ואני תפילתי לך ה’ - עת רצון?

רקע על תיכון מקיף אמי"ת בבאר שבע
בבית-הספר כיתות ז'-י"ב כ- 1400 תלמידים. זהו המקיף הדתי היחיד בעיר, ועל-כן עליו לקבל כל תלמיד המעוניין בחינוך של זרם הממ"ד. מרבית האוכלוסייה, המוגדרת "חזקה" מבחינה לימודית, דתית וסוציו-אקונומית, בוחרת במסגרות הסלקטיביות של אולפנות וישיבות הן בעיר והן מחוצה לה. במקיף שלנו אפשר להבחין בשלוש קבוצות באופן ברור: כ- 300 תלמידים במסלול הישיבתי - באופן כללי חזקים יותר מבחינה לימודית ודתית. כ- 400 תלמידים בכיתות המדעיות - מרביתם תלמידים טובים יוצאי ברית-המועצות, מוגדרים כחילונים ובחרו ללמוד במקיף בגלל מצוינות לימודית. הם מקבלים על עצמם את דרישות הממ"ד, מתוך רצון לרכוש ידע. כ- 700 תלמידים המהווים את עמוד השדרה ואת ה- "RAISON D`ETRE" של המקיף - אוכלוסייה חלשה מבחינה לימודית, מוגדרת כמסורתית במושגים של עדות המזרח, רובם מרקע סוציואקונומי נמוך עם כל המאפיינים הנובעים מכך בכל התחומים. בתוך אוכלוסייה זו ישנם גם כ- 270 תלמידים יוצאי אתיופיה עם הקשיים הנורמטיביים לעדה. מקיף אמי"ת מגיע להישגים לימודיים מצוינים בהתייחס לאוכלוסייה המגיעה אליו. תוצאות הבגרות מתקרבות ל- 80% זכאות, גם בכיתות החלשות בנוסח מב"ר והכוון. תוצאות אלו הן פרי עבודה קשה ועקבית של צוות מסור מאוד, הרואה בהצלחת התלמידים את אחריותו האישית.

רקע אישי
הגעתי לבאר-שבע לפני כ- 22 שנה, לאחר שהתחנכתי במסגרות החמ"ד המקובלות באזור המרכז, ולאחר מספר שנים בניו-יורק. את עבודתי במקיף התחלתי כמורה, ועלי להדגיש, כי הייתה זו חשיפה ראשונה עבורי לאוכלוסייה זו. במשך כ- 8 שנים שימשתי כסגנית ועתה כמנהלת. "מאבקי תפילה" זכורים לי היטב עוד מימי היותי תלמידה בתיכון וחניכה בבני עקיבא. למרות שמדובר היה לכאורה באוכלוסייה שונה לחלוטין, אני זוכרת כיתת בנות מקשקשת - ועד שהמורה התורנית לא נכנסה - לא התחיל איש להתפלל. היינו רחוקים באותה תקופה (ראשית שנות השבעים) משאלות אמוניות מעמיקות ונוקבות (עד עתה לא ברור לי מדוע? היינו צעירים מדי? היום נראה לי, כי דור ילדי שואל בגיל העשרה את מה שאני לא מעיזה עדיין בגילי לשאול את עצמי). אישית, הרגשתי תמיד בדיאלוג עם הקב"ה, והתפילה היתה תמיד חלק מדיאלוג זה, ועל-כן, היה ברור לי, וכך גם היום - כי תפילה היא משהו פנימי-רוחני.

האם ניתן לחנך לתפילה?
כפי שציינתי, למקיף הישגים לימודיים יפים מאוד. הישגים לימודיים הם כידוע פשוטים יחסית להערכה ולמדידה. לא כן הישגים/התקדמות חינוכיים-ערכיים-דתיים, ומכיוון שסיפורי זה עוסק בעיקר בסוגייה רוחנית - בתפילה - המדדים אינם פשוטים. מהו הישג? ומהי נסיגה? האם לנסיגה בטווח קצר, יכולות להיות השלכות חיוביות לטווח רחוק? כיצד נמדוד אותם? קושי זה מתווסף לקושי "השטחי" "החיצוני" - "היומי-תפעולי" "המסגרתי" של התפילה. האם זה משהו שניתן לכפות אותו? האם יש טעם בתפילה כפויה? ושמא, מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה? אני חייבת לצאת מתוך הנחת יסוד שלי: בשום אופן לא אוותר על מסגרת התפילה (גם אם היא "מסגרתית" ופורמלית בלבד). אם אשאיר את הנושא "פתוח" לחלוטין לבחירה - נישאר עם קומץ צדיקים בלבד. בתפיסתי הכללית, אני מאמינה, כי ההצלחות הלימודיות והבית-ספריות אפשריות רק במסגרת של אווירה חיובית כללית בבית-הספר. על אחת כמה וכמה שברוח זו הייתי רוצה לטפל בנושא הרוחני - התפילה. קשה לי מאוד עם "הנחתות" של כוחניות, ענישה ומעקב כגישה חינוכית. הפנימיות האמיתית שלי מנחה אותי לחולל שינוי בשיחות, בשכנוע, בהסבר הגיוני, בקבלה מתוך הבנה - בכל התחומים, ועל אחת כמה וכמה, בנושא ערכי אמוני כמו תפילה.

עוד מעט קוים לתיאור המסגרת
בבית הספר קיימים שלושה מוקדים, המרכזים את שלוש האוכלוסיות הלומדות בו: א. המסלול הישיבתי, התקיים במנותק פיזית ובנפרד משאר בית הספר, ובו מתנהלת התפילה, פחות או יותר, לשביעות רצוננו. ב. המסלול המדעי-הישגי, עם האוכלוסייה ה"לא דתית" מהכיתות המדעיות נמצאת, ובו מתקיימים מרכזי תפילה נפרדים המשמשים יותר כמוקדי למידה לזהות יהודית-ציונית ולא לתפילה נורמאטיבית (הם יכולים לבחור להשתתף בתפילה רגילה בבית-הכנסת). גם למסלול זה מדדי ההצלחה שונים בתכלית. ג. המסלול המרכזי - תפילה של הזרם המרכזי במקיף, כ-350 בנים בכיתות ח'-י"ב המתקיימת בבית הכנסת. בזרם זה, האחרון, ברצוני להתמקד.

נפתולינו עם התפילה
יש לזכור כי עם בנים אלו הכל "הולך קשה". הופעה סדירה בבית-הספר, התנהגות תקינה בכיתה, אחריות לשיעורי בית ומבחנים, התנהגות בין חברים, תרבות שעות הפנאי, הופעה חיצוני ועוד. כל אחד מהעניינים שהוזכרו כאן דורש אינסוף עבודה של הצוות. מדוע, אם כן, נצפה כי נושא התפילה יתנהל אחרת? הקשיים שמעמידה בפניהם התפילה הנם בסיסיים יותר - דרישה להגיע ב- 7:45. החובה להיות בשקט במשך 45 דקות. נושא שאינו מעניין אותם. חשוב לציין כי בשיחות עם הבנים לא מתעוררות שאלות אמוניות דתיות רבות בקשר לתפילה. לא מדובר בבעיטה בנוסח "פוסט מודרני", או בבעיות של "חיבור לתפילה" או ניכור מהתפילה. מרביתם מגדירים עצמם "מסורתיים" ואפילו מבינים ברמה הרציונאלית כי בחירתם ללמוד במקיף דתי מחייבת השתתפות בתפילה. למה, אם כן, הם לא מגיעים לתפילה? כי קשה לקום בבוקר. כי אני עובד עד מאוחר בלילה. כי אין לי כרטיסיה. כי אני גר רחוק. כי לבית כולו קשה להתארגן. כי אני אחראי על אחים קטנים בבוקר. ומדוע קורה, שאפילו אם אני מגיע, אני לא נכנס לבית-הכנסת? או נכנס ומפריע שם? כי משעמם לי. כי החברים מפריעים לי. כי זה ארוך מדי. כי אין לי סיכה או הכיפה נפלה לי... ויש כאלה: אני לא דתי, אני לא רוצה להתפלל.

מדובר במאבק. בית-הספר לא מניח ליום אחד את דפוסי ההתנהגות השליליים ללא תגובה או התייחסות. יש מעקב מתמיד וצמוד של המחנכים והרכזים על כל הנושאים הבעייתיים: שיחות אישיות, הזמנת הורים, ענישה במידת הצורך - ולא מוותרים. אך השאלות שאנו שואלים את עצמנו מתחזקות: האם תפילה היא משהו שניתן לכפות אותו? האם יש טעם בתפילה כפויה? ושמא, מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה? עד לשנה זו, ניסינו וריאציות שונות של טיפול בנושא: מאפשרות של הזזת התפילה לשעה 9:00, כלומר, לאחר שעת הלימודים הראשונה, ועד לסגנון דומה של הטיפול בכלל הבעיות ההתנהגותיות, כלומר, סגירת דלתות בית-הכנסת בשעה מסוימת, רישום של נוכחות, איחורים ומשמעת, וטיפול משמעתי בהתאם. התוצאות לא היו משביעות רצון, ובוודאי ללא כל השפעה ערכית אמונית.

מהו הישג? ומהי נסיגה?
האם ההישג שלנו צריך להימדד במספר מושבים מלאים בבית הכנסת בשעות התפילה? האם עלינו לשאוף לתפילה איכותית, משמעותית? האם לנסיגה בטווח קצר, יכולות להיות השלכות חיוביות לטווח רחוק? לאן לכוון את מאמצנו החינוכיים? קושי זה מתווסף לקושי "השטחי" "החיצוני" "היומי-תפעולי" "המסגרתי" של התפילה. אני חייבת לצאת מתוך הנחת יסוד שלי: בשום אופן לא אוותר על מסגרת התפילה (גם אם היא מסגרתית בלבד). ברור לי כי אם אשאיר את הנושא "פתוח" לחלוטין לבחירה, נישאר עם קומץ צדיקים בלבד. אם המדד הוא מספר מקומות הישיבה התפוסים בבית-הכנסת, אין ספק, כי "לחץ מתון" או "לחץ כבד", כלומר, מעקב ברישום, ענישה לאלו שאינם מגיעים, מייצרת שיפור דרמטי ברמה הפיזית. פשוט מגיעים! ואם כבר מגיעים, אז אולי גם קצת מתפללים. שווה? לא שווה? ברגע שמרפים במעקב - שוב מתחיל דלדול הדרגתי.

בשיחות רבות שהיו לי, במהלך השנים, עם מורים רבים בבית-הספר, ובעיקר מתוך ניסיון אישי, הבנתי, לצערי, כי גישה זו לא תמיד עובדת עם סוג אוכלוסייה זה. עד עצם היום הזה, לאחר למעלה מ- 20 שנה במקום, וגם בעמדתי כמנהלת, אני חיה עם דילמה זו יום יום ושעה שעה בכל התחומים. לצערי הרב, למרות דיאלוג מתמשך, בלתי פוסק עם התלמידים בכיתות, בקבוצה ובאופן אישי, על-אף שנרקם בסופו של דבר ערוץ של תקשורת, כבוד ואמון, זה עדיין לא תחליף לענישה. חלק גדול מהתלמידים, מתוך רקע, מניעים, מצבים, לא מפנים את הדיאלוג ונורמות ההתנהגות לא משתנות, אלא אם כן יש איום ענישה.

ובכל זאת, ניסיון בכיוון אחר
בישיבות הנהלה, ובעיקר עם רב בית-הספר, החלטנו בכל זאת לנסות שינוי בגישה בתחום זה: מדיניות הדלת הפתוחה. בית-הכנסת לא נסגר לאורך כל זמן התפילה. תלמידים יכולים להגיע גם יותר מאוחר ולהיכנס. אין הרמת קול בבית-הכנסת: המורים המתפללים עם התלמידים לוחשים לתלמיד באופן אישי. התפילה קוצרה. הקטעים האפשריים נאמרים בשירה. הרב בנימין (רב בית-הספר) נמצא אישית שישה ימים בשבוע בתפילה, ומשקיע רבות בשיחות בכיתות בנושא הערכי אמוני של התפילה. תלמידים המתמידים להגיע זוכים בפרסים מטעם בית-הספר. התוצאות של גישה חדשה זו, לא פחות טובות מהגישה המענישה. עדיין צריך להיערך רישום של נוכחות בתפילה, ועדיין מחנכי הכיתות צריכים לטפל בתלמידים הנעדרים, או מאחרים כרונית. אבל אני רוצה לקוות, שלפחות רגשית, התפילה נתפסת פחות כ"עונש" ויותר כצעד חיובי לפתוח בו את היום.

ביני לביני אני מנסה להתחבט באפשרות, אולי לפתוח כיתה במקביל לבית-הכנסת ובה לא תיערך תפילה נורמטיבית, אלא יינתן שיעור במחשבת ישראל, אמונה, הלוח העברי, או ענייני דיומא ברוח היהדות. התנאים המסגרתיים יהיו זהים: אותה שעה, אותה מחויבות להקשבה. אלטרנטיבה זו יוצרת שני פתרונות: למי שאינו מגיע כי "התפילה משעממת" או "אני לא מתחבר" (תלמידי אינם משתמשים במונח זה). מסגרת "הענישה" ו"הכפייה" לא תחפוף תפילה. כך אולי לטווח רחוק, כאשר ירצו לקבל עליהם עול תפילה ומצוות, לא ישאו עמם "טעם מר" מהתפילה במקיף.

קשיים? חייבים למצוא דמות יוצאת דופן, שתוכל להוביל ולהתחייב להוציא תוכנית כזו לפועל במסגרת יום-יומית - וזה בפני עצמו עניין לא פשוט. להערכתי, לאחר זמן קצר, אותן תופעות שפוגשים בתפילה, תופענה גם במסגרת החדשה.

התוצאות עדיין רחוקות מלהיות אופטימאליות. בית-הספר כחלק מתהליך הפיכתו לבית-חינוך, חייב לפתח פתרונות יצירתיים נוספים, לבנות צוות כלל בית-ספרי שיוכל להשרות אווירה כללית, שתראה בתפילה עניין חוויתי, רוחני חיובי בלבד. המחויבות של התלמידים מתוך מסגרת בית-הספר חייבת להיות: נוכחות, כבוד ושקט, בתקווה, שהשלבים הבאים יהיו גם של התחברות אמיתית לתפילה עצמה. האם זה אפשר?