התערוכה "ארמון הבדולח והמקדש הארור"

התערוכה "ארמון הבדולח והמקדש הארור" (אוצרת: הילה כהן שניידרמן) מתייחסת לשני שלבים בהתפתחות מוסד המוזיאון: ארמון הבדולח והקובייה הלבנה.

"ארמון הבדולח" היה המשכן המיוחד בו נערך יריד עולמי בהייד פארק בלונדון בשנת 1851. מבנה זה היה מורכב מזכוכית ומתכת בדומה לחממה. המבנה השקוף היה פתוח לקהל הרחב וגם פתוח מבחינה ויזואלית אל המציאות, אל הרחוב. ארמון הבדולח לא הסווה את החומרים ממנו היה בנוי ואפשר תנועה, זרימה ותחושת פתיחות ושקיפות. לעומת זאת, מודל "הקובייה הלבנה", המאפיין את המאה העשרים, הוא חלל תצוגה ענק בצורת קובייה, או מרובע, אשר פינותיו ברורים, קירותיו ישרים וקירותיו צחים כשלג, בשל צביעות חוזרות המשמרות את העיצוב הנקי והבהיר, ההופך את החלל למנותק מהמציאות ומהסביבה, כדי להבטיח מיקוד בדבר אחד בלבד- האמנות. תערוכה זו עוסקת בתפיסת המרחב האורבני ומציאות היומיום, והכנסתם לחלל המוזיאון. על כך מרמז גם שמה, "ארמון הבדולח", הנחשב לאב טיפוס של הקניון בן ימינו אינו מבחין בין החוץ לפנים.  לעומתו, "הקובייה הלבנה" מנותקת מהמציאות שמחוץ לה, אך נחשבת למעין מקדש לאמנות. המוזיאון מוצג כקובייה לבנה, מנותקת ומנוכרת מהמציאות מחד, אך מאידך נמצא באמצע העיר ומתמזג במרחב העירוני שסביבו. כך גם המרחב העירוני בא לידי ביטוי  ביצירות המוצגות בתוך המוזיאון.

היצירות בתערוכה מצליחות להציג את מציאות היומיום בתוך "קובייה לבנה", אליה אנו נכנסים על מנת לנקות את מחשבותינו מן המציאות. הן משקפות באופן חד ובהיר את אקראיות אירועי היום-יום, הדברים הפשוטים והמורכבים יותר להם אנו חשופים, אך איננו מתוודעים אליהם או בוחרים שלא לשים אליהם לב. התערוכה מציגה את המציאות, אך עם זאת נותנת מקום לפרשנות של רעיונות ורגשות המתקשרים אל החומרים והמיקום של כל פרט ביצירה. התערוכה נולדה כניסוי שהחל בשנת 2012 בו חברו 11 אמנים ואוצרת לתהליך משותף של יצירה המשלבת קול, וידיאו, פיסול, רישום, הדבקה, צביעה ועוד. יצירות האמנות מתכתבות זו עם זו בתוך מרחב קבוע מראש תוך כדי שימת לב למרחב האישי והקבוצתי המתערבבים זה בזה. כאשר הגענו למוזיאון ראינו מבנה לבן ונקי, עליו תלוי פוסטר ענק בצבעים כהים הנושא את שם התערוכה "ארמון הבדולח והמקדש הארור". אין שום רמז חיצוני על מה שמצפה לנו בפנים, והניגוד בין המבנה הנקי והצחור לבין הפוסטר האפור-שחור יוצר מתח לגבי היחס בין פנים התערוכה לסביבה החיצונית בה התערוכה ממוקמת.

התערוכה, העוסקת ביחסים שבין האמנות, המרחב והאדם, מתחלקת לשלושה חלקים. בחלקה הראשון, הנמצא בחלל המרכזי, מוצגים יחסים בין המרחב העירוני והחלקים השונים בו: האנדרטאות, המדרכות והאנשים. כל היצירות בחדר מתכתבות זו עם זו ויוצרות תחושה של כיכר עיר מרכזית. המבקר בתערוכה צופה בה, מתהלך בה ונכנס לתוכה עם סל חוויותיו ותחושותיו.

החלל השני מנוגד לקודמו, הן מבחינת הצבעים הדומיננטיים בו (שחור אפור, חדר חשוך) והן מבחינת היצירות המוצגות בו. אלה הן יצירות אינדיבידואליות שהקשר ביניהן פחות מתבקש כמו בין היצירות בחלק הראשון. בחדר זה שולב קליפ וידאו ארט, מעקה של גרם מדרגות מפוסל ועוד. המוטיב החזק ביותר בחדר זה הוא הביקורת על "מה חשוב באמת לאדם". כך למשל, מוצגת אישה המגלגלת כדור בכל רחבי העיר ללא שום מטרה הגיונית ונראית לעין. גרם המדרגות ייצג את הצל שיוצרות המדרגות בשניות שבין האור והחושך בחדר המדרגות, דבר שכולנו נוטים לפספס ולייחס לו חשיבות אפסית. חשנו כי היצירות נועדו למתוח ביקורת מצד אחד על עולם האמנות ועל הדרך שבה יצירות הופכות לפאתוס, ומצד שני על הדרכים שבהן אדם פועל ביומיום והמניעים שמאחורי פעולותיו האוטומטיות.

החלק השלישי והאחרון הוא מעין מסדרון דחוק בו מוצגת היצירה "שלל", שהצפייה בה נערכת מבעד לחורים בקיר בחלל התצוגה הראשון. יצירה זו מנסה לשאול, היכן הגבול בביזת שלל?, מתי הדבר לגיטימי? האם ראוי בכלל להציג את השלל לראווה כחלק מתערוכה במוזיאון?.

הרושם הגדול ביותר אתו יצאנו מן התערוכה הוא כי לא כל מה שאנחנו רואים הוא בדיוק מה שקיים. חשנו בניסיון לעורר אותנו כצופים לבחון את הסתכלותנו על העולם, ויותר מכל, חלחלה אלינו העשייה המתמדת של האמנים בניסיונם שלא להיות תערוכה קונבנציונאלית ומענגת אלא מפריעה, כזו שנכנסת למקומות העמוקים בנפש ושורטת דווקא אותם בשאלות עומק על מה חשוב לנו, ובעיקר – למה ?

התערוכה מאתגרת. הציפייה לעמוד מול כל יצירה ולהבין מיד את כוונת האמן, התנפצה אל מול המציאות, בה כל יצירה דרשה התבוננות עמוקה וחקירה ממושכת. בשל היעדר הסבר על כל יצירה והשמטת שם האמן, נדרשנו כצופים לתת פרשנות אישית ליצירה ולא ולהשתחרר מהקיבעון בדבר טקסט המורה לנו מה לחשוב ומה לראות. לא היה ניתן להבין באופן מיידי את המשותף בין היצירות ומה הקשר ביניהן. היו יצירות שהשיקו ואף חדרו זו לתחומה של זו. לא היה ברור אם מדובר ביצירה אחת או במספר יצירות, ובכלל, היכן נגמרת יצירה אחת ומתחילה יצירה חדשה.

http://www.petachtikvamuseum.com/he/Exhibitions.aspx?eid=3519