- אודות התכנית ומידע למועמדים
- About
- צוות התכנית
- קבצים, טפסים ומידע שימושי
-
המקבץ
- גיליון מס' 11
- גיליון מס' 10
- גיליון מס' 9
- גיליון מס' 8
-
גיליון מס' 7
- פתח דבר
- בעקבות מוזיאון פתח תקווה לאמנות
- אוסף המוזיאון, או: מה קורה כשהמסך יורד?
- התערוכה "ארמון הבדולח והמקדש הארור"
- אלישבע לוי, "וילה #3"
- תכלת רם, "תכסית"
- אלונה רודה, " Safe and sound"
- יעל אפרתי, "קילוואט שעה"
- יריב ספיבק, "מקדש"
- הילה טוני נבוק, "עם הרוח, עם המים"
- סטודנטים יוצרים בעקבות סדנת האמנות עם הילה טוני נבוק
- מיכל בראור, "שלל"
- סטודנטים יוצרים בעקבות סדנת האמנות עם מיכל בראור
- שייח' רוקח עומר פלג
- שבץ-נע אור זיוון
- היאחזות דנה שטנדל
- נרגשה תוחלתם אלמוג גל ודרור ברעם
- בין האתמול למחר בת אל שירום
- חלקים של זמן שני תשובה ונועה רובל
- מרווחי הזמן ליאור טימור
- ספר האורחים של הספרייה שחר כלף
- יום של חול בסמינר איילת אברמסון
- כבלי המזכירות ארד לוין
- Post It חן דרור ומעיין ברקוביץ'
- חינוך: שליחות קטלנית נופר סבן ומיכל לנדאו
- מורה בעל כורחו נתנאל רוזמן
- גיליון מס' 6
- גיליון מס' 5
- גיליון מס' 4
- גיליון מס' 3
- גיליון מס' 2
אלונה רודה (34), גדלה במושב בן עמי שליד נהריה. בוגרת התואר הראשון והשני לאמנות של בצלאל וכיום היא חיה ופועלת בברלין ובתל אביב. בעבודותיה היא מייצרת מייצבי פיסול, וידאו, אור וסאונד. דרך עבודותיה היא בוחנת תופעות תרבותיות ומביאה אובייקטים, חללים ומצבים לכדי כוריאוגרפיה אדריכלית. האמנית מרבה לשתף פעולה עם יוצרים עצמאיים מדיסציפלינות שונות, ומגדירה עצמה כפסלת וגם עובדת כמעצבת במה עם בימאים וכוריאוגרפים שונים.
כיפת הברזל המוכרת לנו ניצבת בדרך כלל בשולי הערים ואילו כאן בחרה האמנית להציג את פסלה במקום מרכזי. החלטה זו נותנת לכיפת הברזל מעמד של אנדרטה המוצבת במרכז כיכר עירונית או גן ציבורי. את היצירה ניתן להגדיר כפסל MDF חשוף, עם שיבוצי אלומיניום ואבני טוף, אשר מדמה את מערכת ההגנה הצבאית "כיפת ברזל". המיצב מאזכר את אנדרטת "הפועל העברי", וה"רגליים" שנוספו לו מרמזות ליצירה "עירום יורד במדרגות" של מרסל דושאן. היא נדמית למונומנט אשר ניתן להציבו בכל כיכר עירונית. היוצרת בחרה לשלב ביצירה עבודת סאונד, שפורצת בכל 18 דקות למרחב המוזיאון ומשלבת קולות אזעקה שונים, המתבססים על הקלטות שטח של אזעקות אמת. האזעקה נשמעת בכל חלל המוזיאון ומגיעה ממספר מקורות ללא סנכרון (בדומה לאופן השמעה בעיר). בסיומה, האזעקה הופכת לנגינת אורגן של השיר "החול יזכור" ולמוזיקת טראנס עם אזעקות השזורות בתוכה.
הסטודנטים והסטודנטיות שביקרו בתערוכה חקרו את היצירה וזו הותירה רשמיה בדרכים שונות. אחת הסטודנטיות ציינה כי מצאה ביצירה התרסה כנגד המערכת וכנגד אחד הצדדים במערכה. כשביקרה במוזאון האזעקה הראשונה שהושמעה בחלל גרמה לה תחושת דריכות וחוסר נעימות. האזעקות לאחר מכן, גרמו לה לתחושת שלוות נפש. לעומת זאת, החוויה של סטודנטית אחרת הציפה זיכרונות קשים ועמוקים מילדותה בצפון הארץ. צליליה הצורמים של האזעקה שקטעה את הכניסה אל בועת המוזיאון, העמידה אותה בפני מצב קשה בו נאלצה להתמודד גם עם זיכרונות ילדותה השזורים בירידה למקלטים והתמודדות עם מצב בטחוני קשה ומעורער. לאחר פגישה עם אוצרת התערוכה, היצירה וההקשרים בין היצירות התבהרו אך חותם החוויות האישיות עדיין נשאר. בשיחה מצאנו כי היצירה לאו דווקא באה כהתרסה, אלא כמעלה שאלות ותהיות לגבי חיינו בכלל ולגבי המרחב הציבורי המשותף בפרט. חיבורה של "כיפת ברזל" ליצירה "תכסית", אינטרפרטציה על כיכר עיר, נדמתה כחיבור טבעי של כיכר מרכזית יחד עם פסל ציבורי כפי שהם מופיעים בכיכרות רבות. בדיוק כמו בחיים האמתיים, גלגלי השגרה לא יכולים להשכיח מאתנו את הזיכרונות הכי עמוקים, ואם הצליחו סימן שזוהי רק הדחקה זמנית. חשנו כי היוצרת אומרת לנו, "אין לכם לאן לברוח. זה תמיד כאן. ואם שכחתם, הנה כמה צלילים שיזכירו לכם".
התצלום מתפרסם כאן ברשות מוזיאון פתח תקווה לאמנות