האני המורי מול האני הפנימי

"אני מזכירה לכם להביא 20 ש"ח לועד הכיתה עד יום רביעי. מי שלא יביא יקבל עבודה שיצטרך להכין, כי אני מזכירה לכם את זה כבר שבוע". "למי חסר ציוד לשיעור? רונן, זו כבר הפעם השנייה שלך, בפעם הבאה ירד לך ציון בתעודה". "מעין, שוב הפלאפון שלך מצלצל באמצע השיעור? לא מעניין אותי שדיברת בו בהפסקה ושכחת לכבות, זו האחריות שלך, שימי אותו בבקשה על שולחני." אלו רק כמה דוגמאות לדרישותיי מתלמידיי בענייני משמעת, עמידה בזמנים ובעיקר - אחריות. נושאים שכל מורה - בעיקר אם הוא מחנך - מתמודד איתם יום יום בבית הספר. כל מי שניסה פעם לאסוף כספים או אישורים מתלמידים מכיר את הבעיה: איך לגרום לשלושים תלמידים להביא את הנדרש בתוך כמה ימים? מה עושים עם התלמידים שלא מביאים, ששוכחים, שאבד להם וכד'? אתה נאלץ לרדוף אחריהם, להזכיר להם שוב ושוב, וגם זה לא תמיד עוזר. מה עוזר בסוף? רק האיום: "מי שלא יביא לי עד....".

הנושא הזה מטריד אותי במיוחד, מכיוון שאם יש מישהו לא מאורגן, שכחן, ולעתים קרובות חסר אחריות – הרי זו אני! ולא רק בבית הספר, גם בחיי הפרטים. תמיד הייתי כזו: חברותיי אספו אחריי את הספרים והמחברות ששכחתי בבית הספר. יום של "השבת אבדות" היה מניב לרוב שני מעילים, זוג נעלים וארנק מרוקן. אמי לא הסכימה בשום פנים לרכוש לי כרטיס "חופשי חודשי" לאחר שפעמיים איבדתי אותו וגרמתי לכולנו עוגמת נפש רבה. ספר הילדות האהוב עלי, ניתן לנחש, היה: "המפוזר מכפר אז"ר"...

בילדותי הדבר לא העסיק אותי כל כך. "זרמתי", כמו שאומרים. אולם ככל שגדלתי נעשו הדברים מסובכים יותר. האחריות גדלה והרגלי "המפוזר מכפר אז"ר" התחילו להיות בעייתיים (כך, למשל, כשהייתי מאבטחת, נקראתי יום אחד במכשיר הקשר לחדר הקב"ט ושם החזירו לי אחר כבוד את האקדח שלי, שהמנקה מצאה בשירותים...). מאז התחלתי להשקיע יותר מאמץ ומחשבה בסדר ובארגון: יומנים, לוח שנה, כתיבה על היד, טבעות (שיטה שימושית מאוד: אני מעבירה את הטבעת לאצבע שונה מהרגיל, וחוסר הנוחות אמור להזכיר לי משהו. הבעיה מתחילה כשיש יותר מדבר אחד לזכור, או כשאני זוכרת שיש משהו - אך לא זוכרת מה...). לאחרונה גיליתי את האפשרות ל"תזכורת" בטלפון הנייד. בקיצור, הקמתי מערך שלם של אמצעים שיעזרו לי לזכור ולהתארגן. לפעמים זה עוזר. לפעמים לא. לא נעים להודות כמה פעמים שכחתי את מערך השיעור בבית. פעם שכחתי אפילו את טופס המבחן. את כרטיס הצילום איבדתי אין ספור פעמים ואני "אלופה" בבזבוז זמני בחיפושים אחרי דברים חשובים שאיבדתי. שלא לדבר על צלצול הטלפון הנייד, ששכחתי להשתיק, באמצע השיעור...

בקיצור: כשאני נכנסת לכיתה ודורשת מתלמידי סדר, משמעת וארגון - פעמים רבות אני חושבת ביני לבין עצמי: איזו חוצפה, להעניש את התלמידים על תקריות שקורות גם לי מדי יום! הם דווקא נוטים להבין זאת, בדרך כלל לא מתלוננים, אבל אני מרגישה שאני קצת מרמה. השנה הגדלתי לעשות, ובתחילת השנה התוודיתי בפני תלמידיי על קשיי בענייני הסדר והארגון ("דבר שאני מאמינה שהזדמן לכם לראות" - אמרתי...), ועל כך שאני עובדת על הנושא ברצינות רבה - כי הוא קשה לי. הוספתי, שדווקא בגלל זה אני דורשת מתלמידיי שיהיו מסודרים ומאורגנים, בלמידה ובהתנהלותם הכללית. אני יודעת מהו המחיר שמשלמים ה"בלגניסטים", בכאב לב ובעצבנות. "לכן", אמרתי, "אני מנסה להרגיל אתכם לסדר, כדי שכל זה יחסך מכם בעתיד"... מאז, בכל פעם שיש לכך הוכחה בכיתה (כשאני נכנסת לכיתה ואומרת: "אוי, לא..." התלמידים שואלים פה אחד: "מה שכחת? לרוץ להביא?") הם אומרים: "טוב, רואים באמת שיש לך בעיה", ובדרך כלל מתגייסים כדי לעזור לי...

השאלות מטרידות אותי מעבר למקרה הפרטי שלי: האם אנחנו, המורים, רשאים לדרוש מתלמידינו דברים שאנו עצמנו לא תמיד עומדים בהם? האם העובדה שאנחנו מבינים אותם (ובמקרה שלי - אפילו מזדהים איתם), מחייב אותנו להתחשב בהם יותר? למשל, הנטייה לדחות דברים היא "מחלה" שרבים מאיתנו, ואני בראשם, "חולים" בה. אנו מרבים לנזוף בתלמידינו כשהם דוחים ביצוע מטלות: "למה לא התחלת ללמוד למבחן בזמן"? "לא הגשת את העבודה בזמן, כי לא התארגנת בזמן", וכיו"ב.

או - הדרישה להיות תלמיד במשך שמונה שעות ביום: לשבת בכיתה, להקשיב, להשתתף, לסכם, להתרכז... למורה שעומד מול הכיתה לא איכפת בדרך כלל למה תלמיד זה או אחר דיבר או הפריע - הוא רוצה שקט והקשבה. אבל האם המורה עצמו היה מתנהג כמו שהוא מצפה מתלמידיו להתנהג, באותם תנאים? לעתים קרובות אני מרגישה כאילו אין לי ברירה: אם אני רוצה שקט - עליי לדרוש אותו, אם אני רוצה "תיקתוק" של העניינים המנהליים - אני חייבת למצוא דרך לעשות זאת. אם אשווה ביני לבין תלמידיי כל הזמן - יהיה לי קשה מאוד לבוא אליהם בדרישות כלשהן. אולי אם בילדותי היו עובדים אתי יותר על פיתוח סדר וארגון, או דורשים ממני יותר משמעת עצמית, הייתי היום במקום אחר (לפחות שלושה ילדים ודוקטורט...)?.

בסופו של יום אני נשארת עם השאלה: האם אני עושה לתלמידיי עוול בדרישות הללו והאם זו צביעות מבחינתי, או שאני מציבה רף שאולי בעתיד יעזור להם להיות במקום טוב יותר משלי? ולמען האמת, גם זה, אולי, תירוץ: אני דורשת, כי אני מאמינה שככה אמנם צריך לחנך. ועוד: למרות שמי כמוני יכולה להבין את התלמיד ה"שכחן" של הכיתה, עדיין מעצבן אותי שאני צריכה "לרדוף" אחריו כל הזמן. האם העובדה שאני מבינה מה עובר עליו אמורה להפוך אותי לסבלנית וסלחנית יותר?