דצמבר 2014
פתח דבר / לילך ניישטט בורנשטיין
ישיבת צוות. שעת ערב. בזה אחר זו נאספים אנשי הצוות. טרוטי עיניים, עייפים אחרי יום ארוך של הוראה. ובבית עוד מחכות המטלות: כביסה שיש לתלות, מאמר שהתחייבנו להגיש עד מחר, עבודות של סטודנטים לבדוק, והבטחתי לעזור לילד בשיעורי הבית... מי צריך עכשיו ישיבת צוות? מברכים זו את זה. מתחבקים ומספיקים להתעדכן מה חדש ואיך היה. והנה כבר מתחילים. הדלת נסגרת מאחורינו. עכשיו זה רק אנחנו. עושים סבב. כל אחת בתורה מספרת משהו - על השיעורים שלה, על חוויותיה, על עולמה. כאן מתערבבים אירועים פוליטיים מהעת האחרונה, סיפורים אישיים, ספר או סרט חדש, פדגוגיה, רוח וחברה.
ופתאום הפנים מסביב השולחן מתעוררות לחיים, מתלקחות. מישהו אומר: ככה בדיוק זה גם אצלי! ומישהו אחר קורא: לא ידעתי שאת מלמדת את זה - בואי נעשה שיעור ביחד! ופתאום מישהי שואלת: אבל מה בעצם המטרה שלנו? למה אנחנו רוצים לחנך? והקולות עולים, קוטעים זה את זה, מתזמרים סימפוניה של סיעור מוחין ושיתוף, קשיים ותקוות, מחלוקות והסכמות. גיליון זה פותח חרך הצצה לישיבת צוות תכנית רג"ב למצטיינים. הנה היא לפניכן - -
