אבניים
מקרה זה התרחש בכיתה י"א בביה"ס בו אני מלמדת. הכיתה הטרוגנית, ובה תלמידים טובים מאוד ותלמידים פחות טובים. זו השנה הראשונה בה אני מלמדת את הכיתה בחטיבה העליונה, אך לימדתי את התלמידים בחטיבת הביניים. האווירה בכיתה טובה, ישנה פתיחות ומאוד נעים ללמד בה.
בתחילת הוראת סיפורי אליהו, כתבתי את השם "אליהו הנביא" על הלוח וביקשתי מן התלמידים לומר מה אומר/מזכיר להם שם זה. התלמידים השיבו: עושה ניסים, מיטיב עם אנשים, רחמן, מגיע בפסח, סבא ישיש וטוב לב, וכיוצא באלה מחמאות. ביקשתי מהם לדמיין את דמותו והתשובות היו :"זקן ארוך ולבן, לובש גלימה לבנה, מוקף אור, פניו משקפות חמלה וטוב לב". הצגתי בפני התלמידים את התמונה הבאה ושאלתי: "האם יש קווי דמיון בין דמותו של אליהו כפי שהיא משתקפת בתמונה לבין הדמות העולה בדמיונכם"?
התלמידים אמרו כי דמותו של אליהו בתמונה משקפת, פחות או יותר, את דמותו בעיני רוחם. לאחר מכן אמרתי: "אנחנו נלמד בשיעורים הבאים סיפורים העוסקים באליהו הנביא, ונראה כיצד הוא מוצג בסיפורים אלה". התגובה המיידית של התלמידים הייתה: "עוד פעם את הולכת לשבור לנו מיתוסים"?
נשמתי נשימה עמוקה ועניתי: "מיתוסים, כבודם במקומם מונח. אני לא הצהרתי שאני הולכת לשבור מיתוס, אלא להציג בפניכם את דמותו של אליהו כפי שהיא משתקפת בסיפורים בספר מלכים. אם הדבר ישבור לכם מיתוס או לא - תבינו בהמשך".
לאחר מכן אני נוהגת לקרוא את פרק י"ז ומפנה את התלמידים אל החלק השני של פסוק 1: "חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". אני שואלת את התלמידים: "מי החליט על הבאת הבצורת - ה' או אליהו"? התשובות חלוקות: מעט מן התלמידים טוענים כי אליהו בעצמו, אך רוב התלמידים טוענים כי הדבר לא ייתכן, וכי אליהו הוא שליח ה', וה' הוא זה שהחליט על הבאת הבצורת. אני מבקשת מהם לבסס את טענתם באמצעות הפסוק, ואז אנו רואים שיש ביסוס לשתי האפשרויות: הביטוי "כי אם לפי דברי" מבסס את הטענה כי אליהו החליט על הבצורת בעצמו, והביטוי "חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו" מבסס את הטענה השנייה. כבר ברגע זה נוצרים סדקים בדמותו "המושלמת" של אליהו. הסדקים נפערים מעט כאשר אני מסבה את תשומת ליבם למשפט: "ויהי דבר ה' אליו לאמר", החוזר בתחילת שני הקטעים הבאים, וחסרונו בולט בפסוק 1, דבר המותיר סימן שאלה גדול לגבי הטענה כי אליהו מבצע את דבר ה'.
בסוף הנושא, לאחר שנלמדו כל סיפורי אליהו, הצגתי בפני התלמידים שוב את התמונה הראשונה, אך בנוסף לה הצגתי גם את התמונה הבאה:
(לקוח מתוך האתר של נטאליקה היבשר)
שם התמונה : "אליהו מהצד האפל". שאלתי איזו תמונה משקפת, לדעתם, את דמותו של אליהו עכשיו, לאחר שלמדו את סיפורי אליהו. הם הצביעו על התמונה השנייה ואמרו: "שברת מיתוס". תלמיד מסוים אף כעס והוסיף: "יותר אני אף פעם לא משאיר לו יין בפסח".
יצאתי מהשיעור עם הרגשת מועקה. הם אמנם לא אמרו, אך חשתי על-פי שפת הגוף של חלקם, ועל-פי הבעות פניהם, כי הם מאוכזבים. דבריהם נאמרו כמעט בעצב. שאלתי את עצמי: למה אני עושה את זה? למה אני פוגעת באמונות ובמסורות עליהן גדלו והתחנכו? האם זו מטרתי? האם אני באופן מכוון "שוברת מיתוסים"? אני לא יודעת אם אני לא פוגעת באיזה שהוא מקום בתמימות שלהם, וזאת בהחלט לא מטרתי. חשתי בלבול והחלטתי "לעשות סדר" בתחושותיי ומחשבותיי.
אחת ממטרותיי המרכזיות ביותר בהוראת המקרא היא לחנך את תלמידי להיות קוראים ביקורתיים. קורא ביקורתי אמור לגשת לטקסט המקראי ללא דעות קדומות והנחות יסוד למיניהן. עליו לקרוא את הכתוב על מסריו הגלויים ומסריו הסמויים. עליו לדעת להבחין, להבין ולדלות את המסרים הסמויים מן הרמזים בכתוב ומן הטכניקות השונות בהן משתמש הכותב. סיפורי אליהו, לענייננו, נכתבו על-ידי כותבים שהייתה להם ביקורת חריפה על אליהו כאדם וכנביא. ביקורת זו נכתבה באופן סמוי, כפי שנוהגים הכותבים המקראיים בדרך-כלל. בנוסף לביקורת הסמויה, לא חסך הכותב תיאורים קשים, המתארים את אליהו כאדם חסר אכפתיות, אדיש למצבו הקשה של העם, לא מגלה רגישות וחמלה כלפי מצוקה אנושית, ואף אכזרי לעמו. די אם נזכיר את התעלמותו ממצבו הקשה של העם בעת הבצורת אותה הוא הביא, בריחתו ודאגתו לרווחת עצמו, את הבקשה הקשה והאכזרית מן האלמנה להאכיל אותו בראשונה ואת בנה אחר-כך ואת מעשה הטבח בארבע מאות נביאי הבעל.
אם לא הייתי מדגישה ביקורת זו ולא מסבה את תשומת ליבם של התלמידים לאופיו הבעייתי של אליהו, הייתי חוטאת לטקסט המקראי, ולא מבצעת את מלאכתי כהלכה. לכן, לדעתי, עם כל אי הנוחות שבדבר, אני מעדיפה "לשבור מיתוסים", ותוך כדי התהליך גם ללמד את ההבדלים בין הטקסט הכתוב למסורת ולהראות שלעיתים המסורות חזקות מהכתוב.