- אחרי
- שבירת מיתוסים
- לגשר על פני אלפיים שנה
- הפרוייקט הקווקזי
- טובת הילד
- תעודה - התנגשות ציפיות
- כתיבה יוצרת
- החטא ועונשו
- התמודדות עם בעיות התנהגות
- עם חברים לא מדברים בעקרונות
- אליטיזם או אינטגרציה בחינוך הדתי
- מורה נבוך
- דו”ח ביקור בתערוכה
- פני בית הספר כפני החברה
- ללמד ולהרעיד את אמות הסיפים
- מבחירה לבכי-רע
- תרבות הדיון בכיתת מחוננים
- מחונן וקשה לו
- אני רק מורה מלווה
- האני המורי מול האני הפנימי
- ילדה לא אחראית
- האם זה קרה באמת? על סדר היום (המשוער) של מחברי התנ”ך
- תכנית א”י
- זה לצד זה חיים יחד
- חייבת להיות מושלמת
- התלמיד שלי חכם מדי
- לא מספיק טובה
- זה לא היה בכוונה
- תודעה פוליטית וחברתית
- הריבוי הוא הקסם האמיתי
- פרובוקציה או שאלה של ממש?
- שיעור תנ”ך - כפיה דתית
- לכאורה אין מה להפסיד
- בין ספר שופטים לבין מלחמת לבנון השניה
- סכנת החרם הוירטואלי-"שיימיניג" ברשת
- למה שלא תדלגי על הפרק?
- התלמידה שרוצה חיים אחרים
- עולים ויורדים בסולם יעקב
- האם נכון ללמד כתב רש”י?
- עד הקצה
- מתחת לכיסא
- גם כשמתעללים בי - אני רוצה להיות שייך
- זה היה חזק ממני
- אנחנו שונים, זה פשוט לא מתחבר
- איזו מין מורה אני
- מה שבחוץ ומה שבפנים
- מי הוא אלוהים?
- בשמחה ובטוב לבב
- מילה של כבוד
- תקשורת עם הורים
- משמעת וגבולות`
- משוב, הערכה וציונים
- מחוננים ומצטיינים
- זהות ועמדות חינוכיות וחברתיות
- דרכי הוראה
- רב תרבותיות, הטרוגניות ושונות
- הוראת מקצועות הקודש
- להיות המורה של הבן של החברה שלי
- ואני תפילתי לך ה’ - עת רצון?
אני רוצה לספר לכם על כיתה ז'3.
"חשוב שתזכיר שהכיתה שלנו זו הכיתה שכולם שונאים ואף אחד לא רוצה ללמד בה!", הוא אמר לי.
או קיי, אמרתי לו.
"למה זה ככה?" הוא שאל.
רציתי להגיד לו שכשאני הייתי תלמיד, אז התגאינו בכל שהיינו הכיתה הכי מושמצת בבית ספר- ואולי אף בעולם כולו- בלאגן היה השם הנרדף שלנו.
"אז אם אתה הייתה ככה בבית ספר- מה איכפת לך שאנחנו ככה?". חכם הילד, חשבתי. אולי כדאי שאני אספר לו קדם כל קצת מעצמי.
גדלתי בחינוך הדתי. לא חונכתי, לא למדתי, לא החכמתי. סך-הכול הוספתי איזה ארבעים סנטימטר וחמישים ומשהו קילו. עד כיתה ח' הייתי חלק מהזרימה. לא תלמיד טוב, אבל האמנתי לכל מה שאמרו לי. עד היום אני זוכר איך רציתי חולצה של "ארץ ישראל השלמה"- לא כי הבנתי את המשמעות המסורתית, דתית או אפילו פוליטית של האמרה- סתם כי היה נראה לי מגניב.
כשהתחלתי כיתה ט' גיליתי משהו מאוד מעניין על עצמי. אני מסוגל, כך הבחנתי, להסתכל מחוץ לקופסא, מסוגל לחשב דברים לפני שאני מקבל אותם כמובן מאליו. באחד משיעורי המחשבת אפילו שאלתי ברצינות ובתמיהה את הרב "כל זה נכון בהנחה שאלוהים אכן קיים- אבל מה אם הוא לא?".
הוא העיף אותי מהכיתה.
כשהתחלתי ללמד השנה בבית ספר דתי, החלטתי שאני לא הולך לתת לילדים לזרום באחידות העיוורת הזאת. מה שלא חשבתי- שזה ידרוש הרבה יותר סובלנות ממני וממה שחשבתי. כי אני יודע שיש לי יותר ניסיון חיים מהתלמידים שלי- אבל אני לא יכול לזלזל באף אחת מהטענות שלהם. ובשום פנים ואופן לא לחלוק על ההורים שלהם. אני חייב לפרוס לפניהם- כמו שאני למדתי בשלב יותר מאוחר בחיים, לחשוב עם עצמי, לשקול דברים. "אתם יותר חכמים ממה שנותנים לכם לחשוב", אני אומר להם כל הזמן, ובתוכי אני מקווה, שהמשפט הזה ייקלט אצל ילד אחד, וגם אם הוא ילך עם הזרם, לפחות הוא יידע למה.
ועכשיו אני עומד מול כיתה ז'3. בשיעור הקודם תלמיד מסוים שאל אותי מהי הדעה הפוליטית שלי- ובלי בושה סיפרתי לו. מאותו רגע, אותו תלמיד וכמה מחבריו הגיעו למסקנה שאין לי את הזכות ללמד אותם והם אינם מעוניינים ללמוד דבר ממורה שחושב כך.
באחר השיעורים נכנסתי לכיתה וראיתי שתלמידים הדביקו על הלוח שלטים שבהם היה כתוב "לסדר את איבריו של המורה על פי גדליו" (שלמרות שאני לא בטוח מה זה אומר- לדעתי זה קשור איכשהו למכונים פתולוגים).
בלאגן.
באותו הרגע כל הסובלנות שלי עפה מהחלון והתחלפה ביהירות. "הם לא מבינים כלום", חשבתי, "סתם ילדים קטנים דוסים שמצדיעים לכל תמונה של מישהו עם זקן." לקחתי נשימה עמוקה. "להתייחס או לא?", התלבטתי, "אולי אני אראה שזה לא מפריע? אבל אז הם בטח יעשו את זה שוב. ואולי למישהו שכן יישבר. אני חייב להגיד משהו." הדריכות לתגובה שלי מהכיתה הורגשה באוויר.
הורדתי את השלטים ונעמדתי מול התלמידים.
"אני זוכר את זה" התלמיד אמר לי, "אבל מה זה קשור לבית-ספר שלך ואיפה שאתה למדת?"
"תקשיבו", אמרתי לתלמידים, "אתם כבר מכירים אותי, אתם יודעים שמי שרוצה לדבר איתי מוזמן. שאני תמיד אמצא זמן כדי להקשיב לכם ולעזור לכם עם כל מה שתצטרכו." כמה תלמידים הנהנו, וכמה מהם חייכו חיוך מתנשא של 'בוא נראה אותו עכשיו'. "ומי שחושב", המשכתי "שככה הוא יצליח להגיע אלי, ככה הוא יצליח לתסכל אותי- או לשכנע אותי לעשות משהו אחר- טועה. אני כאן בשבילכם- אבל אתם צריכים להבין את זה. אני לא כאן כדי להגיד לכם מה לעשות או לא לעשות, לא כאן כדי לתת לכם לגרום לכם לסבול ואני לא נגדכם- אני כאן בשבילכם."
אבל אני כן נגד הממסד שלכם.
"אתה יודע מה הבעיה שלך?" אמר לי המנהל באחת השיחות השבועיות שלנו שמתרחשות פעם בחודשיים, "אתה 'חברמן' מדיי. אם אתה תעבוד ככה עם התלמידים- לא תצליח לגרום להם לעשות כלום. מה שאתה צריך זה לשלוח אלי את התלמידים הבעייתיים. אני כבר אטפל בהם ואתה תוכל להמשיך ללמד."
אני מנסה להגיע אליהם, אמרתי לו. לדבר איתם, להקשיב להם.
"עזוב אותך", אמר "תלמד."
התלמיד הסתכל עלי בחיוך מתוסכל לגמרי. "המורה לתורה שלח אותי פעם למנהל והוא אמר לי להעתיק את כל הלכות דרך-ארץ בקיצור שלוחן ערוך".
זה עזר? שאלתי.
הוא הסתכל עלי בתדהמה, כאליו מעולם לא שאלו אותו שאלה כזו. "לא" אמר, במעין הבנה, "ממש לא."
נפלתי בטעות למערכת החינוך הדתית ואני מקווה לצאת ממנה בקרוב. אבל כשאני עוזב אני לא יכול לחוש שאולי משהו מתפספס כאן. ישנה טענה שבית הספר עובד עבור כל תלמיד בנפרד. אבל כשעמדתי מול התלמידים והרגשתי את השנאה שלהם על כך שאני מעז לחשוב אחרת ממה שהמערכת חושבת. ידעתי שאני מאבד הרבה מהם.
באותו שיעור הבנתי שללמד אותם עכשיו על רומא העתיקה זה משהו שלא יעבוד. הגיע הזמן לנסות ולדבר.
"תראו, אמרתי להם, לכולנו יש את הדעות השונות שלנו. כל אחד חושב משהו כאן שאני משוכנע שחבר שלו לא חושב. כולכם שונים[1]. הדבר שאני הכי אוהב בדת שלנו זה שהיא כמו מסטיק. אפשר למתוח אותה והיא תישאר מסטיק. כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו במרכז- ויש שם מספיק מקום לכולם. יש לכם את הכוח לעשות מה שאתם רוצים- איזה שינוי שאתם רוצים- הדגשתי להם. ואם אתם מאמינם במשהו- אז אל תוותרו על זה בשום פנים ואופן. אבל-" וכאן פסקתי ויישרתי מבט עדין עם אותה קבוצה מזלזלת, "-אבל ברגע שאתם עושים ניסיון לפגוע במישהו אחר, אז כל התורה שלכם לא שווה כלום."
הדיון מאותו רגע נהייה פוליטי לגמרי ואני ניסיתי לכוון את השיחה תמיד לכיוון הסובלנות, ההבנה. עד כמה שזה נשמע פלורליסטי מדיי אפילו לטעמי, שזה בסדר אם אתה מחזיק בכל דעה- לא משנה איזה- כל עוד הדעה הזאת לא מובילה אותך לפגוע במישהו אחר. התלמידים צעקו- עיקר דברם סובב סביב זה שאם רבנים אמרו לעשות משהו- אז איך אני מעז לא לעשות את מה שהם אמרו? מי אני שאחלוק עליהם?
"אני בדיוק כמוכם", אמרתי להם, "אני מסוגל לחשוב בשביל עצמי ולא צריך ממסד שיגיד לי מה לעשות. טוב להיות במסגרת- אבל מי שמאבד את עצמו בגלל שהוא בתוך המסגרת- רק הפסיד." שוב צעקות. אלוהים אחד- דרך אחת, עם אחד- ארץ אחת.
"סיסמאות", אמרתי להם "שימו לב שכולכם צועקים סיסמאות. אני רוצה לראות מי מסוגל עכשיו לנסח לי תשובה בלי סיסמא שאני יכול לסיים או בתשובה שמתחילה עם המילים 'כי כתוב ש:'. תגידו לי מה אתם חושבים. לא מה מישהו אחר חושב."
הכיתה שתקה לכמה שניות.
ואז חזרנו אחורה למשבצת הראשונה. שוב צעקות. שוב סיסמאות.
שוב חזרתי על הדברים.
חודשיים עברו מאז. התלמידים הבוטים עזבו מאז את הדיון והחלו להתעלם ממני, התלמידים שרצו להקשיב שואלים עוד שאלות לגבי מה אני חושב (אני עונה כל פעם- ומנסה לשמוע את דעתם ולגרום להם לדבר) והתלמידים באמצע?
כאן ברוב חטאי, יכול להיות שפספסתי הרבה מהם. כי אני תמיד אומר שצריך לשים לב דווקא לאלה באמצע- אבל אני אומר את זה כי אני מפספס אותם לפעמים בעצמי.
"כמה הורים התקשרו" אמר לי המנהל, "והם סיפרו שהם שמעו מכמה מורים שהילדים שלהם סיפרו להם שאתה הבעת דעה על כמה דברים בכיתה.. אתה יודע, דברים פוליטיים. אתה חייב להפסיק לדבר איתם. ההורים מתעצבנים."
"אז מי ידבר איתם?", שאלתי
"בשביל זה יש מחנכים". הוא אמר.
[1] כשאמרתי את זה, לא יכולתי שלא להיזכר בסרט "ברייאן כוכב עליון"
"You are all individuals!!!" הוא קורא לקהל:
"We are all individuals!!" והם עונים:
"I'm not….." ורק אחד בשקט אומר