במהלך סדנת האמנות נפגשנו עם האמנית מיכל בראור לבוקר של שיחה ויצירה. בתרגיל משותף נחשפנו לצילומים מארכיון המכללה, ישנים יותר ופחות, ודרכם יצרנו בקבוצות וביחידים יצירות ששילבו נגיעה אישית, תיאורטית, אסתטית ותיעודית. דרכן ניסינו להאיר זווית חדשה למציאות היומיום במכללה - בעבר, בהווה ובעתיד.
במהלך השיחה עם מיכל הוזכרה העובדה שבאיזור המכללה שכן ערב קום המדינה הכפר שייח' מוניס. איני זוכר מי אמר ולמה, אבל המחשבה על עניין זה לא עזבה אותי.
בין שלל התמונות תפסו עיניי דווקא תצלום בשחור-לבן של אולם המחול של סמינר הקיבוצים בשלב בנייה מתקדם. המבנה המעוגל העשוי בטון בוטה דמה בעיני רוחי למחסן תבואה, אסם מסרטים אמריקאים ישנים המתרחשים במערב התיכון של ארצות הברית. חשבתי על מציאות אלטרנטיבית, בה אותו אולם מחול מגלם אסם. דמיינתי את בנייתו כאות ליחסי שכנות טובים בין תושבי הכפר לבין עיריית תל אביב והעומד בראשה אז, ישראל רוקח.
חיפשתי עמוד עיתון, כדי לרטש את אחת הכתבות עליו ולהדביק במקום את הידיעה החגיגית על הקמתו של מחסן התבואה. בחיפושיי בגוגל מצאתי תצלום ישן של שער מהעיתון "ידיעות מעריב" מהתאריך 15.2.1948, הסמליות של אותו תאריך גרמה לי לבחור בתצלום זה כנושא הבשורה שלי. בדיעבד התברר לי שזה הגיליון הראשון של העיתון שלימים יקרא "מעריב".
לצד התמונה שהדבקתי בשולי העמוד כתבתי ככותרת: "נבנה מחסן התבואה הערבי הראשון". בידיעה נכתב כך: "בכפר שייח' מוניס נבנה אסם אשר ישמש לרווחת תושבי הכפרים הערביים אשר למישור החוף. בכיר במועצת הכפר אמר כי הדבר 'יביא לעצמאות ולחוסן כלכלי של הכפר'. ראש עיריית תל-אביב אשר נכח בכנס החניכה נאם 'אני נתתי כספים להקמת המחסן. סמל לתלות הדדית ודו-קיום'".
הקמפוס המרכזי של סמינר הקיבוצים על דרך נמיר נבנה בשנת 1961. לא מצאתי מתי נבנה אולם המחול. כך או כך, הבדייה שיצרתי עומדת מעבר לעובדות. היא מנסה להעלות שאלות ולאתגר בתחושת אי נוחות. זוהי קריצה אל העבר הלא כל-כך רחוק, ומבט תוהה אל העתיד.