- אחרי
- שבירת מיתוסים
- לגשר על פני אלפיים שנה
- הפרוייקט הקווקזי
- טובת הילד
- תעודה - התנגשות ציפיות
- כתיבה יוצרת
- החטא ועונשו
- התמודדות עם בעיות התנהגות
- עם חברים לא מדברים בעקרונות
- אליטיזם או אינטגרציה בחינוך הדתי
- מורה נבוך
- דו”ח ביקור בתערוכה
- פני בית הספר כפני החברה
- ללמד ולהרעיד את אמות הסיפים
- מבחירה לבכי-רע
- תרבות הדיון בכיתת מחוננים
- מחונן וקשה לו
- אני רק מורה מלווה
- האני המורי מול האני הפנימי
- ילדה לא אחראית
- האם זה קרה באמת? על סדר היום (המשוער) של מחברי התנ”ך
- תכנית א”י
- זה לצד זה חיים יחד
- חייבת להיות מושלמת
- התלמיד שלי חכם מדי
- לא מספיק טובה
- זה לא היה בכוונה
- תודעה פוליטית וחברתית
- הריבוי הוא הקסם האמיתי
- פרובוקציה או שאלה של ממש?
- שיעור תנ”ך - כפיה דתית
- לכאורה אין מה להפסיד
- בין ספר שופטים לבין מלחמת לבנון השניה
- סכנת החרם הוירטואלי-"שיימיניג" ברשת
- למה שלא תדלגי על הפרק?
- התלמידה שרוצה חיים אחרים
- עולים ויורדים בסולם יעקב
- האם נכון ללמד כתב רש”י?
- עד הקצה
- מתחת לכיסא
- גם כשמתעללים בי - אני רוצה להיות שייך
- זה היה חזק ממני
- אנחנו שונים, זה פשוט לא מתחבר
- איזו מין מורה אני
- מה שבחוץ ומה שבפנים
- מי הוא אלוהים?
- בשמחה ובטוב לבב
- מילה של כבוד
- תקשורת עם הורים
- משמעת וגבולות`
- משוב, הערכה וציונים
- מחוננים ומצטיינים
- זהות ועמדות חינוכיות וחברתיות
- דרכי הוראה
- רב תרבותיות, הטרוגניות ושונות
- הוראת מקצועות הקודש
- להיות המורה של הבן של החברה שלי
- ואני תפילתי לך ה’ - עת רצון?
תגיות: משמעת
לפני שנתיים קיבלתי לידי שכבת י"א חדשה, להוראת היסטוריה. הייתה זו השנה השנייה של התלמידים בלימודי המקצוע לבגרות, שנה שבה הם נבחנים בנושאי היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל, לפי התוכנית המשלבת, הנקראת "סוגיות נבחרות בתולדות ישראל והעמים, 1920 – 1970". מתוך שכבה של כ- 70 תלמידים, יצאו באותה השנה כמעט 50 תלמידים במסגרת משלחת "בעקבות עולם יהודי נעלם: צ'כיה ופולין". באותה שנה אם כן ,שבה יצאה רוב שכבת י"א לפולין, נותרו כ- 15 תלמידים שלא יצאו למסע. המשלחות יוצאות בסוף חודש אוגוסט ושבות בשבוע השני של ספטמבר. בדרך כלל אנו מקיימים מערכת לימודים רגילה לנותרים, כיוון שמספרם גבוה, אולם באותה שנה נותרו כאמור 15 תלמידים ולא מצאנו לנכון לקיים מערכת לימודים רגילה בעבורם, משום שלא רצינו שייווצר פער בחומר הלימודים לאלה שישובו מחו"ל. במסגרת תפקידי כרכז החטיבה העליונה בבית הספר, תפקיד אותו מילאתי במשך שנתיים, התבקשתי על ידי המנהל למצוא עיסוק אחר לקבוצת התלמידים משכבת י"א, לבל יעבירו שבוע נוסף בבטלה בבית. אני חייב להודות שהמחשבה על פעילות כזו התארגנה מאוחר, רק בשבוע ההכנה בשלהי אוגוסט ולא בסוף שנת הלימודים הקודמת, כפי שהיה ראוי שיקרה. בתוך שבוע צריך הייתי למצוא תעסוקה לקבוצת התלמידים ולדווח עליה ,להם ולהורים במכתב לביתם. אם מדובר היה בפעילות פנים בית ספרית, יתכן שהייתה נדרשת פחות הכנה. אך אני חשבתי על פעילות מחוץ לביה"ס. מורה עמיתה הציעה לי לקחת את התלמידים ל"יד ושם" והרעיון התקבל על ידי משום שראיתי בכך משהו כמו "יישור קו" עם התלמידים העמיתים שיצאו לפולין. לא נתתי את הדעת לצורך בהכנה, או אולי בהיכרות עם התלמידים (כאמור, לא לימדתי אותם קודם לכן) ופשוט קבעתי יום פעילות ב"יד ושם".
הסיור ב"יד ושם"
פגשתי את קבוצת התלמידים בבוקר אחד הימים בשבוע הראשון של תחילת הלימודים בהר הרצל וצעדנו לכיוון "יד ושם". לא שוחחתי עם התלמידים על היום שהם עתידים לעבור, לא על זיקתו לתכנית הלימודים בהיסטוריה השנה ובכלל, איני זוכר אם הצגתי את עצמי בפניהם כמי שעתיד להיות המורה שלהם להיסטוריה השנה (לא הייתי זר להם לחלוטין, משום שכרכז החטיבה העליונה, הם הכירו אותי בביה"ס). הנחתי שאת מלאכת ההכנה וההסבר יעשו מדריכי "יד ושם" שקיבלו אותנו ליום פעילות מאורגן. במילים אחרות, יתכן שהעמדתי את עצמי כמורה מלווה יותר מאשר כמורה להיסטוריה, או כמורה של אותה קבוצת תלמידים. בנוסף לכך, כיוון שידעתי שאת הפעילות ב"יד ושם" ינהלו מדריכים, נטלתי לעצמי את התפקיד של מורה מלווה. כשנכנסתי לאותו תפקיד, מיד הרגשתי את עצמי פחות מחויב. ויתרתי, אף שלא באופן מוחלט, על האחריות אליה אני רגיל ואשר אליה אני מרגיש מחויב בשעה שאני נכנס לכתה בביה"ס. כאשר אתה מוגדר על ידי המערכת כמורה מלווה, או במקרה עליו אני מספר, אתה מגדיר את עצמך כמורה מלווה, יש משום הסטה של עצמך למקום פחות דומיננטי מול הכתה. אך האם מקום כזה קיים בכלל או אפשרי? והאם נכון לקחת אותו? המשך האירועים באותו יום המחישו לי שלא.
הפעילות במוזיאון החלה וקבוצת התלמידים השתרכה אחר המדריך שעצר והסביר בתחנות שונות. לא ניכר על התלמידים שהם מופתעים לחלוטין מדבריו או שהם נחשפים בפעם הראשונה לנושא. הסיור כלל עצירה בתערוכה מתחלפת. זו הייתה תערוכת ציורים של ניצול אחד ממחנות ההשמדה, שציוריו שרדו גם כן. קבוצת תלמידים - שכללה בעיקר את הבנות - נצמדה למדריך והקשיבה להסברים, ואילו קבוצה אחרת - בעיקר זו של הבנים, התנתקה. ראיתי שהם מתחילים לעלוץ. חבטות, דחיפות וקצת קללות, ולאחר מכן, השתטחו על הרצפה וחלקם נשענו על הקיר. בשלב זה בערה חמתי. הרגשתי שהם מבזים את כבוד המקום. לא הייתי מצפה להתנהגות כזאת בכל מוזיאון, אך על אחת כמה וכמה ב"יד ושם"! הקמתי את התלמידים, הוצאתי אותם אל מחוץ לבניין ושאגתי...
מחשבות לאחר הסיור
יום הפעילות הסתיים ללא בעיות נוספות. לא היו עוד גילויים של התנהגות לא מקובלת. אך בדרכי הביתה כבר הרגשתי שמשהו בכל היום הזה השתבש. הבנתי שהיום הזה היה "תלוש" מהקשר חינוכי כל שהוא ושלמעשה "פיספס" את יעדו. חשבתי לעצמי: האם טעיתי בהתייחסותי אל התלמידים כאל אנשים בוגרים? את האחרונים, אפשר אולי ביתר קלות לקחת, בהודעה קצרה מראש, למוזיאון כמו "יד ושם", ולצפות לקודים של התנהגות מקובלים, לכובד ראש ולהתייחסות רצינית. מתבגרים - לא. נדרשת עבודת הכנה רצינית, בחירת עיתוי נכון, כדי להוביל יום פעילות כזה לקראת הצלחה.
אבל יותר מזה, הרגשתי שתפקידי כמורה לא יכול להיות מוגבל לחלל הכיתה ואין לי אפשרות "לצמצם" את עצמי לפינה של "מורה מלווה", כאשר אני מוציא את התלמידים לפעילות מחוץ לביה"ס. בכלל, אני חושב שנדרשתי באותו יום לתפקד כמורה-מחנך באופן שלא אהוב עלי ושבמהלך השנים הצלחתי לעקוף אותו. מה קורה כשאני נדרש "לחנך" יותר מכל? הרגשתי את אותו תסכול מוכר שעולה בי בכל פעם שאני נדרש לעסוק בעניינים שאינם בגדר הוראה בלבד, עניינים שדורשים ממני לא פעם להסתכל ל"חינוך" ישר בעיניים.... נזכרתי ביראה שהייתה לי משיעורי חינוך כאשר חינכתי כתה, ולא רק בשנה הראשונה. נדמה לי שהחשש משיעורים אלה היה כמעט הגורם העיקרי לסירובי במשך כמה שנים לקבל כתה לחינוך, למרות הלחצים הכבדים שהפעיל עלי מנהל ביה"ס. מה אעשה בשיעורי חינוך? על מה אדבר כ"מחנך" כשאני עירום מבגדי המורה להיסטוריה?...
"חינוך" באמצעות הוראה
מעשה שהיה, ושהתפתח באופן מקרי וללא תכנון מראש, עזר לי לגבש את זהות המורה שלי. שיקולים כלכליים הביאו אותי לבסוף לקבל עלי עול מחנך של כתה. קיבלתי כתה י"א עם מחויבות להובילה עד סוף כתה י"ב. גם אז לא הטרידו אותי מחשבות על אסיפות הורים, כתיבת תעודות או האחריות שבדאגה יומיומית, כמעט, לשלושים וששה תלמידים. אימת שיעורי החינוך הילכה עלי... חשבתי שדרך נאה להוריד לפחות חלק מן הנטל מעלי, תהיה בהעברתו אל התלמידים בכתה. הצהרתי באחד השיעורים שזו עמדתי והודעתי שאם לא יעלו הצעות ויוזמות מצד הכתה, פשוט אלמד היסטוריה בשיעורי החינוך ושעה שבועית זו תהפוך לשעה השישית במקצוע זה, בו הכיתה ניגשת למבחן בגרות. אפילו ההצהרה לא התקבלה בקולות מחאה. שיעורי החינוך בכיתה אותה חינכתי הפכו לשיעורי היסטוריה עד סוף השנה ואין מוחה. נוכחות רגילה בכתה ותחושה שאין דבר יותר טבעי מכך. סיפרתי על כך למנהל ביה"ס ושיתפתי אותו בהרגשה הטובה שיש לי בכיתה כמורה להיסטוריה ובחוסר האונים שאני מרגיש כאשר אני נכנס לכיתה כ"מחנך". המנהל שאל "ומה בכל זאת עם חינוך?", ואני עניתי שאני מחנך באמצעות הוראת ההיסטוריה. למען האמת, רק לאחר שיחה זו עם המנהל הבנתי עד כמה אני עומד מאחורי הדברים שאמרתי. הייתה כמו התבהרות בראשי. הרגשתי יציב יותר על רצפת הכתות בהן לימדתי. למדתי לשכלל יותר ויותר את המורה להיסטוריה שבי, והתלמידים, כך אני חושב, בין אם בכתות שחינכתי, בין אם בכתות בהם הייתי "מורה מקצועי" בלבד, הבינו את המסר.
אחריותו של המורה המלווה
אבל הדילמות ביני לבין עצמי נותרו והקונפליקט עם התלמידים, גם הוא לא נעלם. מה שקרה במוזיאון "יד ושם" היה בשבילי תזכורת לכך. שם ויתרתי על תפקיד המחנך באמצעות ההוראה, מתוך מחשבה שהמדריכה תיקח על עצמה את מלוא האחריות, וגם סירבתי לקחת את תפקיד המורה האחראי באותו מקום וזמן. נדמה לי שהאופן בו צמצמתי את עצמי ביום הסיור ל"יד ושם" לתפקיד "המורה המלווה", מבלי שביססתי קודם לכן את יחסי עם התלמידים עם איזושהי זהות של מורה, היה טעות. הייתה בו משום הסרת אחריות מקבוצת התלמידים, דבר שהורגש על ידם, ושכלפיו הם הגיבו בהסרת אחריות גם מצדם.