- אזרחות היסטוריה והוראת השואה
- כתיבה יוצרת
- אבל אמא אמרה
- מקרא ומחשבת ישראל
- שבירת מיתוסים
- מתמטיקה ומדעים
- אוריינות ספרות ואמנות
- דו”ח ביקור בתערוכה
- ללמד ולהרעיד את אמות הסיפים
- מבחירה לבכי-רע
- אני רק מורה מלווה
- האם זה קרה באמת? על סדר היום (המשוער) של מחברי התנ”ך
- פרובוקציה או שאלה של ממש?
- שיעור תנ”ך - כפיה דתית
- למה שלא תדלגי על הפרק?
- עולים ויורדים בסולם יעקב
- האם נכון ללמד כתב רש”י?
- מתחת לכיסא
- מי הוא אלוהים?
- בשמחה ובטוב לבב
אב עומד להרוג את בנו, וכשהוא נשאל לפשר מעשיו - הוא עונה שכך הורה לו אלוהים לעשות. ידיעה כזו בעיתון היתה מעוררת, במקרה הטוב, סערה ציבורית, ובמקרה הגרוע - היו מאשפזים את האב בבית-חולים לחולי נפש.
השיעור שעליו אספר כאן התקיים במסגרת קורס בספרות על השתקפות המקרא בשירה העברית החדשה. בכתה לומדים תלמידים מכיתות ט' - י"א, בעלי השקפות אמוניות ודתיות מגוונות. בית הספר שבו אני מלמדת מגדיר את עצמו כבית ספר יהודי פלורליסטי שתלמידיו דתיים, חילוניים ו"מה שביניהם". בפועל, רוב התלמידים מחזיקים בעמדות מסורתיות, והנחת המוצא שלהם, גם אם לא ניסחו אותה לעצמם, היא שהתורה היא דבר ה'. אני יודעת זאת מכיוון שזו השנה השלישית שאני מלמדת את הקבוצה הזו (בשינויים קלים) ספרות ותנ"ך.
מעשה עקדת יצחק מעורר בי כאדם, כאם וכמורה, סערת רגשות שציפיתי שתעבור גם אל תלמידיי בשיעור. השיעור התחיל בקריאת הסיפור בבראשית כ"ב. אני רואה חשיבות רבה בקריאה נקייה ופשוטה, כי הקוראים שוכחים לפעמים מה באמת כתוב, ועד כמה הסיפור מינימליסטי.
א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנו (בראשית כ"ב).
לאחר הקריאה עיינו במדרש המתאר שיחה של אברהם עם השטן, המציגה את הדילמות הקשות שאברהם עומד בפניהן לגבי הדרך שבה יש לעבוד את ה', הקושי והפחד לאבד את בנו היחיד, הבגידה באמונה של שרה. מתוארת אף אפשרות מילוט בדמותו של נהר שמאיים להטביע את אברהם ואת בנו. בהמשך קראנו את שירו של יהודה עמיחי, "הגיבור האמיתי של העקדה היה האיל". השיר, בעיני, הופך את הסיפור ממיתוס דתי לסוג של תיאטרון ומעביר את הזרקור לאיל האומלל והנבגד. עמיחי לא נשבה בקסמי אמונתו התמה של אברהם או בכניעתו של יצחק לגזרה.
אחר כך למדנו שיר של חיים גורי, "הירושה", שמדבר על המחיר שעם ישראל משלם בגלל העקדה. באמצעות סיפור העקדה אברהם הוריש לנו את השעה הזאת ובניו נולדים עם "מאכלת בלבם". כלומר, יש מחיר נורא לכך, שאב מנסה בעורמה להרוג את בנו, למרות שמדובר בצו אלוהי.
קיוויתי שהתלמידים יתעוררו אל השאלות הקשות וימחו נגד ההליכה התמימה של אברהם ויצחק אל הסוף הנורא. אבל הסיפור לא עורר הד רב כמו שציפיתי. שאלתי אותם, "מדוע מבקש ה' מאברהם דבר כל כך קשה"? התשובה היחידה שקיבלתי היתה: "ה' מעמיד אותו ואת אמונתו בניסיון". תשובה ידועה מראש, פופולארית מאוד בבתי הספר הדתיים וכמעט משעממת (אפילו אם יש בה אמת כלשהי). ועוד שאלתי: "מה היה קורה אילו אלוהים לא היה עוצר בעד אברהם? איזו מן דת היתה היהדות, שהאדם שייסד אותה הקריב את בנו לעולה"?
התשובות שניתנו לא הרעידו את אמות הספים בכיתה. הן היו התשובות שמספקת הדת ולא תשובות או השערות שמעלה הקורא הנבוך.
האם התלמידים לא רצו להתמודד? האם זה לא עניין אותם מספיק? נזכרתי בדיון קודם על אשת לוט ועל הסיבה לכך שהפרה את הציווי והפנתה מבט לעבר סדום המתהפכת. גם אז שאלתי: "מדוע היא לא צייתה להוראה"? היו שני סוגי תשובות. אלה שגינו אותה על אי הציות ואלה שטענו שהיתה זו סקרנות טבעית. לי קשה להבין: מדוע היא היחידה שהסתובבה? מה עם לוט והבנות? איך אפשר לעזוב את הבית ברגע אחד?
איני רוצה לרמוז, חלילה, שתלמידי אינם אנשים סקרנים ויצירתיים. הקשר שלי אתם מצוין: אישי מאוד, ללא "דיסטנס" כמעט. השיחה בינינו אמיתית, ואם אוכל להעיד על "עיסתי" - אני חושבת שהם אוהבים מאוד את הקורס. אך אין ספק שהתנ"ך נתפס בעיניהם כדבר אלוהים ומתוך כך - כאמת שאין לערער עליה. בעוד שבעיניי - מותר לשאול שאלות ספרותיות, קיומיות ואחרות על הטקסט והדבר אינו פוגע באמונתי כלל. אחד מהדברים המשמעותיים בשבילי בלימוד ובהוראת התנ"ך (וגם ספרות) הוא ההזדמנות להיפגש עם הטקסט בלי מחיצות והיכולת להתרגש - מתוך הזדהות או מתוך כעס וחוסר הסכמה. התנ"ך עבורי הוא באמת ספר הספרים, והמקור לטקסטים רבים אחרים (בחיי האישיים הוא גם מקור לעשייה, אך אני ממעטת להורות בהשראת המקור המעשי-דתי הזה).
יתכן שהעובדה שאני אמא טרייה גם היא עוררה בי רגשות קשים כלפי אברהם וכלפי אלוהים, שמקלים ראש ברגשותיה של שרה וברגשותיו של יצחק הקטן ומוותרים על הבן שנולד לאברהם אחרי זמן כה רב.
השאלה שעמדה בפניי היא: האם עליי, כמורה, כאשת חינוך, לזעזע את אמונתם של תלמידיי? האם בשם המצפון והמוסר שלי אני רשאית לגרום להם לזנוח את אמונתם התמימה? ואולי אין זו אמונה תמימה אלא הליכה בתלם החינוך הדתי, מכוחו של חינוך רב שנים ("שעושה את העבודה")?