מתחת לכיסא

שנה ראשונה בבית ספר למחוננים אינה שנה פשוטה. המקרה שעליו בחרתי לספר הינו אירוע מכונן עבורי, שהתרחש בשנה זו.

הרקע שלי
המקצוע האחרון שחשבתי שאבחר בו הוא הוראה. ביננו, ה”אמנים”, הוראה נחשבה למילת גנאי. סביב הגדרת “אמן” היה סוג של הילה. ובעוד אני חצויה ומבררת עם עצמי לאן פני מועדות, קיבלתי הצעת עבודה: בית ספר יהל”ם -”יום העשרה לפיתוח מצוינות”.
אוכלוסיית היעד של בית הספר מגיעה מבתי ספר שונים בסביבה, תלמידים מכיתות ג’ ועד ח’. בית הספר פתוח חמישה ימים בשבוע כאשר כל תלמיד מגיע ליום העשרה אחד בשבוע. התלמידים המחוננים מגיעים ביום קבוע ושאר התלמידים מגיעים בהתאם לשכבת גילם, כאשר לכל גיל ישנו יום לימודים קבוע.

אמנות מחוץ למסגרת
הקורס הראשון שלימדתי בבי"ס יהל"ם נקרא-'אמנות מחוץ למסגרת'.
את כיתה ד’ מחוננים פגשתי בסמסטר ב’. הוקסמתי מהעושר הלשוני ומקלות ההתרחשות של הדברים. חשתי בכך כבר במיזם הראשון: בדיאלוג עם התלמידים , בקשב ובחוסר בעיות המשמעת שאליהם הייתי בעיקר מכווננת בעבודתי הקודמת. הכול זרם, ומיד נאגר מקבץ עצום של רעיונות והמון מוטיבציה לעשייה.
הפרויקט הראשון עבר בהצלחה רבה. כל תלמיד עיצב טוטם אישי. כל הטוטמים הוצגו בתערוכה. ניהלנו שיח גלריה שבו כל תלמיד הציג את תוצריו. הרגשתי שאני נמצאת סופסוף במקום הנכון. תחושת חשיבות העבודה ומשמעות ההוראה החדירה בי כוח מניע עצום.
נוצר קשר מעניין עם התלמידים, התנהל שיח פורה, הייתי לי תחושה שעליתי על דרך המלך וש”אני בהחלט מתאימה ללמד מחוננים”. במקביל נבט בתוכי רגש גאווה ממקצוע ההוראה שעד אז לא היה קיים בי.

הקורס השני נקרא - ‘הכסא הוא לא רק מקום’. הצגתי את הכסא לאורך ההיסטוריה - ממצרים העתיקה, שם היה מיועד למלכים בלבד, ועד ימינו- מסוגנן, מעוצב, תוצר של טכנולוגיה מתקדמת.
פסלי הכיסאות שהתלמידים עיצבו היו תוצרים של דיון בסוגיות- מהו מקומי? הכסא כתוחם מקום, טריטוריה. התייחסנו למושג “הכסא הריק”, (מוטיב מרכזי באמנות המאה ה-20) כמייצג נעדרות.
פסלי הכיסאות היו מעוצבים בהתאם לנוכחות אישיות מסוימת, תכונה אנושית, מצב אנושי או זיכרון.

מהלך העבודה התפרס על שלושה שלבים: שלב ראשון - בניית הכסא מחלקי עץ, שלב שני - הוספת חומרים (רדימייד) שלב שלישי - צביעה.
בסוף המיזם, בדומה למיזם הראשון, ערכנו פרזנטציה של התוצרים ושיח גלריה.

התלמיד שלימד אותי לחשוב מחוץ למסגרת
את א’ ,תלמיד כיתה ד’, לא ממש הכרתי. הוא היה מהתלמידים השקטים שלא בלטו במיוחד.
לקראת סוף השיעור ראיתי שהעבודה שלו עדיין לא צבועה. ביקשתי ממנו שיסיים והוא ענה שהוא סיים. “לא צבעת את העבודה”. ככה אני בוחר! אני יצאתי מנקודת הנחה שאין לו חשק להמשיך. ניסיתי לעודד אותו “לסיים” את העבודה אך א’ התעקש שמבחינתו הוא סיים.
החלו להתפשט אצלי ניצני התסכול וחלטתי להעמיד את עבודתו לביקורת כיתתית. ביקשתי מכולם להתבונן בעבודה. דיברתי על קבלת ביקורת (לכל אורך השיח לא ביררתי איתו עד הסוף מדוע בחר שלא לצבוע, אני מניחה שהייתי עסוקה יותר בחוסר רצון שלו לשתף פעולה).
הוספתי לדיון הכיתתי את חשיבות הביקורת לתהליך הלמידה.
השאלה שהעליתי לדיון בקבוצה הייתה: מה הפסל של א’ מבטא? והאם לדעתם העבודה כמו שהיא מוצגת, מכילה מספיק עזרים מבחינת שפת האמנות כדי לעמוד בפני עצמה?
קיוויתי שהביקורת תעודד את א’ וכדי להיות יותר ברורה הצגתי לצד הפסל שלו פסלים של חבריו לקבוצה (כל הטעויות שאפשר לעשות בדקה אחת).
השיעור הסתיים, ניסיתי לתפוס אותו לשיחה נוספת, משהו בתחושת הבטן הציק לי. הרגשתי טעם לפגם בהתנהלות שלי מולו. לא מצאתי אותו.

ביום למחרת, אחה”צ קיבלתי שיחת טלפון מאימו שמצאה פתק בתוך ילקוטו, שבו הוא מסביר לפרטי פרטים מה הייתה כוונתו, ומה הפסל מייצג. מה היה כתוב שם? היא שאלה אותו לפשר העניין והוא סיפר לה על ההתרחשויות באותו יום.
מתוך הכתוב הובהר שהפסל לא היה צבוע מבחוץ. כל הצביעה נעשתה מתחת לכסא. הוא בחר לייצג את חוסר רצונו להיות בולט ואת העדפתו להיות אחרון (שיניחו לו בשקט) - באמצעות צביעת החלק התחתון בלבד של הכסא. הכסא נבחר במודע שלא להיצבע על מנת שלא ימשוך תשומת לב. מה שקרה בפועל הוא בדיוק ההפך מהדבר שאליו הוא ייחל.
בשבוע שלאחר מכן, בבוקר, חיכיתי בקוצר רוח לבואו. כתבתי לו מכתבון קצר ובו התוודיתי על השיעור שלמדתי ממנו. במהלך השיחה בינינו עלה נושא חשיבות הדיאלוג האישי, מיקומה של השאלה לפני השיפוט. סיום העבודה כמושג מאוד גמיש בתחום האמנות. הדגשתי שמאוד התרגשתי מדרך החשיבה שלו ומהבחירה שלו לבטא את עצמו דרך השפה הפלסטית באופן כה רהוט ומדויק. הוספתי שאני כיוצרת אף פעם לא מרגישה שהתוצר שלי גמור.

האירוע הזה מהווה עבורי אבן דרך.