אבא נעלם. אנחנו נשארנו להתמודד

רקע על התלמידה ומצבה המשפחתי

נעמה היא תלמידה בכיתה ו' בביה"ס בו אני מייעצת. היא ילדה יפה מאד, תלמידה מצוינת, חברותית ומקובלת ביותר. בהפסקות היא נראית עליזה, מוקפת חברות  וחברים ולא פעם ראיתי אותה שרה ושמחה.

נעמה בת להורים גרושים שעלו מרומניה. האב חי בדירה משלו ונעמה באה לבקרו מידי פעם. הקשר שלה עימו טוב מאד,  היא  אוהבת את אביה ובשנה שעברה אף ביקשה שאעזור לה לעבור לרשותו.

האם, עובדת בניקיון, חיה עם בן זוג כבר מס' שנים, בן הזוג אינו עובד כל הזמן (עבודות מזדמנות), האם עובדת קשה בניקיון. השנה ליום ההורים אמור היה להגיע בן הזוג של האם, כי לדבריו הוא פנוי יותר. בסופו של דבר הוא לא הגיע במועד והגיע מספר שבועות לאחר מכן לשוחח עם המחנכת.

בסוף שנת הלימודים  נעמה בקשה לשוחח איתי בחברת אביה הביולוגי. בשיחה היא בקשה שאעזור לה לעבור לרשותו כי לא טוב לה עם האם, שלדבריה נוהגת בה בקשיחות ומרבה לצעוק עליה. נעמה  סיפרה כי היא חשה אי נוחות רבה לחיות עם החבר של האם, מה גם שהאם אינה נמצאת רוב שעות היום בבית והיא נאלצת להיות לבדה עם בן הזוג של האם.  

פנייה לפסיכולוגית בית הספר בנושא הביאה למספר שיחות של מיכל עם עובדת סוציאלית, שהסתיימו בסוף השנה. דווח כי האב הביולוגי רשום כצרכן סמים  לשעבר ונמצא בשיקום.

בתחילת השנה הבאה שוחחתי עם נעמה שאמרה כי הכול בסדר, היא התרגלה לחיים עם האם והחבר ואפילו נסעו יחד, שלושתם, לרומניה בחנוכה. בהמשך סיפרה לי כי רוב הזמן הייתה לבד בבית עם המשפחה. דיווחה כי עדיין נפגשת עם אבא. נושא המעבר למשמורתו לא עלה.

היעלמות האב

לפני כחודש פנתה אלי נעמה ביוזמתה ואמרה כי אביה נעלם.. היא אינה יודעת היכן הוא. האב עזב את דירתו השכורה, מתקשר אליה מידי פעם ואומר כי הוא באיטליה אך לדבריה אמה הוא בארץ והרבה אנשים מתקשרים ומחפשים אותו, כנראה בגלל שחייב להם כסף. נעמה מתגעגעת אליו, אינה יכולה לאתר אותו או לצלצל אליו, הוא אינו משאיר טלפון בכל פעם שמתקשר, אך לדבריה היא בטוחה שיחזור, אם לא היום אז מחר, או בעוד חודש, או שנה או שנתיים... כך לדבריה.

ביקשתי לזמן את אמה לשיחה אך נעמה נחרדה מהדבר והתחננה שלא אעשה זאת. יש לי תחושה כי היא עדיין חוששת מתגובות אמה למרות שאמרה כבר קודם כי הצעקות והמכות בבית פסקו.

ניסיתי לבדוק מי ע העובדת הסוציאלית  שלהם, אך ברווחה נמסר כי העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה בשנה שעברה אינה מטפלת במשפחה יותר. הדבר הובא לידיעת מנהל ביה''ס והוחלט כי מאחר והנושא הוא פנים משפחתי אין צורך לדווח על כך.

לפני כשבוע פנתה אלי נעמה שוב וסיפרה כי יום אחד הייתה לבד בבית, פתאום דפקו בדלת. היא לא פתחה אך שאלה מי שם. ענו לה כי מחפשים את אביה, היא השיבה שאינו בבית, הציצה בעינית וראתה שזה גבר שאינה מכירה, הוא ענה שהוא מחפש את אביה, וכדאי שתגיד לו היכן הוא כי אחרת הוא ייקח אותה. היא אמרה לו ללכת והוא אכן הלך.

בשיחה עמי אמרה כי אינה חוששת, כלום לא יקרה לה , היא סיפרה זאת לאמה והיא אמרה שהכול יהיה בסדר, שהיא דואגת לכול, שהאנשים כבר לא כל כך מחפשים את אבא בטלפון, ועוד. ובעיקר , דאגה נעמה, שלא נספר לאמה שהיא סיפרה בביה"ס על העניין.

אמרתי לה שאני חושבת על שלומה שלה, וכי בודאי גם אמה רוצה שהכול יהיה בסדר אך לא ברור לנו מה יהיה ואם האנשים המחפשים את אביה לא ישובו ומה יעשו. הדרכתי אותה לנקוט באמצעי זהירות, לא ללכת לבד, בודאי לא בלילה, נעמה הבטיחה שתעשה זאת. שיבחתי אותה על כך שאזרה אומץ  לספר, למרות שיודעת כי האם מתנגדת לחשוף את הדבר.

הנושא דווח למנהל ביה''ס, שוב, והוא זימן אותה אליו לשיחה משותפת, במחשבה כי אולי כדאי בכל זאת לשכנע אותה לזמן את האם. נעמה בכתה והתנגדה בכל תוקף. בין היתר סיפרה כי אמה אומרת לה לשכוח את אבא, מה שגרם לה לפרץ חזק של דמעות.

נעמה מתפקדת בביה"ס בצורה טובה, היא תמיד מסודרת ומטופחת, כאמור נאה מאד, תלמידה טובה, עסוקה עם חברים בהפסקות, תורמת, פעילה ומלאת שמחת חיים חיצונית-התנהגותית.

בשיחות אישיות איתי – יותר עצובה, מבטאת רגשות געגוע לאבא וקושי  להסתגל לזוגיות האם, אם כי למדה לחיות עם זה.

השאלות וההתלבטות שלי:

האם עלי לדווח לרווחה? ידוע לי כי המשפחה טופלה בשנה שעברה וכי נעמה טופלה בשיחות.

בהינתן והאירוע המדובר ארע בבית והאם יודעת על התרחשותו. כמה היא באמת אחראית על שלום הילדה? הלוא בשנה שעברה האם הייתה ההורה הפוגע וכעת - הילדה מבטאת חרדה עצומה, בכי קשה, כשאני והמנהל מעלים אפשרות שיתוף האם.

מכאן - מתעוררת בי תחושה שלילדה זו אין אב ואין גם אם שהיא יכולה לסמוך עליהם. מכאן שדווקא חובה לדווח...

לא ידוע על איזה רקע נעלם האב. במידה שאדווח – זה יכול לעורר את כל הגורמים הקשורים בעניין ולגרום לסיכון יתר. כלומר ביה''ס נכנס בעקיפין, למעורבות בעולם שאין הוא אמון על התנהלותו.

נושא האמון של הילדה בי כמובן עלה, בהקשר של סיכונו, אך פה לא הייתה התלבטות - בין סכנה לחייה ובין אבדן אמונה בי, הייתה לי ברורה הבחירה...

בסופו של דבר דיווחתי על המקרה- לאחר היוועצות עם מנהל, הפסיכולוג דיווח גם הוא. עדיין לא ידוע לי על טיפול.

בינתיים מידי פעם אני רואה את הילדה, אך נראה שלא רוצה להראות בשיחה עמי על ידי חברים.