המקבץ
האם צילום משקף את המציאות באופן אובייקטיבי או שהוא דווקא מוטה, משובש וחלקי? כדי לבחון את השאלה הזו בחרתי שלוש תמונות מארכיון המכללה שלקוחות מעולם המחול, וחיפשתי בהן זוויות ראייה חדשות.
התמונות בשחור-לבן ולהערכתי שלושתן צולמו בשנות השבעים. כל אחת מהן מתעדת התרחשות בזמן ובמקום אחר. נראות בהן רקדניות, תלמידות המכללה, במחול מודרני. התמונה הראשונה, שצולמה להשערתי בכיתה שבבניין מחול, מתעדת ככל הנראה שיעור או חזרה למופע. מטרת הצילום, אני משערת, היא שיחזור בעתיד את אותה קומפוזיציה. התמונה השניה צולמה כנראה באולם מופעים ומתעדת רגע מתוך מופע בו הרקדניות לבושות כשחייניות. התמונה השלישית צולמה באור יום ברחבת הסמינר ומתעדת מופע או מיצג. התמונות נבדלות זו מזו בבגדי הרקדניות: בכיתה הן לבושות בצורה אקראית ובהופעות הן לבושות בתלבושת אחידה.
בדקתי אפשרויות שונות לפירוש התמונות: האם הרקדניות נשענות על הרצפה, או שמא דוחפות את התקרה? האם הרקדניות נעות וצילן נשרך אחריהן או להיפך? במסגרת הניסויים שערכתי, גזרתי, סובבתי, הדבקתי, עוותתי ושילבתי בין התמונות. יצרתי תמונות חדשות, מנותקות מהקשר של זמן ומקום.
ההחלטה לעצב את העבודה כדף מתוך אלבום ישן באה להדגיש את כוחו של אוצר הארכיון והמוזיאון כמעצב מציאות, במקרה הזה מציאות מפוברקת. שיבצתי בעבודה טקסט מתוך ספרו של ז'ורז' פרק 'חלל וכו': מבחר מרחבים': "דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו: בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים, ורק לעיתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן. יש לנו תמיד צורך לדעת מה השעה, אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו איפה אנחנו". שורות מתוך הטקסט הזה הוצבו כתזכירים לאירועים המפוברקים שבראתי בתמונות.
צפייה אוטומטית בתצלומי ארכיון או תצלומי יצירות אמנות, עלולה להבין את המרחב בצורה שגוייה או חסרה. אולם דווקא השגיאה, השיבוש ואי-ההבנה יכולים לשמש כמקור ליצירה חדשה, מפתיעה
