למה שלא תדלגי על הפרק?

"שיתגרשו וזהו!" הסתכלתי על דניאלה, תלמידת כיתה ט', שבדרך כלל איננה עוקבת אחרי הפרטים ואיננה עסוקה ברישום במחברת - שאין לה. בלבי חשתי - זה רחוק ממנה. הסיטואציה כל כך רחוקה ממנה.

יא ויא וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה--כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ, הַכֹּהֵן; וְהֶעֱמִדָהּ, לִפְנֵי יְהוָה... ... כט זֹאת תּוֹרַת, הַקְּנָאֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה--וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ; וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן, אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ, מֵעָו‍ֹן; וְהָאִשָּׁה הַהִוא, תִּשָּׂא אֶת-עֲו‍ֹנָהּ (במדבר פרק ה')".

חזרתי הביתה וכתבתי מכתב. מכתב ארוך של איש אוהב ומקנא ומבולבל. הרבה בכי וכאב היו במכתב הזה. לא רציתי שדניאלה תחשוב שפרק ה' בספר במדבר מספר סיפור הזוי על אנשים שהיו יכולים "להתגרש וזהו". למחרת קראתי בכתה את המכתב. לאט לאט התרוממו עיני הבנות, והן נכנסו לסיטואציה האנושית אותה מתארת התורה. המציאות שתלמידותיי מכירות בכל הקשור בזוגיות נגזרת לא מעט מתכניות טלוויזיה וסרטים, שם הדברים נחתכים במהירות, ובקלות רבה "מתגרשים וזהו". זוהי תפיסת מציאות דיכוטומית, שמאפיינת מאוד את גילן – גיל ההתבגרות וזו נקודת המבט שממנה הן התחברו למעשים, לדמויות, לעוצמות החיים ולעדינות המלווים סיפור אמיתי של זוגיות. של אהבה. וכך, פרק העוסק במציאות הלכתית, לא רלוונטית, של "אשה סוטה" - פותח פתח לתחושות פנימיות ולשיח שיש בו חמלה וכאב סביב שאלות של אהבה וזוגיות.

היה זה מקרה שבו הערה פשוטה של תלמידה עזרה לי להגיע לפתרון מתח המלווה אותי זה זמן בהכנת שיעורי התנ"ך. כשאני מתבוננת על תהליך בניית השיעורים, אני מוצאת כי ברצוני להקנות ידע - אך כזה שיוביל למשמעות. לתוכן חיים. לתוכן שיקדם את החיים ויעצב את הזהות האישית. זוהי התורה שאני זכיתי ללמוד, וככזאת הייתי רוצה למסרה לתלמידותיי. קל לעשות זאת כשמדובר בפרקים העוסקים בסיפורים ובדמויות, אך מה עושים כשמגיעים לפרקים בעלי אופי הלכתי? האם קיים בהם רובד של משמעות, מעבר להיבט המעשי? ומה כאשר המציאות ההלכתית המתוארת איננה רלוונטית כלל למציאות חיינו, גם לא בהיבט המעשי שלה? אז גובר הפיתוי לדלג על הפרק, או ללמדו בקצרה, רק כי הוא "חלק מתכנית הלימודים". אכן, היו פרקים כאלה, שבחרתי ללמדם באופן "הלכתי" וממוקד להפליא, אך ליוותה אותי תחושת החמצה. מורות עמיתות המלמדות את אותם פרקים שאתן התייעצתי טענו כי אפשר להתבונן על הפרקים הללו כעל לימוד תיאורטי של מה שעתיד להתרחש. אני אינני רואה זאת רק כך. הרי אני מברכת בכל יום ויום "ברוך אתה ה' נותן התורה", בלשון הווה. כלומר, יש לדברי ה' הללו משמעות רלוונטית לכל אחד מאיתנו. המתח בין התפיסה הזו לבין הצורך להתמודד עם פרטים הלכתיים שאינם באים לידי ביטוי במציאות החיים שלנו הניע אותי לחפש דרך וכיוון. בראש ובראשונה כלומדת של הפרקים הללו, ובהמשך – כמורה, בתהליך בניית השיעורים.

כדי להמחיש את הדילמה ואת שלבי ההתמודדות אתאר תהליך נוסף שעברתי סביב במדבר פרק ט', פרשיית פסח שני.

אא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן--לֵאמֹר. ב וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ. ג בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ--בְּמֹעֲדוֹ; כְּכָל-חֻקֹּתָיו וּכְכָל-מִשְׁפָּטָיו, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם--בְּמִדְבַּר סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ו וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן--בַּיּוֹם הַהוּא. ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם (במדבר ט')".

הפרק מספר על חגיגת הפסח בשנה השניה מאז יצאו בני ישראל ממצרים. השותפות בהקרבת ואכילת קרבן הפסח נאסרה על קבוצת אנשים שהיו טמאים בטומאת מת. הם פונים למשה בבקשה שיציע פתרון, שבאמצעותו יוכלו להשתתף בכל זאת. לאחר התייעצות עם הקב"ה משה מורה הלכה שעל פיה אדם טמא, או כזה שהיה רחוק מן המקדש ונאלץ שלא לחוג את חג הפסח במועד - יוכל להקריב ולחגוג חודש אחר כך. הפרק מתאר מציאות הלכתית הרלוונטית לתקופה שבה קיים משכן או מקדש. הרי בדורנו אין קרבן פסח, ואין מניעת שותפות בחג עבור טמאים. אם כך, האם יש ללמדו רק לצורך ההיכרות עם המושג "פסח שני"? האם להדגיש את התשובה לשאלת מבחן הבגרות המפורסמת, הדורשת לציין מקרים בספר במדבר שבהם "נתעלמה הלכה ממשה" והוא נאלץ להתייעץ עם ה'? או אולי יש כאן תוכן משמעותי ורלוונטי גם לחיי הלומדות? לחיי? התעקשתי למצוא משמעות בפסוקים, וידעתי כי המפתח נמצא בלימוד שלי: מה אני מגלה בהם. כאשר פוקחים עיניים ומחפשים – בדרך כלל זוכים ומוצאים כיוון מחשבה. וכך השקעתי זמן רב בשיטוט באינטרנט ובספרים שבביתי, ונתקלתי בפסקה מדהימה שכתב ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי הלכות". ר' נתן מרחיב את מושג ההחמצה של טמאי המת ומדבר על החמצות רוחניות אחרות, על תקופות ושלבים בחיי אדם שבהם הוא מרגיש רחוק מאלוקיו עד כדי כפירה בו, רחוק מלימוד התורה ומהתפילה. ועם זאת - הוא מבקש לחזור. להתקרב. על פי ר' נתן - מובטחת לו תקווה והזדמנות שניה. אני ראיתי בפרוש הזה שער ללימוד פנימי יותר של הפרק.

הנה תיאורו של השיעור שהיה:
"היום לומדים בחדר הווידאו". בבית הספר שלנו חדר הווידאו הוא החדר החשוך היחיד. שושי, שחר ואחרות התבקשו לסדר מזרנים על הרצפה. ברקע - מנגינה שקטה ונר דולק. הבנות שוכבות על המזרנים ומתחילה הרפיה. הנחיתי תרגיל קצר של דמיון מודרך: "זהו יום חשוב מאד עבורך. נקבעה לך פגישה במרכז העיר. דווקא היום ההורים לא יכולים להסיע אותך, ואת חייבת להספיק להגיע לאוטובוס. את מתעכבת בבחירת הבגדים ובהכנת כוס קפה. העין על השעון מקפידה לצאת בזמן. עוד עיכוב קטנטן - ואת כבר רצה החוצה. מרחוק את רואה את האוטובוס ומגבירה את קצב הריצה. בדיוק כשהגעת לתחנה האוטובוס הפליג לדרכו בלעדייך. "פספסת" את האוטובוס שמגיע פעם בחצי שעה, ובטח תאחרי לפגישה. אני מבקשת מכן להרגיש את תחושת הבטן באותו הרגע. לקרוא לה בשם". דממה. "שימו לב למחשבות העוברות בראש, למשפטים שאתן אומרות לעצמכן. מי שרוצה לשתף - מוזמנת". המילה הראשונה היא "אוף". ואז - שטף של תחושות תסכול, האשמה עצמית. היו תגובות שתיארו כעס ובכי. ביקשתי שיפתחו את החומש שהביאו איתן. קראנו בפרק ט' עד פסוק ח', את הסיפור על חג הפסח והטמאים. שאלתי "מה הבעיה שלהם"? הבנות ענו באופן "טכני" מאוד, הילכתי, רחוק: "מה הקטע שלהם? בסך הכל לא חגגו פסח...". ואז ביקשתי שינסו "להיכנס לראש" של אותם טמאים, ולתאר תחושות ומחשבות. ושוב עלו מילים דומות לאלו שנשמעו בתרגיל הפתיחה לשיעור: "אוף", "פספוס", "החמצה", "שוליים", "שונות". לא היה כמעט צורך להסביר. היו אלה אותן מלים. המשכנו לקרוא עד פסוק י"ד, פסוקים המתארים את הפתרון שהציע הקב"ה, ודיברנו על ההזדמנות השנייה ומי זכאי לה. הבנות התבקשו להניח שוב את החומשים ולעצום עיניים. הפעם הנחיתי אותן להפליג בדמיון להחמצה משמעותית יותר מאוטובוס. למשהו שרצו להגיע אליו בחיים שלהם, במשפחה, בקשר חברי, בהקשר לימודי או אחר – ו"פספסו". החמיצו. שוב הזמנתי להתחבר לתחושות הבטן ולמחשבות שרצות בראש, אך הפעם ביקשתי שלא ישתפו. שהמחשבה תישאר פנימית. הנמכתי את המוזיקה וסיימנו את השיעור בלימוד משותף של דברי ר' נתן מתוך "ליקוטי הלכות". התחברנו לחוויית ההחמצה, לרצון להיות חלק מהכלל, ולהזדמנות הנוספת שמציע הקב"ה. השיעור הסתיים בשיחה על החמצות והזדמנויות שניות. שיח אמיתי, מהחיים, נוגע. חוויות כאלה מחזקות אותי בדעה שלא נכון להדחיק את המתח המלווה הכנת שיעורי תנ"ך רלוונטיים בכלל, ושיעורים הלכתיים בפרט. הן מעודדות אותי שלא לדלג על פרקים, אלא להשאיר תורה בתמימותה-שלמותה, ולנסות למצוא את הדרך שבה דווקא הפסוקים הללו יגעו בנפשה של כל תלמידה. הרווחים שמתקבלים מעיצוב הזהות האישית ומהחיבור המשמעותי בין התלמידה לתנ"ך הם עצומים. הקושי הגדול הוא במציאת פשר בשלבי הלימוד שלי, פשר שאיננו נגיש תמיד (יש כאלה שאף יטענו כי לא נכון לחפש תמיד את ה"בטן האישית" שלנו בכל סיפור...). קושי נוסף הוא תרגום הפשר הזה באופן רלוונטי לתלמידות בגיל החטיבה. ולבסוף - כיוון שהתכנים עשויים להיות גבוהים לתלמידות בגיל זה - חייב להיות חיפוש אחרי מתודה ברורה וחווייתית, שתצליח לקשור את החוטים בין הטקסט התנ"כי ובין המשמעויות הנסתרות בו.

עצם הצגת הדילמה היתה עוגן בסיסי, ראשוני ומשמעותי ביותר עבורי כמורה, השואפת להצמיח את תלמידותיה דווקא מתוך העיון בפסוקי התנ"ך. הדילמה האירה עבורי את השאיפה הזו והגבירה את המודעות שלי אליה. אני מקווה שעם השנים אשכיל להרחיב את הבנותי, לתרגמן לעשייה ולמצוא דרכי הוראה מתאימות ליישום הדגם שהצגתי כאן בהוראת פרקים הלכתיים נוספים.