משוב הרסני

לרוב אנו משתמשים בשני המושגים – "מעורבות" ו"התערבות" – כאשר מדברים על יחסם של ההורים כלפי בית-הספר. האם מושגים אלה לקוחים גם מהמעשה הפדגוגי שלנו כסגנים?

המקרה הבא מתייחס לאופן ההתערבות שלי במתח שנוצר בין שתי מורות מהצוות. הראשונה - מורה לחשבון שהיא גם מחנכת כיתה. השנייה - רכזת החשבון של בית הספר. המחנכת היא מורה ותיקה, מוערכת, רצינית ואחראית. הרכזת היא אישה מקסימה, רצינית ואחראית.

הארוע
המפקחת לחשבון הגיעה לבית הספר לקראת מבחני המיצ"ב כדי לצפות בתלמידים בכיתות ה'. לא נערכו הכנות מיוחדות לקראת בואה של המפקחת, והמורות לימדו באופן רגיל. המפקחת הגיעה בבוקרו של יום בשעה 8.20. בשעה זו הרכזת כבר נכנסה לשיעור ולא הספיקה לפגוש את האורחת. אי לכך לא נמסרו למפקחת כל פרטים על המורות, על השיעור או על התלמידים. כשהמפקחת הגיעה המנהל הפנה אותה לשיעור של המורה המדוברת. היא נכנסה בגפה, ומיד שאלה: "למה הכיתה כל-כך קטנה? איפה כל התלמידים?" המורה היתה נבוכה וחיפשה הסבר מתאים, שכן לא יכולה היתה להגיד באותו רגע שבכיתה זו לומדים רק תלמידים מתקשים. השיעור המשיך והמפקחת הוסיפה להעיר למורה על התנהלותו. המורה הרגישה מאוד לא בנוח, ניסתה להסביר בעדינות ליד תלמידיה אך ההסברים כמובן לא סיפקו את המפקחת. בתום השיעור התקיימה שיחה שבה היו נוכחות המפקחת, המורה והרכזת. בשיחה המשיכה המפקחת באותה התנהגות לא מקצועית ומביישת. היא לא נתנה למורה הזדמנות לתת הסברים על הרכב הקבוצה, מטרותיה בשיעור ועל אופן התנהלותו. היא המשיכה בהערותיה כלפי השיעור. כאשר המורה התכוונה לענות, להסביר- קטעה אותה המפקחת: "את מנסה להתגונן". הרכזת, שלא הרגישה בנוח להתערב, ישבה, הקשיבה ושתקה. השיחה הסתיימה באווירה לא נעימה.

המורה נפגעה מאוד מהיחס המשפיל שקיבלה מהמפקחת, וכעסה מאוד על הרכזת שלא מצאה לנכון "להיות שם בשבילה." כעסה היה כה גדול עד שהפסיקה לדבר עם הרכזת. במשך כל השבוע היא הסתובבה בוכיה, כעוסה וחסרת מוטיבציה לעבוד. הרכזת היתה נבוכה מהיחס שקיבלה, ניסתה לדבר על ליבה של המורה, להסביר - אך ללא הועיל. המורה לא היתה מסוגלת לחזור לשיגרה, או לגלות הבנה או אמפתיה כלשהי כלפי הרכזת.

כשראיתי שעוברים הימים והמצב לא משתפר החלטתי לגלות מעורבות. שוחחתי בנפרד עם כל אחת מהן. הרכזת גילתה רצון לעשות כל מה שיתבקש כדי לשפר את מערכת היחסים ואילו המורה הגיבה קשה לשיחה, בכתה, צעקה ודיברה על השפלה קשה. השיחה שהיתה לי איתה לא קידמה את המצב. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתערב ביתר שאת. לא ידעתי לאן תוביל ההתערבות אבל הייתי נחושה לפתור את הבעיה. רציתי שהקשר בין שתי המורות הנהדרות האלה יחזור למסלולו הרגיל.

זימנתי את שתיהן לשיחה משותפת. הייתי מלאת חששות ממה שעלול להתפתח במהלך השיחה ובעיקר מהתגובות של המורה לחשבון. רציתי לגרום לכך שבעקבות השיחה הרכזת תבין את המצוקה של המורה, תגלה הבנה ותודה שהיתה יכולה לנהוג אחרת כדי למנוע עוגמת נפש מחברתה. רציתי שהמורה מצידה תקשיב עד הסוף, שתאפשר לי לנווט את השיחה כראות עיני כדי שנגיע להסכמות ולפתיחת דף חדש. הגדרתי את מטרת השיחה מראש ולא איפשרתי להן לחרוג ממנה. השיחה לא היתה קלה (בלשון המעטה)... בסיומה של פגישה ארוכה יצאו שתיהן מחובקות. המורה לחשבון שבה לחייך כהרגלה ולתפקד כרגיל. הרכזת נשמה לרווחה ואני שמחתי על ההחלטה שלי להתערב במקרה. למדתי אי אלו דברים מהארוע: א. עלי להיות מיודעת על בואה של המפקחת ולדאוג לכך שהיא לא תכנס לשיעורים ללא לווי. ב. הרכזת חייבת לידע את המפקחת בכל הנתונים הנדרשים הקשורים לשיעור אותו היא עומדת לראות. ג. על הרכזת להתערב בשיחה שמתקיימת לאחר השיעור כדי להבהיר דברים, כדי לתמוך במורה וכדי לעשות את תפקידה כראוי. אם היינו נוהגים כך ודאי שהיתה נמנעת אי-נעימות מצד כל הנוגעים בדבר.

ההתלבטות אם להתערב בענייני המורות היא רלוונטית למקרים שונים שקורים יומיום בבית הספר. ברור לי שיש מקרים שבהם אין צורך להתערב בכל צורה שהיא, יש מקרים שבהם יש צורך במעורבות מסוימת וישנם מקרים, כמו המקרה הנ"ל, שמצריכים התערבות של ממש. המחשבה שהמורים הם אנשים מבוגרים ויכולים להסתדר בכוחות עצמם לא תמיד מוכיחה את עצמה