עם חברים לא מדברים בעקרונות

תיאור המקרה של רותי להבי נכתב על ידי חמוטל פרת ויצא לאור בספר "רואים את הקולות - מורכבות חינוכית ואנושית בבתי הספר מנקודת מבטם של מנהלים" הוצ' אבניים 2012.

את בית הספר 'קשת' ייסדתי, בעזרת רבים וטובים, בשנת 1995, בעקבות יוזמה חינוכית שפיתחתי בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. 'קשת' הוקם כבית ספר על-אזורי צומח, מגן חובה עד י"ב, במטרה להפוך אותו למקום מפגש שבו דתיים וחילונים ילְמדו וילַמדו ביחד ויקיימו ביניהם דיאלוג מתמשך. בית הספר ממוקם בשכונת הקטמונים בירושלים, והוא שואף להיות שותף פעיל בהתרחשות הקהילתית שלה. בית הספר אינטגרטיבי: כשליש מהתלמידים הם ילדי השכונה או ילדים מרקע חלש יותר, והיתר – מרחבי ירושלים. כיום הביקוש לבית הספר רב בהרבה על מספר המקומות הפנויים בו. הוא מתאפיין באווירה משפחתית מאוד, כמעט נטולת אלימות. נדמה שבית הספר גרם לשינויים חברתיים בשכונה, ומשפחות רבות מהגרות אליה כדי להיות קרובות אליו. בקשת אין מבחני קבלה סטנדרטיים. תפיסת היסוד היא שהילד לא צריך להתאים את עצמו לבית הספר, אלא בית הספר צריך להתאים את עצמו אל הילד. אנחנו לא מייחסים משקל גדול להישגים לימודיים מוחלטים (להבדיל מהישגים אישיים), ולא בוחנים יכולות קוגניטיביות. בשלב הקבלה לחטיבה ולתיכון אנחנו מחפשים ילדים שיש להם גישה חיובית לבית הספר, שמביעים רצון להתפתח, להתקדם, לשתף פעולה. ההתנהגות החברתית חשובה לנו מאוד. אנחנו גם לא נותנים ציונים, עד לשלב ההגשה לבחינות הבגרות. ההצטיינות חשובה לנו, ואנחנו יוצרים נורמה שתקדם אותה דווקא במציאות של רמות לימוד שונות בכיתה, ביצירת מחויבות קבוצתית להצלחה. זאת המשמעות שאנחנו מעניקים למושג 'מצוינות', בשונה מהמשמעות היוצרת אוכלוסיית תלמידים הומוגנית ואליטיסטית. השמירה על בית ספר קטן היא תנאי הכרחי וחלק מתפיסת העולם החינוכית שלי, ולשמחתי, בעת הקמת בית הספר הדבר התאפשר לי. אני מכירה כל ילד, את הוריו, את חבריו. אני יודעת מי הגיע לבית הספר כל יום ומי נעדר ממנו. לפעמים זה מפריע לילדים; הם לא יכולים 'להיעלם', אבל אני חושבת שבדרך כלל הם מעריכים זאת וחשים מוגנים.

דתיים וחילונים - חצי חצי
ייחודו המובהק של 'קשת' הוא בשילוב של תלמידים דתיים וחילונים. ההגדרה דתי/ חילוני נתונה בידי ההורים בשלב ההצטרפות לגן או לכיתה א' (90% מהתלמידים נקלטים בשלב זה). חשוב לנו שלמצטרפים לקהילת בית הספר תהיה השקפת עולם ביחס לסוגיית הדתיות / חילוניות, ושלא יבואו רק אלה המחפשים מענה לצרכים לימודיים מיוחדים במסגרת קטנה וייחודית. שני ההורים נדרשים - כל אחד בנפרד - למלא טופס שבו מופיעה השאלה: 'אלמלא בית ספר קשת, האם היית שולח את ילדך לבית ספר ממלכתי-דתי או ממלכתי?'. מסתבר שהורים רבים לא מבררים ביניהם לעומק את סוג החינוך שאותו הם מעוניינים להעניק לילדיהם. מילוי הטופס על ידי כל אחד מהם מאפשר להם לדון בכך. אנחנו לא בודקים בציציות (תרתי משמע...), אבל מרגע שילד הוגדר כשייך לאחת הקבוצות, עליו לקבל על עצמו את מנהגי אותה קבוצה ומחויבויותיה. למשל, עליו לבחור אם להשתתף בבוקר בקבוצת התפילה או בקבוצת המפגש (פעילות בעלת אופי חילוני המקבילה לתפילה). אנחנו לא מעודדים מעבר בין הפעילויות השונות, אלא שואפים שקבוצות השייכות תהיינה קבועות. הרבה אנשים בארץ היו רוצים לחנך את ילדיהם ביחד, אך מערכת החינוך במדינה מאלצת אותם להכריע בין חינוך ממלכתי לחינוך ממלכתי-דתי. הקמת 'קשת' היה ניסיון - שלא צלח - לבדוק היתכנותו של 'זרם חינוך שלישי'. רצח רבין הגביר את הרצון לחיבור ואת המודעות לצורך בחינוך משותף, וכיום קיימות מסגרות שונות הנענות לצורך זה. אמנם בית ספר 'קשת' נֶהֱגָה והוקם שנים ספורות קודם לכן, כשעצם הרעיון היה עוד חדשני, אך כיום הדבר נראה מובן מאליו. בעיניי, ההצלחה הגדולה ביותר היא לאו דווקא שינוי גורף של המערכת, אלא כאשר דברים שנלחמת וחלמת עליהם הופכים פתאום לנחלת הכלל ולשפה השגורה ומובנת מאליה. הערך החשוב ביותר בבית הספר הוא הדיאלוג. הרעיון היה לבנות מסגרת שתאפשר דיאלוג באופן הטבעי ביותר, מבלי שיהיה צורך לקיימו במסגרות מלאכותיות. זו סיבה נוספת להעדפת בית ספר קטן, במבנה פיזי תואם. על פי התפיסה של 'קשת', אין צורך לדבר על מחלוקות ועל יחסים בין קבוצות שונות באוכלוסייה, אלא יש לעסוק בהם באמצעות לימוד משותף של טקסטים וחוויות משותפות. חשוב לנו ליצור את המסגרת המשותפת שבה התכנים האלה יעלו. במילים אחרות, אנחנו לא מדברים על דתיים וחילוניים ועל חשיבות המפגש ביניהם, אלא מפגישים בין דתיים וחילוניים. החיים ביחד מזמנים שיחות על נושאים שונים, וההתייחסויות השונות עולות מהמקום שבו כל אחד נמצא, ולא מהמקום שאותו הוא מייצג. כך, למשל, יכולה להתפתח שיחה ישירה על אלוהים, נושא שבדרך כלל לא עולה לדיון בקרב ילדים או בני נוער. 'אתה לומד להיות חבר של מי שנמצא איתך ולא רק של מי שדומה לך', אמר פעם אחד התלמידים, וזו המטרה.

הצוות
גם צוות המורים מורכב מדתיים ומחילוניים ואנו מקפידים שבכל שכבת גיל יישמעו שני הקולות. בתיכון מלמדים שני המורים תנ"ך ותורה שבעל-פה, וכל הילדים צריכים ללמוד גם מהמורה הדתי וגם מהחילוני. אין שום נושא שמורה דתי לא יכול ללמד או שמורה חילוני לא יכול ללמד. השיעורים בשני קולות מחייבים את המורים לנהל ביניהם דיאלוג ולתאם את אופן העברת הנושא בכיתה. זו אינה משימה פשוטה והיא דורשת גם מהם שיח מתמיד. המורים אצלנו הם בעלי מגוון רחב של זהויות במובן הדתי, ועל מנת להשרות אווירה של דיאלוג בבית הספר, בכל תחום שהוא, יש לקיימו נכון גם בין המורים, ולהידרש מראש למצבי חיכוך אפשריים. כדי לעודד זאת הקמנו, במקביל לבית המדרש לתלמידים, גם בית מדרש למורים, שבו הם יושבים בקבוצות קטנות ומלבנים סוגיות שונות לעומק. גם כאן, לא דנים בנושא התאורטי של 'דתיים וחילוניים', אלא באופן היומיומי שבו אנו חיים ובסוגיות העולות מתוך המפגש עצמו. הוספנו שעות של ייעוץ ייחודי, נוסף על אלה הניתנות ממשרד החינוך. זוג המחנכים של כל שכבה (שתי כיתות) מגיע מדי שבוע לפגישה עם היועצת כדי לשוחח וללבן בעיות שמתעוררות באופן שוטף. היועצת היא חברת צוות ההנהלה אשר מכירה היטב ומקרוב את תוכני בית הספר ואת המורים, והשיחה עמה מאפשרת להם ללבן סוגים שונים של בעיות. בנוסף, יש פורום של מחנכים שבו הם משתפים זה את זה בדילמות מן היומיום ומדברים עליהן מתוך חברוּת, עזרה והעצמה הדדית. אני אינני חברה בפורום זה, כדי לאפשר לדברים לעלות מבלי שתהיה ציפייה שיינתן להם פתרון מערכתי מיידי. למרות היחסים הקרובים, המשפחתיים כמעט, בין חברי הצוות, ניתן לפעמים לזהות טריטוריות שבהן הדיבור זהיר, לא גלוי. יש אמירות שעלולות לגרום להתלקחות ואולי בשל היחסים החבריים - נמנעים מהן. מסגרות הלימוד והייעוץ של המורים מתקיימות מתוך הבנה שיש להשקיע לכתחילה משאבי כוח אדם וזמן לדיון וליבון סוגיות כמצע לדיאלוג מתמיד, ולא לחפש אותם רק בדיעבד, כתגובה למחלוקת שמתעוררת ודורשת פתרון.

ניהול השונוּת בבית הספר
על פי תפיסתי, 'ניהול שונות' פירושו לאפשר לשונות להתקיים, לקבל אותה וליצור מסגרות שבתוכן היא יכולה להתבטא. השונות יוצרת מחלוקות, אך אנו איננו תופסים כל מחלוקת כמשבר. בכלל, אני ממעטת להגדיר מצבי קונפליקט כמשברים ואינני תופסת את עצמי כמנהלת משברים. ב'קשת' יצרנו מסגרת נוקשה, הבנויה מכללים מועטים מאוד אך ברורים לחלוטין, שבתוכה מתאפשר הריבוי, ההטרוגניות. המקרה הבא מדגים את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם השונות: בפסח של כיתה י"ב, לפני שהכיתה נפרדת ללימוד אינטנסיבי לבגרות, מתקיים סמינר זהות. במקרה שעליו אספר מדובר בכיתה שלומדת יחד כבר מכיתה ב', מהשנה הראשונה של בית הספר. התלמידים מכירים זה את זה היטב, והאווירה ביניהם היא כמעט משפחתית. לקראת הסמינר הראשון ביקשו מחנכי הכיתות לגבש את עמדתם ביחס לשאלות זהות שבהן הם עצמם מתחבטים, מתוך הכרה שעליהם לבררן עם עצמם בטרם יכינו את התלמידים לקראת הסמינר. ערכנו תהליך מעניין של שש פגישות בהשתתפות המחנכים, היועצת, רכז היהדות ואני. דיברנו על עצמנו. על הזהות שלנו, מאיפה באנו, איך תהליכים שונים השפיעו עלינו. אחר כך, כשהמורים דיברו עם הילדים, הם הרגישו שיש להם אפשרות גדולה יותר להקשיב להם, כי הם עצמם כבר עברו תהליך שפתח אותם לשמוע אחרים. בדיון שהתנהל בין הילדים לקראת היציאה לסמינר עלתה בשלב כלשהו סוגיית השבת: אם הסמינר יחול בסוף השבוע, כיצד ננהג בשבת? האם נדבר בטלפון, האם נדליק אור, האם נוכל לטייל? ובכלל, מה יהיה אופי השבת? להפתעתי, הנושא עורר סערה גדולה. אני סברתי שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד, השבת המשותפת תהיה עבורם הדבר הטבעי ביותר. אך עלו שאלות נוקבות: האם השבת 'של הדתיים' ראויה יותר מזו 'של החילוניים'? באיזו רמה של שמירת שבת מעוניינים הדתיים? האם בחירה ברמת הקפדה כזו או אחרת מעמידה למבחן את מידת הדתיות שלהם? למשל, אם אתה דתי שמדליק אור בשבת – מה זה אומר עליך? הנושא דובר בהרחבה, ולאורך תקופה, ולא הגענו להכרעה. לא הייתה זו שיחה 'ערכית' מופשטת שנסבה על ערכים של סובלנות, אלא שיחה פרקטית, ובמהלכה נעשתה הבחנה בין ויתור לפשרה. בעיניי זו ההבחנה שבין סובלנות לפלורליזם. פלורליזם אמיתי מתאפשר כאשר כל צד מרגיש בטוח בעצמו ולא מאוים. במצב כזה לא רק שהוא מוכן לשמוע את האחר - אלא חש מחויב לשמוע את האחר, מתוך חובה לעצמו וכדי לחזק את עמדותיו. אם כך, הוא אינו מוותר על עקרונותיו, אלא מתפשר על התנהגות מסוימת, וזאת כדי לאפשר את החיים המשותפים. כדי לחיות במשותף נדרשת פשרה, אך לא ויתור על עקרונות: אם נחליט שבשבת מסוימת לא ננהג כפי שאנו נוהגים בדרך כלל – זה לא אומר שוויתרנו על השבת שלנו, אלא שלמדנו איך לחיות ביחד. כשחיים יחד בחברה, כל אחד נדרש לחשוב מתי הוא מוכן לשנות ממנהגו, אפילו כדי לחזק את מנהגו, מבלי שזה יאיים עליו או ייחשב בעיניו או בעיני אחרים כאובדן דרך. עבורי זה היה שיעור מרתק. גיליתי כי הדבר שנבהלתי ממנו הוא בעצם תוצאה מוצלחת של החינוך שלנו: חינכנו אותם כך שכל אחד ידע להגדיר את עצמו, את הזהות הדתית שלו, את השבת שלו – ושכל אחד יוכל לעמוד על שלו במצב של התנגשות בין ערכים. ראיתי כי אף שאנחנו נבהלנו מהוויכוח, התלמידים עצמם לא נבהלו ממנו. הם השכילו לנהל אותו מתוך מציאות חיים משותפת. באותה כיתה, שצמחה ביחד מכיתה ב', ושהייתה המחזור השלישי שיצא לסמינר, אמר אחד הילדים משפט בסופו של הדיון (שלא הוכרע): 'בין חברים לא מדברים בעקרונות, בין חברים יש סוג אחר של דיבור, ואנחנו הלוא חברים, גדלנו יחד'.

המקרה הבא, לעומת זאת, הותיר אותי עם סימני שאלה רבים. שלומי הגיע לבית הספר 'קשת' בכיתה ז', מאחת ההתנחלויות ליד ירושלים. ילד עם טמפרמנט גבוה, נוכחות חזקה, בעל 'פתיל קצר'. בן למשפחה מזרחית-מסורתית. על פי הגישה האורתודוקסית לא ניתן להגדירו כדתי באופן מובהק – אך גם לא כחילוני מובהק. בקשת הוא השתייך ל'קבוצת התפילה', כלומר, לדתיים. בתחילת חטיבת הביניים עלתה שאלת שיתוף הבנות באופן אקטיבי בתפילה. בנות שעלו לתורה במסגרת בת המצווה שלהן, רצו להמשיך ולקרוא בתורה גם במסגרת התפילה בבית הספר, ואנו ראינו זאת בחיוב. בעת ההוצאה וההכנסה של ספר התורה, גם כאשר נקרא על ידי הבנים, הועבר דרך עזרת הנשים. שלומי לא יכול היה לשאת זאת. הדבר נחשב בעיניו לעברה הלכתית, ולא עזר גם כשהראינו לו הלכה ברורה האומרת שספר תורה 'אינו מקבל טומאה', ועל כן אין בעיה שאישה תיגע בו. הוא סירב לקבל את התשובה ההלכתית. בנושאים דתיים, העניין החברתי, הרגשי, המסורתי משפיע לעתים קרובות על ההתנהגות והתפיסות לא פחות, ואף יותר, מהעניין ההלכתי. כאן טמון הקושי הגדול: איך להתנהל במצבים שבהם אי אפשר להתמודד באופן שכלתני, רציונלי? איך לפעול במקומות שבהם יש גם מעורבות רגשית, ציפיות חברתיות ומשפחתיות? בתחילת דרכנו לא היו לנו עדיין ספרי תורה, לכן נהגנו לשאול אותם מבית הכנסת הספרדי הסמוך לבית הספר. כאשר החזרנו את ספר התורה לבית הכנסת, רץ שלומי לצידו לאורך כל הדרך, כדי ליידע את מתפללי בית הכנסת שהספר טמא כי נשים נגעו בו. הדבר עורר סערה ומתח רב בבית הספר, בקרב החילוניים כמו גם בקרב הדתיים, ודיונים רבים התנהלו על כך בכיתות. בשנים הבאות המשיך שלומי לבטא את הקושי שלו בנושא, ויצא בהפגנתיות מבית הכנסת כאשר ספר התורה עבר לעזרת הנשים. כעבור שנים, בתחילת י"ב, נכנס שלומי למשרדי באחד הבקרים, התיישב וביקש לשוחח עמי. הוא ביקש שאסביר לו למה כל כך חשוב לנו, הנשים, שתהיה גם לנו חֲזקה על ספר התורה. יש להדגיש: הוא לא ביקש תשובה אינטלקטואלית ולא הוכחה הלכתית. הוא רצה לדעת: 'למה זה כל כך חשוב לך?'. שאלתו העלתה דמעות בעיניי, ועד היום אני נרגשת ממנה: שלומי כנראה לעולם לא יוכל לקבל שאישה תיגע בספר תורה והוא אף פעם לא ילך למניין שנשים משתתפות בו. על המחסום הרגשי הוא לא התגבר. אבל מכיוון שבית הספר והחברים חשובים לו, ואולי מפני שגם אני הייתי חשובה לו - הוא התעקש לפחות להבין איך נראים הדברים מנקודת מבט אחרת. עם זאת, המקרה גרם לי גם למחשבות רבות: אולי הבאנו את שלומי למקום שהוא קשה מדי מבחינתו, מבלי שנדרשנו והתכוננו מספיק למכלול השאלות שהחינוך המשותף מזמן.

סיפורו של שלומי מחדד קונפליקט בסיסי הקיים גם בקרב מורים וגם בקרב תלמידים, קונפליקט הקשור בהגדרת הזהות: רוב המורים שלנו, וגם ההורים, תופסים את זיקתם ליהדות כדבר מורכב, כנמצאת על הטווח שבין דתיות לחילוניות ולא נמצאת בקצוות, אבל אנו דורשים מהם לבחור הגדרה דיכוטומית: דתיים או חילוניים. היום אנשים לא אוהבים להגדיר את עצמם, במיוחד לא בתחומים אלה. צעירים רבים מעדיפים להיות דתיים באורחות חייהם אך להימנע מסממנים חיצוניים ואף להגדיר את עצמם כחילוניים - רק כדי שאיש לא יציק להם, שאף אחד לא יפשפש במעשיהם ויבחן את רמתם הדתית. אחרי רצח רבין התגבר עוד יותר הזיהוי הפוליטי שיש לחבישת הכיפה, והוא מרתיע רבים. בית ספר 'קשת', המגדיר עצמו כבית ספר ל'דתיים' ול'חילונים' על פי ההגדרות החברתיות המקובלות, מעודד למעשה את הדיכוטומיה, ובכך הוא אינו מתמודד מספיק עם אזור הביניים, עם אלה שלא רוצים לשייך את עצמם לאף קבוצה, או עם אלה המגדירים את עצמם 'מסורתיים'. גם משפחות רפורמיות או קונסרבטיביות מתקשות לבחור לאיזו קבוצה הן משתייכות. נוסף על כך, אף שאת השיוך הראשוני בוחרת המשפחה, בגיל תיכון הילדים הם בשלב התפתחותי של עיצוב זהות ואישיות משל עצמם, והם נתונים בעמדה של בדיקה והשתנות. מבחינה מעשית, ההגדרות החברתיות אינן משקפות את ההגדרה העצמית של האנשים, שכן קיים מנעד רחב על גבי הרצף דתי-חילוני, של מסורתיות המאופיינת בדינמיות. מצד אחד, ההגדרה החברתית המקובלת היא קריטית להמשך קיומנו, כי אנחנו מעוניינים בשיח האידאולוגי המצוי באופן טבעי בקצוות, אצל חילוניים ודתיים 'מובהקים'. מן הצד השני, איננו יכולים ואיננו רוצים לחטוא למציאות, בוודאי שלא בבית ספר, ושואפים לשקף אותה ולהביא אותה לידי ביטוי נאמן ונכון יותר. עם השנים אני לומדת לקבל את העובדה שיש דילמות שנשארות ללא פתרון פשוט, ואל לנו לחשוש מכך. אלה שאלות שצריך להמשיך לדון בהן, לשמוע עוד נקודות מבט, לתת לעוד מחשבות לעלות, להשתהות בהן. כמו בחיים, גם בחינוך אסור להתקבע. הרי המציאות משתנה כל הזמן, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים עכשיו. ובסופו של דבר, את הפתרונות מוצא האדם בתוך עצמו.