כשלילד אין אמון בהוריו

רקע אישי:

 הנני יועצת ותיקה במערכת החינוך, עובדת שנים רבות בתיכון.  התיכון הינו תיכון עירוני  4 שנתי מכיתה ט'-יב'. חברה בהנהלת ביה"ס, אחראית על תוכניות המניעה לכל השכבות, תומכת, מייעצת ומטפלת בתלמידים המתבגרים והוריהם, יוצרת עימם קשר משמעותי ומלווה אותם במשך 4 השנים.

בנוסף, מידי שנה, מנחה קבוצות רגשיות לתלמידים מאתגרים משכבת י' ומדריכה את המורים בנושאים שונים.

האירוע:

תלמידי ביה"ס לומדים בכיתה ט-י' את כל המקצועות ורק בכיתה יא' נחלקים למגמות ע"פ בחירתם והתאמתם למגמה.

דן תלמיד כיתה יא' 1- בן יחיד להורים מבוגרים יחסית, נולד לאחר טיפולים.

לא מצליח להתחבר עם ילדי כיתתו ומבודד מבחינה חברתית.

מנסה לקחת חלק בכל מיני פעילויות ויוזמות בביה"ס כמו: מועצת תלמידים, יזמות עסקית, אנגלית עסקית, אך לא מתמיד ולא עומד במטלות הנדרשות. פעילויות אלו פוגעות בלימודיו. מכיוון שאינו מצליח להתמודד עם המטלות, מתלונן תמיד שאין לו זמן ושהוא לא מספיק לעשות ש"ב או עבודות. דן מאחר מידי פעם לביה"ס ולעיתים אף מתחמק ממבחנים.

דן ילד נבון, רוצה לתקן את העולם, מפוזר, עקשן, מתפלסף, סובל מקשיי התארגנות וריכוז.

כיועצת, אני מלווה אותו מכיתה ט' , מהווה עבורו מקור עידוד, הקשבה, תמיכה ופורקן למצוקותיו,

עוזרת לו לבדוק סדרי עדיפויות ולהתארגן בתוך הבלגן הרגשי והלימודי בו הוא נמצא.

לאורך כל השנים מתלונן התלמיד כי הוריו אינם יודעים להיות הורים וכי הם נכנסים לו לנשמה, (הוא מתעקש לקרוא להם בשמם הפרטי ולא אימא ואבא). לדבריו הם מתערבים לו בכל דבר, נכנסים לו לחדר, סוגרים לו את האור  "כי כבר מאוחר ומחר צריך ללכת לביה"ס.."

דן יושב שעות במחשב, או מעביר את אחה"צ בציור דמויות  קומיקס, חלקן מפחידות,  ואינו מתארגן ללמידה.

הצעתי לו טיפול ביחידה לנערים ברווחה. על אף שנקבעה פגישה הוא לא הגיע (ההורים התנגדו).

ההורים זומנו לפגישה בה הם דיווחו על ילד מפונק, שמעולם לא הציבו לו גבולות,  ותמיד קיבל כל מה שרצה. חדרו תמיד מבולגן ולדברי האם הוא לא מוכן לעזור בבית.

הוצע להם טיפול משפחתי. המשפחה פנתה למטפל שהאם הייתה עימו בקשר בעבר והתלמיד נפגש עימו מס' פעמים.  לאחר מספר פגישות התלמיד הפסיק להגיע, מכיוון שהוא הבין שזה לא עוזר לו וכי לא יוכל לשנות את הוריו.

השנה, בכיתה יא'  יש לדן מחנכת חדשה (בעבר מחנכת כיתתו הייתה יותר סלחנית ומכילה).

עומס הלימודים גבר, יש הקפדה על איחורים וחיסורים. כשאיחר השנה לביה"ס בפעם השנייה ונתבקש להישאר בתום יום הלימודים להשלים את שהחסיר-  התנגד ועזב את ביה"ס. המחנכת התקשרה לאם ודווחה על המקרה.

כנראה שטלפון זה גרם למריבה נוספת קשה בבית.

בערב התלמיד סימס  למחנכת מספר הודעות :"אני כלוא בחדר ללא חשמל "בזכותך", "באהבה"...

כששאלה אותו המחנכת  "למה אתה כלוא בחדר?" ענה לה רק ב-3.00 לפנות בוקר : "תשאלי את זאת שלא יושבת בחושך"... 

המחנכת נבהלה מאוד, לא נרדמה עד הבוקר ודאגה מאוד.

בשעה 7:00 בבוקר התקשרה  המחנכת אלי לדווח על המקרה ואמרה:  "תטפלי בו, אני לא יודעת מה לעשות איתו, קחי אותו ממני. . .".

באותו היום דן  לא הגיע לביה"ס וגם לא הייתה תשובה בטלפון או בניידים של התלמיד ושל הוריו. השארתי הודעה שיחזרו אלי. הסתבר שהאם לא ידעה שבנה נשאר נעול בחדר ולא הגיע לבי"ס.

רק לאחר שנדרשה לחזור הביתה הבינה מה שקרה.

לאחר מס' ימים , שוב ביקש דן  לשוחח איתי ושוב עלתה מצוקה קשה של חוסר הבנה ושנאה כלפי ההורים.

הוא נראה כעוס, עייף ומרושל. תיאור הרגשות שעלו בשיחה היו קשים מאד. לדבריו ההורים מכניסים  בו לאורך כל השנים "שליליות" שהפכה להיות חלק מהאישיות שלו. לכן הוא פסימי, לא חברותי  ולא מצליח בכלל להתרכז בלימודים. עוד תיאר כי ה"שליליות" הזו משפיעה עליו מבחינה רגשית וגם גופנית. הוא מוצף בכעסים ושנאה שגורמים לכאבים ביד וברגל – ואכן רגלו רעדה.

השיחה הייתה קשה מאד גם לי. הודיתי לו ששיתף אותי במצוקתו, והוספתי, כמה חשוב לפרוק כעסים ולשתף אחרים במחשבות. עודדתי אותו לפנות לטיפול.

כשניסיתי לבדוק מה יעזור לו ומה מרגיע אותו הוא טען שרק הציור עושה לו טוב אך תמיד ההורים נכנסים באמצע ומפסיקים אותו מלצייר.

ניסיתי עוד להרגיעו ובקשתי ממנו להיעזר באיש מקצוע ע"י שיחות שבועיות קבועות רק עבורו וכן לפנות לרופא לטיפול תרופתי. הוא כרגיל סירב וטען ששום דבר לא עוזר לו ושהוא כבר ניסה הכול...

בקשתי שידבר עם פסיכולוג ביה"ס, שהייתה בביה"ס באותו יום, אך הוא סירב. כשבדקתי מה יכול עכשיו לעזור לו, הוא ביקש ללכת הביתה, הרגיש עייף פיזית ונפשית.

שוחחתי עם אמו בטלפון ואמרתי לה שהיא חייבת לקחת את בנה להערכה פסיכיאטרית,  בנוסף לטיפול פסיכולוגי פרטני ומשפחתי.

מאד קשה היה לי להתמודד עם המקרה ועם כל התיאורים הקשים ששמעתי, הרגשתי חוסר אונים וחרדה גדולה. הרגשתי שאני לבד מול מקרה כ"כ קשה.

" תפוח האדמה הלוהט" חוזר אליי ואינו מרפה.

שאלות שיש לי לקבוצה:

מה עושים במקרה של הכחשה או  סירוב של המתבגר לפנות לטיפול?               

כיצד להתמודד עם סירוב של הורים לפנות לטיפול? בטענה ש"זה עבר לו ועכשיו הכול בסדר"

מעורבות ו/או התערבות פסיכולוגית ביה"ס - בעיה כואבת! מספר שעות מצומצם , ומס' מטופלים גדל.

כיצד ניתן להתמודד עם העובדה שמתבגרים מסרבים לנסוע אחה"צ ללשכת הרווחה לשיחות?