתי. נראה כי הדבר התאים לה: סיוע מרבי במינימום זמן. מערכי השיעור שלה היו מצוינים: היה ברור שהיא השקיעה בהכנתם זמן רב. השיעורים היו מאורגנים היטב והעלו שאלות מעניינות. אולם, נקודה אחת מסוימת משכה את תשומת לבי. הפרק שרינת תכננה ללמד היה בראשית י"ב: סיפורי מסעות אברהם בארץ. היא עמדה ללמד שיעור שהיה מעמיד בסימן שאלה את מהימנות סיפורי האבות. השאלה שבה התכוונה רינת להתמקד הייתה: מדוע מחבר התנ"ך מספק כל כך הרבה פרטים לגבי מסעותיו של אברהם כשלמעשה העניין כולו יכול היה להסתכם במשפט אחד או שניים?

ההסבר שרינת התכוונה להציע לתלמידים היה, שהתיאורים המפורטים של מסעות אברהם נכתבו למעשה בשלב הרבה יותר מאוחר- בזמן כיבושי יהושע וזאת על מנת "להצדיק (בדיעבד) את הנוכחות הישראלית בארץ." המחבר התנ"כי רוצה להוכיח שהקשר שלנו עם האדמה הזו לא החל עם יהושע והכיבוש ושהנוכחות שלנו כאן החלה בשלב הרבה יותר מוקדם. למרות שייתכן והייתי מסכימה עם תיאוריה זו, הייתי מודאגת מגישה כזו להוראת הפרק. הרגשתי שהסבר זה של הטקסט לא יובן היטב על ידי התלמידים. לא בשלב זה של לימודיהם. הוא עשוי להרגיז אותם. אין להם ההכנה הדרושה.

חשבתי שהתלמידים יהיו מבולבלים מהסבר זה בשל שתי סיבות: האחת, הם לא יאהבו לשמוע שסיפורי אברהם נכתבו רטרואקטיבית. עבורם, משמעות הדבר תהיה שהסיפורים "הומצאו". הם לא רגילים לחשוב על התנ"ך ככתיבה בדיונית. השניה, הם יתבלבלו מעצם הרעיון שסיפורי התנ"ך הידועים להם כל חייהם נכתבו על מנת לקדם סדר-יום פוליטי או חברתי. בעוד שהדבר עשוי להראות מובן מאליו עבור קוראים מבוגרים ומתוחכמים, כאלה שמכירים את הוויות העולם, ונחשפו לגישות ביקורתיות, הרי שעבור ילדים, רעיון כזה הופך את הטקסט ל"מוכתם". מרבית התלמידים בבית ספר שלנו, אפילו התלמידים החילוניים, הנם בעלי גישה המכבדת את המסורת באופן כללי ואת התנ"ך במיוחד. מרביתם לא נחשפו עדיין לביקורת המקרא, וודאי לא תלמידי כתה ט', שרק עכשיו החלו את בית ספר התיכון. חשבתי שאין זה רעיון טוב לתת להם סוג כזה של הסבר על הטקסט התנ"כי מבלי שהמורה תקדיש לכך מחשבה רצינית מראש ומבלי שתקיים התייעצות עם מורים מנוסים אחרים. הנושא נגע ביותר מדי נושאים רגישים והוא דרש שיקול-דעת מרובה. "עלינו להיות זהירים בעניינים של הנשמה," הצעתי. "איני מציעה שתימנעי מתיאוריה ביקורתית, אבל זו כתה ט'. התקדמי לאט. ואל תשכחי – מחצית תלמידי הכיתה הם דתיים. הם יהיו מזועזעים." לרינת לא היו הזמן והפנאי לשמוע אותי. היא התעקשה שהדרך שלה מייצגת את הקול החילוני וכי כך היא מבינה את הפרק. למחרת, חיכיתי לה בחדר המורים אחרי השיעור. מותשת, היא נחתה על הכסא, ואמרה: "לא תאמיני מה קרה. השיעור התפוצץ. הם רתחו עלי. לא יכולתי להרגיע אותם." "אפילו את התלמידים החילוניים?" שאלתי. "לא היה הבדל" היא ענתה, "הם כולם התרגזו. אחד התלמידים אמר: 'מה את בעצם אומרת? שאברהם לא היה קיים?'. תלמיד אחר צעק מהצד השני של הכיתה: 'ומה לגבי כל הדברים שנאמרים על "הארץ המובטחת"? האם את אומרת שגם זה לא נכון?'. תלמיד שלישי המשיך: 'אם יעקב הוא רק דמות ספרותית, מה זה אומר לגבינו? מה לגבי עם ישראל? השם שלנו, ישראל, מבוסס על יעקב. איך זה יכול להיות שהוא דמיוני?' בנקודה זו נוצרה מקהלה של קולות מכל הכיוונים בכיתה, ולא ניתן היה להמשיך שום דיון".

גייסתי את כל כוחותיי המקצועיים כדי לא לומר לרינת "אמרתי לך!" לא היה צורך בכך. דיברנו בשקט על כוחם של מיתוסים. ניסיתי להסביר לרינת החילונית עד כמה זה עשוי להיות מאיים ומערער עבור אדם מאמין, לשמוע שיתכן והתורה נכתבה על ידי בני תמותה ומה שגרוע אף יותר, שאותם בני תמותה היו בעלי סדר יום פוליטי. עד כמה שזה יישמע תמים, רעיון זה משחית הכל בעיני אדם המאמין שהתורה קדושה, ושכוונותיה דתיות וחינוכיות טהורות. בעיני מרבית התלמידים, אפילו החילוניים, לתורה יש מעמד מיוחד. רינת הביעה חרטה. "לא האמנתי שזה יקרה. לא הקדשתי לכך זמן ומחשבה כראוי".