"אתם כל הזמן משעים!" אמר לי עידן, שישב מקופל ומשותק מבושה והתרגשות על כיסא מולי ולידו רכז המדריכים, המדריכה שלו, אבא שלו, ואני - המורה שלו. "אתה יודע למה אנחנו כל הזמן משעים, עידן?" שאלתי רטורית, "בגלל שכל הזמן יש כאן ילדים שמרביצים למדריכה שלהם. ואתה יודע טוב מאוד שמי שמרביץ למדריכה שלו הולך הביתה", סיכמתי. "אני לא זכרתי את זה", הוא אמר. "אז עכשיו אני מקווה שתזכור", סיכמתי שוב ושלחתי אותו הביתה עם אבא כשהוא מושעה מיום פעילות אחד. בדיאלוג הקטן הזה מקופל כל הקושי.
עידן הוא ילד בכיתה ג' הלומד בבית ספר לחינוך מיוחד המרכז אליו את הילדים הכי מופרעים בעיר והוא כבר יודע את זה, למרות שכשהגיע לשם לא ידע כלום. השעתי את עידן מיום פעילות במרכז "חנה" בו אני עובד. זהו פרויקט ייחודי, המופעל בשכונה דלת אמצעים בירושלים, פרויקט השייך לעמותת מגזר שלישי, אשר שמה לעצמה כמטרה להביא לשכונה את אותו סל טיפולים המוצע באופן פרטי ובמחיר גבוה למי שיכול להרשות זאת לעצמו: הוראה מתקנת, ריפוי ועיסוק, טיפול של קלינאית תקשורת, טיפול רגשי, ופעילות חברתית בקבוצה. הכל לפי צרכיו של הילד. הילדים מגיעים אחרי הלימודים, אוכלים ארוחת צהרים חמה ומתחילים יום פעילות בן שלוש עד ארבע שעות, שמטרתו לקדם אותם בבית הספר. מימון הפרויקט מגיע מתורמים עשירים מעבר לים וההורים מחויבים בהשתתפות כספית סמלית ובמחויבות להתמדה ושיתוף פעולה בטיפול. "חנה" הוא פרויקט מצליח, ילדים רבים קיבלו ומקבלים בו סיוע רב ומצליחים להשתלב ולהצליח לאחר מכן, בבית הספר. לכן, מופנים אלינו תדיר ילדים "קשים" מבתי הספר באזור, שהמערכת אינה מצליחה לתת מענה לקשיים שהם מעלים ובתוכם ילדים עם בעיות התנהגות. עידן הוא אחד מאלה, והוא נמצא אצלנו כבר שלוש שנים.
כשעידן הגיע אלינו לראשונה הוא צרח ובעט, קילל ושרט בלי הבחנה את כל מי שהתקרב אליו, כשבעיניו מבט אטום. נאלצנו לרסנו פיזית פעמים רבות. במהלך השנים הוא התרגל לדרישות שלנו ועכשיו הוא חלק מן המקום. שותף פעיל לכל מה שמתרחש בקבוצה ואפילו למד קצת לקרוא ולכתוב. הטיפול בעידן היה מורכב ותובעני ודווקא משום כך לימד את כולנו מהי התמודדות יעילה עם ילד כל כך בעייתי. השעיה פעם בשבוע על מקרה כמו להרביץ למדריכה מהווה התקדמות משמעותית, שהיא תוצאה של תהליך למידה מפרך שלו ושלנו. דפי הדוחות, סיכומי הישיבות הפנימיות שלנו ושל מסגרות שונות של בית הספר ושל מערכת הרווחה, יחד עם אבחונים של פסיכולוגים ודו"חות טיפול שונים במהלך שלוש השנים של עידן במרכז, יחד עם אסטרטגיות הטיפול השונות איתם עבדנו, נערמים לכרך עב כרס וקצרה היריעה מלסכמם כאן.
אתרכז בעניין ההשעיה, מכיוון שעידן צודק: אנחנו כל הזמן משעים. מעבר לכל המלל הטיפולי ודיבורי המבוגרים, בעיניי, חשובה מכל היא החוויה של עידן: מה עשיתי, מה אתם עושים לי, מה זה גורם לי להרגיש, מה אני לומד מזה. עידן הוא לא היחיד המושעה. שלושה תלמידים שלי הושעו על ידי בשלושת השבועות האחרונים שש פעמים.
כמחנכים וכאנשי טיפול, איננו מעוניינים לפגוע בילדים. הילד הוא הפוגע, פיזית או מילולית בעצמו, בחבריו, בחפצים או במבוגרים. כדי להפסיק את הפגיעה צריך לבקש, לנזוף, ולמנוע פיזית את הפגיעה. על מנת שהפגיעה לא תישנה, יש צורך בתגובה ברורה ועקבית של הצבת גבול. עקרון הצבת הגבול ברור בכל רמה, לא רק מול ילדים אלימים. הגבול הוא המקום בו התנהגות מסוימת אינה נסבלת עוד, ועל הילד ללמוד זאת. יש לכך חשיבות כפולה: המערכת מגנה על עצמה, והילד לומד ומפנים גבולות חיצוניים והופכם לגבולות פנימיים. כך מתפתח המוסר, מספרים לנו הפסיכולוגים, וכך נתחם ה'אני'.
בעיניי, ברור כי המטרה השנייה, ההפנמה של הילד, חשובה יותר. המערכת חסינה מספיק כדי לספוג כל התנהגות. הילד פגיע הרבה יותר. במידה רבה, ההשעיה המדוברת כאן היא התגוננות של המערכת. איננו יכולים לסבול פגיעה במדריכה שהיא בת שירות ועלינו לשדר לה שאנחנו עומדים מאחוריה ומחזקים אותה בהתמודדות הקשה היומיומית עם עידן.
המקרה היה פשוט: עידן החל להשתולל במהלך פעילות. המדריכה הזכירה לו את הכללים, שיקפה לו את התנהגותו ההופכת לאלימה, אפשרה לו לחזור ללא סנקציה והוא התעלם. לבסוף, זרק עליה גירים, התקרב אליה ונתן לה בעיטה. אז מה עושים? עוצרים הכל, קוראים לאבא שיבוא לקחת אותו הביתה ומשעים אותו מיום פעילות. הבעיה מתחילה בפעם הבאה שקורה דבר דומה: עידן היכה את אותה המדריכה לפני שבועיים, אך היא פרשה זאת כחלק מסערה שלא כוונה אליה, היכה אותה שוב באותו יום והושעה, לפני חודשיים הרים לה את החולצה כדי לבדוק מה יש מתחת, והושעה. בכל פעם ההשעיה מלווה בשיחה בה אנו מנסים ליצור דירוג של חומרת האירועים – להרים חולצה חמור יותר מלהכות, לא כל מכה מתפרשת כאלימות מכוונת, וכך הלאה. לאחר המסרים המורכבים מגיע העונש: השעיה, חד וחלק.
רק שעידן נעלב. ההשעיה פוגעת בו. האם נמנע פגיעה שלו בפגיעה חמורה יותר שלנו? נראה לו מי יותר חזק? עידן אמר בשיחה, כפי שאמר כבר בשיחות הקודמות, שהוא לא יבוא יותר. לא, בעצם הוא יבוא גם ביום של ההשעיה, לא, בעצם הוא לא יחזור יותר אף פעם. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות, שאנחנו אוהבים אותו והוא אוהב אותנו, והוא נהנה לבוא אלינו, ובלעדיו הקבוצה לא שווה כלום. שיקפתי לו את תחושת השייכות, תיווכתי לו חיברות. הוא אמר לי שהוא נפגע והוא לא מבין למה. אני אמרתי לו שאני פוגע בו כי אין לי ברירה. באמת? אין לי ברירה?
תוצאה טובה של ההשעיה תהיה שעידן יגיע לאחר ההשעיה רגוע ונינוח, יבין שעשה מעשה לא טוב ובפעם הבאה שידו תתרומם להכות במדריכה ייזכר בהשעיה, ייזכר שהוא אוהב לבוא אלינו, ויעצור. ואז יבוא אלי ויגיד לי: תראה, הצלחתי. ואני אגיד לו: כל הכבוד, ידעתי שתצליח ללמוד לקח מורכב ולשנות את ההתנהגות שלך ברגעים של חוסר שיקול דעת ושתלמד את כל זה, מכך שפגעתי בך והשעיתי אותך ליום. תוצאה גרועה של ההשעיה תהיה שעידן יגיע עצבני ונעלב, ייגש מיד אל המדריכה ויכה אותה, וכשהרכז יגרור אותו למשרד תוך כדי שהוא צורח ומקלל, יצעק אליו: מה תעשו לי עכשיו? עוד הפעם השעיה?
התוצאה הטובה לא התרחשה אף פעם. הגרועה כן. ובכל פעם גירדנו את ראשינו במבוכה וניסינו ליצור אסטרטגיה טובה יותר. כזו שגם תציב גבול, גם תגן על המערכת, וגם תאפשר למידה יעילה של עידן. בסך הכל אנחנו רוצים שיהיה בן אדם.