כתיבה יוצרת

שיעורי כתיבה יוצרת נכנסים לקטגוריה של שיעורי האמנות והיצירה שיש בבית הספר. הם השיעורים שמיועדים לתת מקום לענייני הרגש וההבעה האישית.

בסוף כל שנה מפרסם בית הספר מבחר ממה שנכתב לאורך השנה. כזרז לכתיבה אני מציעה לתלמידים גירויים מתחומים שונים: מוסיקה, צילומים, קטעי ספרות (פרוזה או שירה), או מעוררת שיחה. לא תמיד יש היענות לנושא שאני מביאה. לעיתים יש תלמיד שמבקש לכתוב באופן חופשי על נושא שמעסיק אותו באותו הרגע ואני נוטה לאפשר את זה, כיוון שהכי חשוב בעיניי הוא שיכתבו בשיעור.
בתחילת השנה אני מסבירה שמותר לכתוב גם עם שגיאות, שאין צורך להיות סופרים או משוררים, אך דרישות השיעור הן כתיבה ושיתוף, כלומר – הקראה בכיתה ושיחה על מה שמקריאים.
לעיתים הקטעים אישיים מדי והכותבים מבקשים שלא להקריא. אני מקבלת את זה (במקרים כאלה הם רוצים שאני אקרא לבד, בסוף השיעור).
הקבוצה מאוד הטרוגנית – הן מבחינת הגיל והן מבחינת יכולות הביטוי והבגרות הנפשית.

תיאור המקרה
השנה לומד בקבוצה תלמיד כתה י”ב שסובל מהפרעה נפשית, התלמיד מגיע מבית קשה. מדובר בנער סגור מאוד, פרפקציוניסט, מאוד ילדותי מבחינה רגשית, לא חברותי, מבוהל, ומוכשר ביותר בתחומי האמנות הפלסטית. הוא ביקש להשתתף בשיעור כתיבה יוצרת. בתחילת השנה אמר שיכתוב, אך לא יהיה מוכן להקריא בקול בכיתה. הסכמתי, כיוון שקיוויתי שבמשך הזמן יקבל ביטחון בקבוצה ויסכים לשתף מדי פעם.
כשהיו תרגילים של כתיבה בזוגות – לא התנגד לשיתוף אך תמיד כיוון את הנושא לתכנים מיניים בוטים. כשכתב לבד עסק בעיקר בנושאים הזויים, ספק מדעיים ספק דמיוניים. כיוון שלא הקריא בשיעור הסכים שבסוף כל שיעור ייתן לי לקרוא.
באמצע השנה ביקש שלא להשתתף עוד בשיעור כתיבה יוצרת, ומשיקולים שונים הוחלט שלא להיענות לבקשתו.

באחד השיעורים הבאתי קטע של כחמש שורות מתוך ספר, וביקשתי שיכתבו בהשראתו. בסוף השיעור ביקש התלמיד שאקרא את מה שכתב. זה היה קטע קשה מאוד, המתאר אלימות מינית בוטה ובלתי נסבלת. ברור שהייתה בכתיבתו התרסה מולי ומול בית הספר, אך התיאור היה קשה עד כדי כך שהרגשתי מותקפת ואף מנוצלת. אמרתי לו שאין מקום לתכנים כאלה בשיעור. הוא טען שבאמנות מותר הכל. אמרתי לו שהוא צודק, אך באמנות – כל אחד יכול לבחור למה להיחשף ואילו בכיתה לא כך.
הוספתי שהאלימות הקשה בכתיבה שלו מעלה שאלות טיפוליות, ושאילו הייתי המטפלת שלו – היינו פותחים לשיחה את הנושאים שהעלה, אלא שבמסגרת הזו זה לא מתאים.
בסוף השיעור הבא ניגש אלי שוב כדי שאקרא את שכתב. שוב היה זה תיאור קשה, ואמרתי לו זאת.
“אבל אין כאן שום עניין מיני”, אמר.
“נכון, אבל לרצוח אישה זקנה במוט ברזל ללא סיבה זו אלימות קשה”.
“אני בכלל לא רוצה להיות בשיעור הזה!”
“אז תיפנה למחנך שלך” …

בשיעור הבא כתב מכתב ובו הוא מבקש לצאת מהשיעור ובעיקר מסביר למה אנחנו בית ספר נאצי ולמה צריך להשמיד אותנו.
המילה “נאצים” חזרה קרוב לעשר פעמים. בכל המהלכים האלה הרגשתי מותקפת. חשתי בחילה וגועל נפש. התגובה הרגשית שלי הקשתה עלי להגיב באופן נקי ושקול.
באחת מישיבות הצוות העליתי את העניין. התגובה הייתה – “אסור להם לכתוב דברים כאלה”.
“אבל זהו שיעור כתיבה יוצרת. אינני יכולה להגיד להם מה לחשוב!”
“אבל בכיתה, במחברות של בית הספר, הם לא יכולים לכתוב דברים כאלה”.
בשיחת-חצר עם המחנך של אותו תלמיד, אמרתי: “היום הוא כתב שאנחנו נאצים וצריך להשמיד אותנו.”
“אז שיכתוב… מה איכפת לך?”
“טוב…”
“את לא צריכה לדבר איתו או לשוחח איתו. זה מראה שאת משתפת איתו פעולה ומשתתפת במשחק שלו.”
לקחתי את הדברים לתשומת ליבי. אולי באמת אני צריכה פחות לשוחח איתו, ויותר לשים גבולות ברורים בלי לתת הסברים?
ובכל זאת הרגשתי שאינני יכולה “לקחת בקלות” את האמירות שלו שכולנו נאצים וראויים להשמדה. (אולי בגלל שאני בת לניצול שואה).
התלמיד המשיך להתעקש שהוא רוצה לצאת מהשיעור. חשבתי שזה נכון: הוא לא התקדם השנה, לא הצלחתי ליצור איתו שום קשר של אמון, כתיבתו בוטה במתכוון.
אחרים בצוות לא הסכימו איתי – “זה שיעור שהוא בחר. הוא צריך לשמור על כללים וגבולות ולתפקד בשיעור. אם לא יכתוב לעניין – יירשם לו חיסור”.
ואכן, רשמתי לו חיסור בשני שעורים למרות שנכח בכיתה, אך הרגשתי שזה חלק ממשחק כוח מטופש.
בסופו של דבר הוחלט לתת לתלמיד פטור מהשיעור, אבל בלי הזכות לקבל שיעור אחר במקומו וכך עד לסוף השנה תירשם לו היעדרות.
אני לא מרגישה בנוח עם המקרה הזה.
אני חושבת שלא קיבלתי מספיק עזרה בטיפול במקרה ושהפתרון היה חיצוני וכוחני וללא התמודדות אמיתית עם הבעיה שעלתה.
אני חושבת שהיה צריך לקבל את בקשתו של התלמיד להשתחרר מהשיעור ולאפשר לו ללמוד משהו אחר בזמן הזה, במיוחד כיוון שמדובר בתלמיד שכולנו יודעים שסובל מבעיות רבות, שלא נצליח לפתור אותן או לשנות אותו.
זו שנתו האחרונה של התלמיד בבית הספר, וכנראה גם שנתו האחרונה באיזושהי מסגרת שהיא יחסית נורמטיבית.