יום ראשון, השעה אחת בצהריים. אני במפגש הדרכה עם מורה, כמו בכל יום ראשון בשעה זו. עקב מצוקת חדרים בבית הספר, אנו יושבות במסדרון הסמוך לאחת מן הכיתות. אני בעיצומו של הסבר וניתוח שיר, לפתע יוצא מהכיתה תלמיד ומודיע לי, על פי בקשת המורה, ששגיא לא שב לכיתה לאחר ההפסקה. אני קוטעת את שטף דיבורי, מבקשת ממנו לחפש בשירותים וממשיכה לשוחח עם המורה. התלמיד חוזר ואומר ששגיא אינו שם. אני שולחת אותו לחפש במקומות נוספים בתוך בית הספר וממשיכה את מפגש ההדרכה.
בתום יום הלימודים נודע לי ששגיא שהה כל אותו שיעור במגרש. הפניות אלי, כסגנית מנהלת, בעניינים שונים הן דבר שבשיגרה ונעשות בכל שעות הלימודים, בין אם אני באמצע שיעור, בהדרכת מורות או בישיבה. בדרך כלל המורות מקבלות ממני מענה מיידי, גם אם עליי לעזוב למספר דקות את כיתתי, לקום באמצע ישיבה או לעצור מפגש הדרכה. אין ספק שאם נשקול איזה תפקיד צריך היה "להקריב" את עצמו, היה עליי להפסיק מיד את מפגש ההדרכה ולחפש את שגיא. המחשבה שבכל אותו שיעור, שגיא היה מחוץ למבנה בית הספר, במגרש, ללא השגחה, מציפה אותי רגשי אשמה אך חלה עליי אחריות גם בנושא ההדרכה - לתת מענה למורות המודרכות, מפני שאין זמן משותף אחר שניתן להשלים בו את החומר למורות. מבחינת המורה ששלחה אליי את התלמיד, מהרגע שיידעה אותי בחסרונו של שגיא בכיתה -האחריות עברה אליי. אך האם אמנם על ידי יידועי בנושא, האחריות מוסרת ממנה? כאשר ראתה שעבר זמן ושגיא לא שב לכיתה, האם לא הייתה צריכה להזכיר שוב או לבדוק האם העניין בטיפול? ומה לגבי האחריות כלפי המורות המודרכות? כיצד אפשר לנהל מפגש הדרכה כאשר הוא מופרע פעם אחר פעם בבקשות לעזרה מצד המורות המלמדות בכיתות?