עד הקצה

בימים אלה אני מראיין מועמדים להוראה בכפר הנוער ‘קריית יערים’. כבר בשיחת הטלפון המקדימה שבה אנו קובעים את פגישתנו, אני מבהיר למועמד: ‘אתה מגיע לבית ספר שאינך יודע איך אתה יוצא ממנו בסוף יום העבודה. אנחנו עובדים עם נוער קצה; נוער עם בעיות קשות של אלימות, סמים, אלכוהול והתנהגות חסרת-גבולות; נוער שחווה בחייו כמעט תמיד כישלונות ושההתמודדות איתו היא כמעט בלתי אפשרית. עכשיו, תחליט אם אתה רוצה להמשיך את השיחה איתי או שאנחנו נפרדים’. אני אומר את זה בקצת הומור, אבל זו המציאות. מי שבא ל’קריית יערים’ צריך לדעת שהוא נכנס למקום מאתגר וקשה.

בית הספר ותלמידיו
כשהגעתי לבית הספר בכפר הנוער ‘קריית יערים’, היו בו ארבעים תלמידים. כיום לומדים בו כמאה ועשרים תלמידים. אנחנו הולכים וגדלים.
עד לפני שנתיים, שימש כפר הנוער כפנימייה בלבד. תלמידי החטיבה העליונה נסעו ללמוד בירושלים, בבית הספר ‘אורט פולינסקי’ או ב’קריית נוער’, ובסיום יום הלימודים חזרו לכפר. צוות כפר הנוער לא נשא באחריות הלימודית.

השינוי הדרמטי התרחש עם הקמת בית הספר העל יסודי. התחלנו כחטיבת ביניים, ובהדרגה בית הספר צמח. כיום יש בבית הספר כיתה ז’ אחת, כיתה ח’ אחת, שלוש כיתות ט’, שלוש כיתות י’ ושלוש כיתות י”א.
ה’פנימיסטים’ שלנו מגיעים מגדרה ודרומה. בעבורם, ‘קריית יערים’ היא התחנה האחרונה לפני הרחוב או המוסד הסגור. 60% מהתלמידים הם עולים מאתיופיה. ל-60% מתוכם יש תיקים פליליים על תקיפות, גנבות, פריצות וכדומה. יתר התלמידים הם יוצאי חבר העמים וישראלים ותיקים, מזרחיים תושבי הפריפריה. מקרב תלמידי ‘קריית יערים’, רק חמש-עשרה הן בנות, אך מספרן גדל משנה לשנה.
הסיבה שכפרי הנוער משרתים כיום בעיקר את אוכלוסיית עולי אתיופיה, נעוצה בעובדה שאוכלוסיית עולי חבר העמים, הנחשבת חזקה יותר, כבר התאקלמה. יוצאי חבר העמים נוטים פחות לשלוח את ילדיהם לכפרי נוער, ואם הם עושים זאת, הם מעדיפים לפנות למוסדות כמו ‘יוהנה ז’בוטינסקי’ בבאר יעקב, המשרתים במוצהר אוכלוסייה זו.

התלמידים באים מרקע סוציו-אקונומי קשה ביותר: עוני חמור, אבטלה, אלימות במשפחה. לפעמים האב יושב בבית סוהר. רבות מהמשפחות הן חד הוריות. מרבית ההורים נבונים ועדינים ומשתפים פעולה, אך סובלים ממצב כלכלי קשה ביותר. ילד מגיע לכפר נוער לאחר שחווה שבר נורא.

הדינמיקות בין הקבוצות החברתיות בתוך בית הספר מורכבות ביותר. כאמור, יוצאי אתיופיה הם הרוב. הישראלים הוותיקים יוצאי הפריפריה, שבאים בחלקם מבתים קשים, אבודים לגמרי, נוטים להתחבר לאתיופים יותר מאשר לרוסים. כך החבר’ה הרוסים נשארים בצד. על פניו נראה כי האתיופים והרוסים מתקשרים אלה עם אלה. זה יכול להתבטא, למשל, בהעברת סיגריות, אבל הם לא יחלקו חדרים משותפים.
אני מוצא שמצבם הלימודי והרגשי של הרוסים קשה יותר ממצבם של האתיופים, והדבר מתבטא בפערים בהישגיהם הלימודיים ובנתק רגשי בינם לבין החברה הישראלית הקולטת. מסיבות שונות נראה כי התהליך שהתלמידים עוברים אצלנו מצליח הרבה יותר עם האתיופים. ייתכן שהסיבה לכך היא תחושת הניכור הראשונית של הרוסים, שרבים מהם אינם חשים כלל שייכות למדינת ישראל לעומת מטעני הכמיהה לירושלים של משפחות האתיופים. דוגמה לכך ראינו בפעילות להכנת לוח שנה שערכנו. כל ילד הכין לעצמו כרזה על החודש שבו נולד. הרוב הבולט מבין התלמידים הרוסים נתנו ביטוי לזיכרונותיהם מחג המולד, מהחגים הנוצריים, מהפסחא. בקושי הייתה התייחסות ללוח השנה העברי ובקושי ניכרה זיקה כלשהי אליו. מבחינה זו, האתיופים מרגישים הרבה יותר מחוברים להוויה הישראלית.

בית הספר ומוריו
בית הספר שלנו הוא בית ספר צומח. מצד אחד, זו הזדמנות פז למנהל – תשתית נהדרת לעבודה והזדמנות לקלוט צוות חדש ולפתח תוכנית לימודים. בדרך כלל מנהלים נכנסים למסגרות קיימות, ויכולים לעשות שינויים מינוריים בלבד. עם זאת, מצב זה מזמן קשיים, הנובעים מהיחס שבין הצוות הוותיק לצוות החדש.
בשנה הראשונה שלי כמנהל ב’קריית יערים’, לא הייתה הלימה בין המקצועות שנדרשנו ללמד לבין הפרופיל המקצועי של צוות בית הספר. במקום שרר ייאוש גדול. בארבע השנים שקדמו להגעתי התחלפו בכפר ארבעה מנהלים. הצוות הוותיק היה שחוק ועסוק בהישרדות אישית, ואנשיו הרגישו שבהעדר יד מכוונת הם יכולים לעשות כרצונם. יחד איתי נכנסו לתפקידם מפקחת חדשה ומנהל פנימייה חדש.
אנשי הצוות הסתכלו עליי וחשבו, אולי בצדק, שגם אני אעזוב כעבור שנה, כמו קודמיי בתפקיד. במבט לאחור ייתכן שאילו ידעתי מה מצפה לי ואילו הייתי מבין את משמעות המצב, לא הייתי נכנס לכפר. היה כאן סוג של נאיביות. פתאום בא מבחוץ בחור צעיר, שחושב שהוא יכול לשנות את העולם, ועומד בראש צוות ותיק ולמוד אכזבות.

השנה הראשונה הייתה שנה של מאבק. כשיש אנדרלמוסיה, נותני הטון הם האנשים השליליים. מצאתי את עצמי נאבק באותם מורים שאי אפשר היה לעבוד איתם. הבנתי שעליי להוציא שישה מהם לפנסיה מוקדמת או לגרום להם לעזוב בצורה כזו או אחרת. זו הייתה שנה קשה מאוד, ובסופה הצלחנו לקצץ תשע משרות בהסכמת המורים.
אני יודע שזו אינה ההתחלה המומלצת למנהל חדש. אבל לעתים מציאות קיצונית דורשת אמצעים קיצוניים. כיום התמונה נראית אחרת לגמרי. כאמור, כל צוות ההנהלה התחלף: מנהל הכפר, מנהל הפנימייה ומנהל בית הספר. היום כל המערכות מתפקדות: לפנימייה יש מנהל פנימייה, מדריכים ורכזים; במרכז הטיפולי יש פסיכולוג, עובדים סוציאליים ומטפלים שונים; בבית הספר יש מחנכים, מורים מקצועיים ורכזי שכבות. המערכת התייצבה, התארגנה, התחילה לפעול.

לשמור על המסגרת או לשמור על הילדים? הדילמה של קביעת נהלים מול הגמשתם
‘הוא שרט לי את האוטו, אני לא מוכן שתתנו לו להישאר בבית ספר’.
‘הוא זרק עליי כיסא…’.
‘הוא התקרב אליי בצורה מאיימת וקילל אותי’.

אמירות כגון אלה נשמעות מדי פעם בחדר המורים שלנו. אני מנסה לומר למורה שזה לא אישי, שהפגיעה הופנתה אליו מפני שהוא דמות בעלת סמכות בבית הספר, אבל העובדה שזה קרה לו פוגעת מאוד. אירועים מסוג זה מציפים מיד את המתח שבין הצורך בהכלה, באמפתיה לילד, לרקע שלו, למצב הסוציו-אקונומי הקשה שממנו בא, להיעדר היד המכוונת – לבין הצורך בהצבת גבולות ברורים ובהגנה על המסגרת, על כלל התלמידים ועל צוות המורים.
לאורך כל הדרך הובלתי קו של הכלה, של התמודדות עם האירוע תוך התייחסות לכל תלמיד ולכל מקרה לגופו. עם זאת, אני חייב לומר שכיום אני כבר לא משוכנע שזהו הקו הנכון. ההתלבטות היא תמידית. כמנהל מוטל עליי ליצור שפה ברורה, שקופה, משותפת ולשם כך דרוש לעצב נהלים. איך אפשר לנהל מקום כזה ללא כללים אחידים, בהירים ושפה משותפת?

מצד שני, נהלים, מטבעם, הם קשיחים ולא גמישים. הלחץ שנוצר מהמתח שבין הצורך להתייחס באופן ספציפי למקרים מיוחדים, לבין הצורך ליצור מסגרת שקופה, ברורה ומחייבת, הוא כמעט בלתי אפשרי.
הטענה בזכות הגמשת הכללים היא, שעם ילדים כשלנו אי אפשר לקיים נהלים קשיחים ואחידים, שכן משמעות הדבר תהיה יצירת מציאות בלתי אפשרית עבורם, שתגרום להם להיפלט מבית הספר. והרי הסיבה לכך שהם הגיעו אלינו מלכתחילה היא, שהם חצו את הקווים האדומים בבתי הספר שבהם למדו. אם נתווה גם אנחנו קווים אדומים והם יעברו אותם, ניאלץ לפלוט אותם גם מהמקום הזה, התחנה האחרונה לפני הרחוב.
ועם זאת…
קשה מאוד להתמודד בלי הרף עם מקרים מיוחדים. לא מדובר בילד אחד או שניים, אלא במאה ועשרים ילדים שלכל אחד סיפור מיוחד משלו: זה הרביץ, זה זרק אבן, זה קפץ מהחלון, זה קילל את המורה, זה הלך הביתה בלי רשות.

המתח בין הרצון והמחויבות להכיל את התלמידים לבין הצורך להציב גבולות, הוא מתח שמעסיק את צוות המורים בבית הספר באופן קבוע. אנשי הצוות הגרעיני – המדריכים, המחנכים והעובדות הסוציאליות – לחצו לייצר מסגרת של כללים מחייבים שתיתן עוגן, משהו שאפשר לחיות איתו, כדי שלא נעמוד מול כל מקרה כאילו הוא מקרה יחידאי. חשוב היה לנו למתוח קווים אדומים, מתוך הבנה שדווקא במקום כזה הבהירות והמוכנות לכל סוגיה חשובים וקריטיים.

הוחלט, למשל, שהרחקה זמנית של תלמיד מהכפר יכולה להיעשות רק בפרוצדורה מסוימת שאותה מקבל הצוות הגרעיני של אותו תלמיד. הבעיה היא שפעמים רבות מורי בית הספר, שאינם כלולים בצוות הגרעיני, הם העומדים בחזית ההתמודדות עם התלמידים. הם רוצים לשלוח הביתה, להעניש, להגיב להתנהגויות קשות, והצוות הגרעיני עוצר בעדם. הרצונות הסותרים האלה יוצרים מתיחות בתוך הצוות.
והנה שוב עולה הדילמה: הרחקה גורמת נזק גדול לתלמיד. הוא עלול לא לחזור. האם זה מה שרצינו להשיג? ברור לנו שהרחקה היא מעשה לא נכון מכל הבחינות. אז מדוע בכל זאת אנו מרחיקים? משום שחייבים לתת לצוות גיבוי, לגיטימציה, וגם לתת לו הגנה ויכולת להירגע. כאשר ילד זרק על מורה כיסא, והיא אינה יכולה לתפקד, היא זקוקה להגנה. אי אפשר לדרוש מהצוות להכיל את הילדים ללא סוף, לאהוב אותם ללא תנאי, לקבל אותם תמיד, להבין מאיפה הם באים, ולחפש עונש אחר. בסופו של דבר אני חייב להבטיח מסגרת מוגנת ובטוחה גם לצוות וגם לתלמידים האחרים.

ילדים אומרים לי: ‘אם תזמין את ההורים שלי אני לא אחזור לפה’. האמירה חושפת כי גם הם מודעים למלכוד שבו אנו נתונים ומנצלים אותו. הם מאיימים עלינו בנטישה! עלינו, שכל כך חשוב לנו לא לנטוש אותם. האם רצוננו לעזור להם הוא מקור חולשתנו?
בשכבות ח’ וט’ יש חמישה ילדים שנוהגים ‘להסניף’ דבק מגע. הם גנבו ארבעה גלונים של דבק מגע מהנגרייה, והסניפו אותו. זה דבר הרסני המוחק תאים במוח. ניסינו לעצור אותם בכל דרך ולא הצלחנו. בין היתר שלחנו אותם הביתה. הודענו לכולם שאנחנו לא לוקחים עליהם אחריות. אם הם מתעקשים להמשיך, שיסניפו בבית. אבל מסר זה בעייתי, שהרי מחד גיסא, כשאנו שולחים אותם הביתה אנו מרחיקים אותם מהפיקוח שלנו וחושפים אותם להזנחה ולהמשך הידרדרות; מאידך גיסא, יש פה עוד מאה תלמידים, וגם כלפיהם יש לנו אחריות. אנו לא יכולים לחשוף אותם להשפעה כזו ולהותיר את ההתנהגות האסורה ללא תגובה. כל הדרכים שניסינו לא עזרו. ‘הם לא רואים ממטר אף אחד’, אנו אומרים לעצמנו, ‘אז די. שילכו הביתה, יחזרו עם הוריהם ונתחיל איתם תהליך’. או שלא.

דילמה נוספת קשורה בשיתוף ההורים. כשאנו מזמינים הורים כתגובה להתנהגות קשה של ילדיהם, אני לא בטוח שאנו עושים את הדבר הנכון. הם נאלצים להפסיד בגללנו יום עבודה, בדרך כלל עבודת ניקיון. דרכי ההגעה אלינו קשות להם, ואין להם כסף אפילו לנסיעות. הם נאלצים להשאיר בבית ילדים קטנים, וכשהם מגיעים הנה, הקרע העמוק בינם לבין ילדיהם צובט את הלב. הילדים מתביישים בהוריהם ומתנכרים להם. רובם אינם יודעים עברית, ולא פעם הילד צריך לתרגם את דברינו להורה. מעשה זה פוגע קשות בסמכות ההורים ומעמיד את ההורה במצב חלש יותר ביחס לבנו.
לכן אנו מזמינים הורים רק בלית ברירה, מתוך החובה לשתפם באחריות וכשיש צורך להעניש את התלמיד.

סיפור מקרה: דני
דני הוא ילד אינטליגנטי שנמצא בכפר כבר שלוש שנים. הוא הגיע אלינו מקרית משה ברחובות מרקע קשה מאוד: הוא בן למשפחה חד-הורית; אמו ילידת אתיופיה, ויש לו עוד שישה אחים בבית. דני כמעט שלא היה בבית ספר, והוא אינו יודע קרוא וכתוב. כשהגיע ל’קריית יערים’ עלו בעיות של אלימות, סמים ותוקפנות. עם זאת, זיהיתי בו גרעין חזק מאוד. הוא מנהיג.

היום דני לומד בכיתה י”א בכיתת חינוך מיוחד. ‘הפכנו את העולם’ בשבילו והוא עבר תהליך ארוך של אבחון, ועדת השמה וכדומה. דני משתתף בשיחות טיפוליות, יש לו מחנכת מקסימה שהוא אוהב, ובהדרגה הוא רוכש את השפה. הוא צריך שיעורים פרטיים רבים, ומקבל אותם ככל האפשר במגבלות התקציב.
דני הוא ילד נהדר שעשה דרך ארוכה ומשמעותית, אבל עד היום הוא משתמש בסמים כשהוא יוצא לחופשות בביתו. אנחנו יודעים זאת. הוא עצמו מודה בכך… אנחנו לא יודעים מה לעשות אתו, כי ההתקדמות הלימודית שלו היא יוצאת מן הכלל. הוא לומד במגמת אמנויות העיצוב ומתמחה בצורפות, הוא מגיע לבית הספר, משתדל ולומד, עובד ויוצר דברים יפים. השנה הוא ייגש לבגרות באמנויות העיצוב ובמתמטיקה – הישג בלתי רגיל מבחינתו. הוא מועמד להיות שותף בסיירת הניקיון שאנו מקימים בבית הספר, שבמסגרתה הוא ינקה את בית הספר ויקבל שכר. בסך הכול דני מתקדם יפה, וגם הפך לאדם נעים יותר. הוא אינו תוקף אחרים ומדבר בכבוד לחברי הצוות. דברים אלה שנשמעים אלמנטריים, משקפים אצלנו תהליך אמיתי ומשמעותי.
יש בכפר נוהל ברור בכל הקשור לשימוש בסמים, שבשלב הסופי שלו התלמיד נשלח הביתה לעשרים וארבע שעות. נוהל זה אינו גמיש. הוא חלק מהכללים האחידים והמחייבים שבנינו עבור כל התלמידים בכפר.
כאמור, אנו יודעים שדני מעשן סמים כשהוא יוצא לחופשה. כיצד אנו אמורים להתמודד עם תופעה זו? איך בודקים אם ילד עישן בבית? האם ראוי לבדוק מה הוא עושה בביתו? לכאורה, אפשר לבדוק את התלמיד כשהוא חוזר לכפר הנוער; אחרי עישון, נשארים שרידי הסמים בגוף במשך שבעה ימים. אבל במקרה של דני, אולי כדאי לחכות יותר משבעה ימים על מנת שלא ייתפס בקלקלתו… ברור לי ולצוות בית הספר שהחלטה לשלוח את דני הביתה כעונש על עישון הסמים היא שגויה.

אך מה עם הנהלים שיצרנו? ואיך ננהג עם נדב, שעישן איתו? האם אותו נשלח הביתה ואת דני לא? ואולי את שניהם לא נשלח?
למזלו הרע של דני, הוא עישן סמים שבוע אחרי שנכתב הנוהל. אנשי הצוות הרגישו שהם חייבים לממש אותו, ודני נשלח הביתה. מי שעמד על כך בתוקף היה הרכז שלו בפנימייה, שאמר: ‘אנחנו קבענו נהלים, ועד עכשיו לא הצלחנו לאכוף אותם. לכל מקרה התייחסנו כאל יוצא דופן. עד כאן. אי אפשר להתעלם מתלמיד שמפר בבוטות את הכללים’.
מכיוון שדני נמצא בפנימייה, יש לו הרבה זמן חופשי מדי יום, ובהתנהגותו הוא חוצה לא פעם את הגבולות. המחלוקת בין צוות הפנימייה לצוות בית הספר נובעת במקרה זה, מכך ש’הנפילות’ שלו מתרחשות בזמן שהותו בפנימייה.
ניסיתי לשנות את ההחלטה. לא הצלחתי. רכז הפנימייה התעקש והיה מאוד נחרץ, ובסופו של דבר לא הייתה בררה וקיבלנו את דעתו. חשבתי שזו טעות חמורה. על אף התנגדותם של רוב חברי הצוות, דני נשלח הביתה, בשל לחץ של חברי צוות אחרים לעמוד בכללים שהגדרנו.
דני נשאר בבית כשבועיים וסירב לבקשותינו שיחזור. הוא הפסיד את הטיול השנתי, ומיד לאחר מכן התחיל החופש. כל ימי הטיול חשבתי עליו, ואמרתי לעצמי: דני, איזה פספוס. כמה הוא היה נהנה בטיול. כמה זה היה תורם לו, כמה הוא היה מתחזק.
לא קל היה לשכנעו לחזור.
בדיעבד אני חושב שכל חברי הצוות הבינו שההחלטה הייתה שגויה. כמעט איבדנו אותו לגמרי בגללה. לא רחוקה הייתה האפשרות שהוא לא היה חוזר כלל. ילדים אחרים עזבו את הכפר בנסיבות דומות: ‘מה אתם רוצים ממני, אני מודה שאני מעשן’; ‘בכל פעם שאעשן תרחיקו אותי הביתה? אז כבר אשאר בבית’.
אכן, המצב אבסורדי – אנו מרחיקים את התלמיד ואז מתחננים שיחזור… יש פה קושי גדול.

אפילוג
כשניסחתי את היעדים והמטרות של בית הספר בשנה הראשונה בתפקיד, לקראת הצגתן בפני דירקטוריון הכפר, אמרה לי אשתי: ‘תגיד, אתה נורמלי? אלה לא יעדים מעשיים’. כיום, במבט לאחור, אני יכול לומר ש- 90% מהיעדים הושגו.
העניין והאתגר הם שמחזיקים אותי בתפקיד. אני אוהב את הילדים האלה. כשעבודה כזו נעשית מתוך אמונה, היא נותנת הרבה כוח. היום הילדים מתחילים להבין שהם לא רק יכולים, אלא שהם גם עושים ומצליחים. הם יכולים לעמוד בבחינות, הם יכולים ללמוד. יש היום ילדים שנבחנים בשבע או שמונה יחידות בגרות – זהו הישג בלתי רגיל. הביקורת הנשמעת על בחינות הבגרות אינה רלוונטית לתלמידי ‘קריית יערים’, כי מהי משאת נפשם? להיות כמו כולם, להיות תלמידים הלומדים לבגרות. כל עוד הבגרות היא חלק מכללי המשחק – גם התלמידים שלנו צריכים להשתתף במשחק ולהצליח בו.
לעתים אני פסימי. יש תלמידים שאנחנו פשוט לא מצליחים אתם. הם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. אני אומר להם: ‘תלמדו, זה חשוב בשבילכם’, והם אומרים לי: ‘עזוב אותנו בשקט’. הם כל הזמן ‘בורחים’ לנו.
אבל אני יודע שהתלמידים לא רוצים שנוותר עליהם. למרות כל הבעיות והקשיים, הם רוצים שנילחם עליהם, שנרדוף אחריהם, שנעמיד אותם במקום. בתוך תוכם הם יודעים שאנחנו רוצים בהצלחתם ובטובתם והם מעריכים זאת מאוד.
בסופו של יום אני רואה את ההתקדמות האיטית. שני צעדים קדימה, צעד אחורה, אבל תמיד עם הפנים קדימה.