רכזת חברתית

אני מפקחת על החינוך הבלתי פורמלי במחוז.

קיים קושי עצום לדרוש ממנהלי בתי ספר במסגרות החינוך הפורמאליות לאכוף את קיום התוכנית החברתית-ערכית של משרד החינוך, מכיוון שכמות השעות המוגדרות לרכז החברתי של בית הספר נתונה לשיקול דעתו של המנהל, ופעמים רבות ניתנות מסל השעות הקיים ממילא.

התכנית החברתית כוללת שעות מחנך, מועצות תלמידים, מחויבות אישית, טקסים ואירועים, ועדות קהילתיות, ימי שיא, סל תרבות, מסעות לפולין ועוד.

התכנית אינה מעוגנת בתוכנית מחייבת של משרד החינוך, אלא נמצאת כולה על בסיס וולונטרי ולכל בית ספר נתפרת ה"חליפה" המיוחדת לו על בסיס מצב הנתונים הקיים.

יש לכך יתרונות, במקום שקיימת אצל מנהל בית הספר מודעות גבוהה לחשיבות התכנית החברתית-קהילתית- ערכית בביה"ס, אך במקומות שהמודעות הזו אינה קיימת - התוכנית החברתית-ערכית נדחקת לשוליים.

סיגלית היא רכזת חברתית בבית ספר שש שנתי במחוז שלנו. סיגלית קיבלה 4 שעות שבועיות לצורך התפקיד, כולן ממינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

התפקיד דורש:
• בניית תוכנית שנתית ביחד עם רכזי השכבות, צוות המחנכים ומנהל ביה"ס
• בניית האירועים השנתיים על פי לוח השנה העברי עם רכזי השכבות הרלבנטיים לכל אירוע
• הכנת תוכנית המפגש עם הורים ותלמידים בימי החשיפה במעבר מכתה ו' ל- ז'
• הכנת בני הנוער לימי ההתרמה לאגודות השונות במהלך השנה
• הנחיית צוות המחנכים בתוכנית החדשה לשעת מחנך והיענות בלתי פוסקת לצרכיהם

השנה נוצרה בעיה מיוחדת במינה עקב השביתה הממושכת במערכת החינוך, שבגללה השתבשה כל התוכנית החברתית. חלקים ממנה בכלל לא מתקיימים. חלקים אחרים נעשים בלחץ של זמן, תוך צורך מתמיד בשינויים והתאמות לצרכי השטח, כלומר: הערכות לבחינות הבגרות, אי מתן אישורים לתלמידים להעדר משעות הלימוד, בניית טקסים בזמן קצר וללא אפשרות לקיימם לשביעות רצון הסובבים. המתח המתמיד השנה אמנם גבוה יותר מבעבר, אך גם בעבר לא הספיקו ארבע שעות למלא את כל המטלות, וסיגלית מוצאת את עצמה מותשת ועייפה ובעיקר מתוסכלת. היא מאד אוהבת את התפקיד ורואה בו אתגר.

לי, כמפקחת משרד החינוך, יש הערכה רבה לעבודתה של סיגלית, אך יחד עם זה גם אני דורשת לא פעם הסבר מדוע לא מולאו כל המשימות.

תכנית הליבה לשעת מחנך, שהיתה אמורה להיטמע השנה בביה"ס, עדיין לא הובאה בצורה מסודרת לידיעת המורים עקב אילוצי זמן וסדרי עדיפויות שונים בביה"ס.

לעיתים קרובות קיים פער בין האופן שבו הדברים החשובים יותר והחשובים פחות נתפסים במשרד החינוך לבין צרכי השטח המשתנים והדינאמיים. נדמה שמקצועות הלימוד לבגרות יותר חשובים והתוכנית החברתית-ערכית נדחקת לפינה בכל פעם שיש צורך לבחור. סיגלית מוצאת את עצמה פעמים רבות מתווכחת עם רכזי השכבות ולפעמים אפילו רבה אתם על מנת שיאפשרו לה לקיים את התוכנית שבנו יחד כשעולה אילוץ שמצריך השלמת חומר או חזרה לקראת מבחנים.

מנהל ביה"ס מצידו לא נותן לה גיבוי של ממש, והיא צריכה להסתדר בעצמה ולהתפשר במידת הצורך. בשיחות האישיות ביניהם הוא מביע את שביעות רצונו מתפקודה ואף נותן לה יד חופשית לפעול, אך בפועל היא נמצאת בחזית מול קבוצת מחנכים ומורים שלא תמיד מבינה את חשיבות הנושא ולא מאפשרת עשייה חינוכית משמעותית בתחום הבלתי פורמלי.

אני יודעת שתהליך חינוכי בלתי פורמלי דורש יותר מאמץ ותוצאותיו אינן ניכרות מיד. מקרים של סיפוק והצלחה מעניקים כוח להמשיך הלאה.

ובכל זאת אני שואלת - האם זה נכון לנהל את המאבק הזה באופן תמידי, או יש לבנות את תפקיד הרכז החברתי ולהגדיר את תפקידו בצורה מובנית ומסודרת, כתפקיד משמעותי ורחב כמו כל תפקיד ניהולי אחר בביה"ס?

האם יש פתרונות אחרים שיאפשרו להוביל תהליכים חברתיים משמעותיים בבתי הספר?

מה תפקידי, כמפקחת, בסוגיה זו?