מתחילת השנה פונים אלי אנשי הנהלה, תלמידים והורים בתלונות על ארנון, המורה למתמטיקה. ארנון הוא מורה ותיק, בן 56, שבעבר נחשב למורה מעולה. ארנון גרוש שנישא שנית. בשנים האחרונות הוא מלמד, בנוסף על בית הספר, במכוני הכנה לבחינות הבגרות ושם הוא זוכה בהצלחה רבה. אך אצלנו בבית הספר הדרדר מעמדו. בעבר, לימד ארנון לקראת 5 יח"ל, אך בשנים האחרונות החלו להישמע תלונות חמורות על התנהגותו והישגי תלמידיו ירדו. המנהל הקודם שיבץ אותו, למורת רוחו, בקבוצות הלומדות לקראת 3 יח"ל, לכיתות מב"ר ולכתת הכוון. יש הרואים בכך "נקמה" על סכסוך שהיה ביניהם ועל התלונות של תלמידי 5 יח"ל, שהביעו חשש, שלא יגיעו מוכנים לבחינת הבגרות.
התלונות על ארנון נחלקות לתלונות על תיפקודו במהלך השיעור, על איכות ההוראה הירודה שלו ועל יחסו הרע כלפי תלמידיו. נדמה כי תפקודו במהלך השיעור, אף אם הוא חריג ובעייתי (איחורים רבים, שחרור תלמידים לפני סיום השיעור, שיחות בטלפון הסלולארי, החזרת מבחנים לאחר חודש, דחיית מבחן ביום המבחן ועוד...), אינו הדבר העיקרי המפריע לתלמידים. גם התלונות על האיכות הירודה של ההוראה (הסברים ארוכים מאד, קצב אטי ביותר, הספק של תרגיל אחד בשיעור ועוד) אינן העיקר. עיקר התלונות הן על התייחסותו של ארנון לתלמידיו. המתלוננים פגועים, רבים מדברים ועיניהם דומעות. לתלמידה אחת אמר בזלזול "אין טעם שאסביר עוד פעם. את בכל מקרה לא מבינה". לאחרת אמר שכדאי לה לעשות דיאטה, כי אולי כך תהיה יפה ומישהו יסכים להיות חבר שלה. לכיתה אחת אמר ארנון שהוא שונא ללמדם, בעוד שאת תלמידיו בבית הספר האקסטרני הוא אוהב. לכיתה אחרת אמר שהם פשוט לא מבינים ואין סיכוי שיצליחו בבגרות.
המחנכים ורכזי השכבות פנו לארנון והציגו את עמדות התלמידים, אך לשווא, ועשרות פניות החלו להגיע ישירות אלי. פניות של מחנכים ורכזי שכבה, של תלמידים - כבודדים ובקבוצות, ושל הורים. יש המתלוננים בחן, בהומור ובחצי התנצלות. אחרים צועקים, מאיימים ומאשימים, אך המשותף לכולם הוא תחושת עלבון קשה מהדרך בה המורה נוהג בתלמידים וחשש לכך שלא יצליחו בבחינת הבגרות. בתחילה הנחיתי את רכזי השכבות לשוחח עם ארנון, לשקף לו את התלונות ולסייע לו ליצור אווירה לימודית ונעימה בכיתה, אך כשהתלונות לא חדלו פניתי אליו בעצמי וניהלנו מספר שיחות שבהן הבהרתי לו שאינו יכול לאחר או לשוחח בטלפון הנייד שלו בזמן שיעורים ובקשתי ממנו שיזהר בלשונו ולא יעליב בשוגג תלמידים. ארנון לא הכחיש את האיחורים ואת שיחות הטלפון והתחייב שזה לא יקרה שנית, אך לגבי היחס לתלמידיו - כאן לא הראה כל רצון להשתנות. הוא טען שמדובר בתלמידים חצופים מאד, חסרי תרבות, שקשה מאוד ללמדם מתמטיקה, ושהתנהגותו היא תגובה מוצדקת לפרובוקציה או לחוצפה מצדם. יתרה מכך, הוא האשים אותי בכך שאני מונעת ממנו את האפשרות "לחנך" והתרעם על כך שאני מתערבת "נגדו" במקום לתת לו גיבוי.
בנוסף לשיחות האישיות ערכתי כמה שינויים בקבוצות הלימוד של ארנון ותגברתי אותן במורים נוספים.
עבר זמן, ולמרות ההבטחות, ארנון ממשיך לשוחח בטלפון הנייד שלו בזמן שיעורים, הוא עוזב את שיעוריו לפני הסוף, הוא אינו מעדכן את תכנת המשוב ואינו בודק את נוכחות התלמידים. הוא ממשיך לעלוב בתלמידיו ולזלזל בהם ואינו נוקט כל פעולה שהיא לשיפור מערכת היחסים עמם.
עמדת הצוות:
רכזת המתמטיקה נוקטת בעמדה שהוא מורה טוב ושטענותיו כלפי התלמידים מוצדקות. לדבריה חל פיחות במעמדם של המורים בבית הספר בשנים האחרונות והדבר חמור ופוגע באיכות ההוראה של כולם. כמו כן, בשנים האחרונות הגיעו לבית הספר תלמידים שאינם ראויים ללמוד בו, וממקום אליטיסטי הפך בית הספר למקום כינוס לכל הארחי פרחי של העיר.
הסגנית האחראית על הפדגוגיה אינה ממהרת לקחת אחריות על המורה, להנחות אותו, לצפות בשיעוריו, לבחון יחד איתו את התלונות ואת דרכי הפעולה האפשריות. אולי היא חוששת שמאמציה לא יועילו. אולי בסתר אינה מעוניינת להיות מעורבת. אולי לא רואה בכך חלק מתפקידה. בכל מקרה, היא אינה נוטלת תפקיד מרכזי בנושא זה למרות שניסיתי להניעה לכך.
מחנך כיתת המב"ר מעביר תדיר את תלונות תלמידיו והוריהם. הוא מזדהה עימם וחושש שלא יצליחו בבגרות, ושהקושי במתמטיקה יגרור קשיים גם במקצועות אחרים. אך יחד עם זאת, לדבריו, ארנון חבר אישי שלו ועמית לעבודה, ושל מורים נוספים וחושב שעל בית הספר לגבות אותו, גם אם יש הידרדרות בשנים האחרונות. "צריך לחכות שיפרוש" אמר "זה יקרה בקרוב... רק עוד חמש, מקסימום עשר שנים, והוא יפרוש".
המחנכים ובעלי התפקידים האחרים מחפשים פתרונות מעשיים ומיידיים - כלומר - מורים אחרים למתמטיקה שיכנסו לכיתות ויתגברו את התלמידים. כל זאת - ללא פגיעה בארנון ובפרנסתו. לדידם – שימשיך לעבוד בבית הספר - רק לא עם תלמידיהם...
ואני?
אני מתרעמת על צוות המורים, המודעים לבעיות שארנון גורם, מתלוננים על בעיות אלו ומצפים שאפתור אותן עבורם, אך אינם מעלים על דעתם את האפשרות שהתנהלותו של ארנון תוביל לפיטוריו. אני מודאגת מכך שהתרבות הבית ספרית הנגלית כאן תומכת במורה כושל ומחפה עליו, על חשבון תלמידי בית הספר שמצוקתם מתקבלת כרע הכרחי אך נסבל. אני רואה בתגובה זו של המורים זלזול בתלמידים וחוסר התחשבות בהם.
אני כועסת מאד על ארנון מכמה וכמה סיבות: התלונות הרבות והעיסוק הרב בו גוזלים את זמני; השיחות והמכתבים, לפחות עד כה, אינם מועילים (אולי משפרים מעט את המצב לזמן קצר בלבד); גישתו לתלמידים עומדת בניגוד גמור לתפיסתי; הטיפול בעניינו, שעד כה לא הועיל, מצייר אותי באור שלילי ולא מוצלח במיוחד; ובעיקר אני כועסת עליו כי הוא פוגע בתלמידים. באותם תלמידים שבגללם בחרתי לנהל בית ספר. באותם תלמידים שהבטחתי לעצמי שאעשה ככל יכולתי כדי לקדם. באותם תלמידים שאני מאמינה שנחנך לאנשים ראויים באמצעות תקשורת מכבדת ודוגמא אישית. אני רואה את פעולותיו של ארנון כהרסניות לא רק כלפי מעמדו שלו כמורה, אלא כלפי שמו הטוב של בית הספר וכלפי המטרות החינוכיות שלו. ולכך אינני מוכנה לתת יד.
אז מה עושים?
בסוף דצמבר החלטתי לפעול לכיוון פיטורים פדגוגיים. אולם אני עדיין מתלבטת: האם צעד כזה יביא יותר נזק או יותר תועלת? ולמי? לתלמידים? למורים? לבית הספר? לי? כיצד ישפיעו הפיטורים על תחושת השייכות של המורים? על האמון שלהם בי? על נאמנותם לבית הספר? על מעמד המורה, הנמוך כל כך גם ככה? על הקשר שלי עם המורים? האם הסטנדרטים שלי מחמירים מדי? נראה שרק אני נרעשת מההתנהלות שתיארתי כאן ומזועזעת ממנה. אולי אני טועה? אולי האמת נמצאת איפה שהוא באמצע, וגם לתלמידים חלק משמעותי בהתנהלות המתוארת? ואם כך - האם מוצדק לפטר? ואולי אני ממהרת מדי? מה עוד עלי לעשות לפני שאנקוט בצעד כה חמור? ואת מי, מלבד מפקחת ביה"ס איתה שוחחתי, כדאי לשתף בהחלטה?