מבחירה לבכי-רע

קיבלתי את כל התנאים לעשות את הדבר הטוב ביותר שניתן עם תלמידי. מה קיבלתי? קיבלתי שיעור שלם עם תלמידים שמכירים אותי, קיבלתי את תלמידי כיתה ו' (רק בנים) אותה פיצלנו לשני חלקים- רק 12 תלמידים בכל קבוצה! את החופש לעסוק איתם באיזה נושא שאבחר, את האפשרות לצאת איתם לטבע אל מחוץ לכותלי בית ספר, את הגיבוי המלא של המחנכת שלהם- אותה הם מעריכים עד אין קץ- שעומדת מאחורי כל החלטה שלי ומסייעת לי לקבל החלטות שיתאימו לכיתתה. תחושה שחלומו של כל מורה הוגשם עוד בחיי, ועוד מוקדם בהם.

קפצתי על ההזדמנות ובניתי מערך פעילויות, שנראה שהתאימו גם לתחומי העניין של הילדים וגם לתחומים שמעסיקים אותי- בחרתי להתעסק בלימוד הנפשי-חברתי-ערכי שניתן להפיק מפרשת השבוע ולהעבירו תוך חיבור לטבע, לגוף ולמרץ הרב שמצוי בקרבם ובקרבי. אני יודע שהמשפט האחרון מכיל בתוכו יותר משכתבתי, אך אין זה המקום להרחיב- הנקודה המשמעותית עבורי היא שבאמת התחום מעניין אותי, קשור מאוד לחייהם האישיים של התלמידים וגם מועבר בדרך שקרובה לליבם- במילים אחרות, טמון בו הרבה טוב. בתהליך הבנייה נעזרתי מאוד במחנכת, כך שהתכנים המועברים גם יענו על קשיים שמתעוררים בכיתה, על מריבות שצצות, על מצבים חברתיים בהם מעורבים התלמידים- כך שיוכל להיווצר על בסיס הפעילויות שיח בין המחנכת לתלמידים, שיח שיהיה רלוונטי לחייהם הם ושיחרוג אל מעבר לשעה השבועית הבודדת שלנו.

כל זאת מושלם, עד שתוכניתי פגשה במציאות. אתמקד רק באחת משתי הקבוצות, איתה קשה לי באופן עקבי. לאחר מספר פעילויות בהן לא הצלחתי להעביר כמעט דבר ממה שתכננתי ונראה שלא אני ולא הם נהנינו מהזמן המשותף שברשותנו, החלטתי לחתום איתם על חוזה. מדוע חוזה? היה נראה לי נכון לחזק את מוטיב הבחירה של התלמידים. כאן המקום לציין כי גם זו זכות גדולה שנפלה בחלקי- קיימת לילדי כל קבוצה האפשרות לבחור אם להשתתף בפעילות או להישאר עם חברי הקבוצה השנייה ביחד עם המחנכת. כך שרק מי שבאמת רוצה לקחת חלק בפעילות מוזמן להשתתף, ומי שלא- אז לא. זכות זו נופלת על קרקע פורייה בנפשי, קרקע שמחכה להצמיח את זרעי הבחירה בקרב התלמידים, שרואה בחשיבות ערך זה בחייו של אדם ועל כן גם מנסה להדגיש פן זה של החיים במהלך היומיום עם הילדים.

נחזור לחוזה, מדובר בחוזה פשוט בו הם חותמים על כך שברור להם כי הם יכולים לבחור אם להיכנס לשיעור או שלא, על כך שכניסה לשיעור משמעותה השתתפות והקשבה- לחבריהם, לעצמם ולי, ועל כך שלאחר הפרעה יוזהרו פעם אחת על ידִי באופן ברור ובפעם השנייה יצאו מהשיעור וגם בשיעור שלאחריו לא יוכלו להצטרף. החוזה נשמע לי פשוט, הגיוני, ומוסיף רק טוב. להם זה נשמע אחרת.

עוד לפני שזכיתי לעמוד איתם על תוכנו של החוזה, רק הבעתי את רצוני שיחתמו על אחד שכזה, רצון שנתקבל על ידם בחוסר אמון ונחת. דן נופף אותי ואת דברי תוך שילוב תנועות ידיים מתאימות והבהרה מילולית כי ברצונו שאסיים לקשקש בכדי שיוכל להמשיך ולעשות כרצונו, דב הגיב במורת רוח מופגנת כלפי החוזה "מה אתה רוצה מאיתנו? מה זה החוזה הזה? מה כבר עשינו לך?" סער התקשה כהרגלו לשבת, וקפץ ממקום למקום כמעט באותה מהירות של כדור הגומי שרק אתמול הראה לי כמה מהר הוא קופץ, אלי וארי ישבו וקמו לפרקים, מנסים להחליט איזה מקום ישיבה טוב עבורם ביותר, ובכדי לעשות זאת הרי שברור שעליהם לבדוק את כל מקומות הישיבה בכיתה, אפי חיפש באיזה חלק של הכיתה יש את הבלגן שמתאים לו ביותר להצטרף אליו וללבות אותו. בשלב זה עצבים וחוסר אונים החלו לפעפע בי, אפילו מעט התלמידים שכן הקשיבו וציפו בכיליון עיניים לחתימת החוזה ולתחילת הפעילות (והרי חשוב לציין את השותפים לעשייה ולא רק את המחבלים בה) לא הצליחו להרגיע את אותן התחושות.

למרות התחושות שהחלו לעלות בי, זכיתי באותו היום בכאב גרון שהזכיר לי שוב ושוב את שאני כה אוהב לזכור: לצעוק זו לא אפשרות. תלמידים לא ראויים לשמוע את קולי הגבוה מעצבים בכדי להכפיף רצוני על רצונם. זה לא נעים להם ולא לי, מה גם שעבור רבים מהם זה מצטרף לחוויות דומות ולא נעימות שהם מביאים מהבית. בנוסף לכך, קיימת גם האמירה החינוכית הברורה לפיה "אני מקיים איתכם שיח נעים שניתן להביא אליו רגשות מורכבים (כן, גם כעס) אבל יש דברים שאני מאוד משתדל לא לעשות במסגרת שיח זו" (במילים אחרות, לשיח הזה יש גבולות, שהם מנת כולנו)- גבול שכזה הוא גבול הרמת הקול (כמו כל גבול, אין הוא קשיח, אך הוא מהווה עוגן להתייחסות ולהישענות). אני יודע שבמצבים דומים הרמת קול קלה יכולה למקד את כולם אלי וליצור שקט לזמן יקר אותו אוכל לנצל בכדי להתחיל סוף-סוף את הפעילות, אך כאמור הפעם לשמחתי לא הייתה לי הבחירה אמיתית בכך וניסיתי למצוא דרכים אחרות להתמודד עם המצב האבסורדי בו הקול המרכזי שעולה מתוך הבלגן שמולי הוא "למה אנחנו צריכים את החוזה הזה?"

ניסיתי את כל השפנים שבאמתחתי בכדי ליצור שקט ולהמשיך בתוכניתי לחתימת החוזה. ניסיתי להמשיך ולדבר למקשיבים ובכך למקד אלינו את המפריעים למיניהם, ניסיתי להוציא אל מחוץ לכיתה מוקדי רעש- אך אלו היו רבים מדי וראיתי שהמשך פעולה מסוג זה ישאיר רק את הכיסאות המיותמים לחתום על החוזה. ניסיתי גם לדבר בצורה נפרדת עם מוקדי רעש מרכזיים ומובילים בכדי שינסו לנצל את כוחות המנהיגות שלהם בכדי להוביל את הטוב בכיתה. ניסיתי להשוותם לקבוצה השנייה, איתה דווקא הצלחנו לחתום על חוזה ולקיים פעילות טובה ומעשירה- השוואה שרק יצרה מרמור רב יותר. בעוונותיי הרבים ניסיתי גם לחכות לשקט- מה שלפחות נתן לי דקות לא מועטות של מנוחה יחסית. כל זאת ללא הועיל, נראה שהשיעור על בחירה הפך חיש מהר לבכי-רע.

כאמור, תגובותיהם לחוזה, בו הייתי כה גאה, הולידו אצלי עצבנות שיצרה מעגל קסמים בכיתה שבו עצבים מולידים עצבים שמולידים עצבים, ברתיחה שנראה לעיתים שאינה טומנת בחובה אפשרות לסוף טוב. ואף על פי כן נוע תנוע, המשכתי בתוכניתי ומצצתי מלשדם חוזה. להפתעתי הרבה גיליתי שהפעילויות הקודמות על מחזור נשאו פרי ושרובם כתבו את החוזה על דפים קרועים או על מפיות שולחן של ארוחת הצהריים. התעקשתי שאת החוזה יגישו על דף שמכבד חוזה ושמכבד את מילתם הכתובה- חוזה שרצוני ובתקווה שגם רצונם הוא שיכובד בהמשך פעילויותינו המשותפות. בכוחותינו האחרונים הם עשו גם זאת.

לאחר החתימה על חוזה, שנראה כי הסכם השלום המיוחל עם גדודי עז-א-דין-אל קאסם יהיה פשוט יותר, נותרו לנו 5 דקות לפעילות- שכמובן לא הייתה מחוץ לכיתה כפי שרציתי וללא סיכום שהמחנכת כה רצתה שיהיה בכדי שתוכל להמשיך עם הכיתה ממנו.