מה שילד יכול לעולל

תקווה היא מנהלת גן חובה מנוסה, וותיקה (27 שנות ניסיון), בעלת שם של גננת מקצועית וטובה מאד. הגן שלה מבוקש מאד על ידי הורים במשך שנים רבות, ומשמש למעשה כגן אזורי, הקולט ילדים מכל קצווי היישוב.

קצת לפני חופשת סוכות התריעה תקווה בפניי על קושי רב שיש לה השנה בניהול כיתת הגן, משום שיש בה מספר ילדים עם בעיות התנהגות לא פשוטות, לרבות ילד בשם רן, הסובל מהתפרצויות זעם ותסכול ועקב כך נוקט באלימות ובהתנהגויות מסכנות. היא הוסיפה וחידדה שהיא לא מוכנה להמשיך להתנהל לבד עם קבוצת הילדים ללא סיוע נוסף.

יש לציין שכשביקרתי בגן בסוף ספטמבר, תקווה חשה שיש לה קבוצה לא קלה, אבל עדיין לא הצביעה על קושי מיוחד. היא "לקחה את הזמן", לדבריה, על מנת להתמודד. שאלתי אותה מה נעשה עד כה ואיך היא התנהלה מול ההתנהגויות הלא פשוטות של הילדים, ובמיוחד של רן. היא סיפרה שהייתה בקשר עם הפסיכולוגית של הגן וגם עם ההורים.

כמו כן סיפרה שהיא מנסה להתמודד בגן ולתת הזדמנויות לילדים ולכן לא ממש עירבה את ההורים, למעט כאשר היה מדובר בהתנהגויות קשות. היו מקרים בהם ביקשה מההורים לקחת את הילד יותר מוקדם בשל התנהגות לא הולמת.

בשלב זה ההורים של רן לא שיתפו פעולה עם פסיכולוגית הגן והתנגדו לאבחון של ילדם. התרשמתי שכאשר תקווה פנתה אלי, כבר הגיעו מים עד נפש.

חיזקתי ועודדתי אותה על כל מאמציה להתמודד עם הקשיים והצעתי, לנוכח הרגשת התסכול הקשה שלה, לכנס מיידית את כל הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר (רכזת הגיל הרך, פסיכולוגית הגן, יועצת הגן ואנוכי), כאשר בשלב שני נזמן גם את ההורים לשיחה.

כאשר התחלנו לבדוק תאריך למפגש, הודיעו לנו על כניסת תכנית "אילנות", הקשורה בפרויקט "עיר ללא אלימות" (התכנית "עיר ללא אלימות" פועלת מתוקף החלטת ממשלה מספטמבר 2006 ופועלת ב-11 רשויות ברחבי הארץ. התוכנית "אילנות" עוסקת בהדרכת צוותי גן והורים בתחום הצבת גבולות והתמודדות עם אנטי חברתיות ואלימות של ילדים).

הוצע שהתכנית תיכנס מיידית לגן כדי לתת פתרון נקודתי ובהתאם להתפתחויות, נבדוק איך ניתן להמשיך הלאה.

בשלב זה יצאה פסיכולוגית הגן מהתמונה. מנהלת תוכנית "אילנות" (שהיא פסיכולוגית קלינית) ושתי היועצות שלה קיימו מפגשים עם צוות הגן ועשו ביקורי בית להורים, באישור שלי ושל הרשות ובהסכמת הגננת.

ההורים של רן המשיכו להתנגד לכל אבחון, אך נתנו את אישורם לצוות "אילנות" ולצוות הגן לעשות לילד "הולדינג" (סוג של אחיזה, בדרך כלל חיבוק מאחור של הילד, על מנת להחזיר לו את הגבולות שאבדו לו בעת ההתפרצות).

הורגשה רגיעה משמעותית בגן. הייתה תחושה של שיתוף פעולה ויצירת שפה משותפת בכל הנוגע להצבת גבולות לילדים. מספר הפעמים שהיה צריך להשתמש ב"הולדינג" הלך והצטמצם, וצוות אילנות הפחית באופן ניכר את ביקוריו בגן.

הרשות גם העמידה סייעת נוספת לרשות הגן לתקופה מוגבלת של חודש ימים בלבד, דבר אשר סייע ללא ספק לצוות להתמודד יותר טוב.

אחרי חופשת חנוכה המצב שוב הדרדר. רן שוב נכנס לסחרור והיה קושי מאד בולט להרגיע אותו. בשעת ה- "הולדינג" הוא היה בועט, יורק, מקלל ונושך. גם לילד וגם לצוות לא היה קל. זה היה מתיש ומייגע (בשלב זה כבר לא הייתה סייעת נוספת בגן). באחד מביקוריי בגן ראיתי מקרוב את הקושי האדיר של הצוות לקיים את ה"הולדינג" לילד, אשר התנגד בעוצמה רבה. צריך היה להפעיל כוח בלתי רגיל על מנת להרגיעו בסופו של דבר.

התרעתי על הקשיים בפני הרשות ובפני "אילנות", וביקשתי להחזיר את הסייעת הנוספת.

בינתיים תמונת המצב השתנתה במהירות מסחררת.

ב- "הולדינג" האחרון רן התנגד לתקווה, בעט בה ברגלו, נגח בראשו ונשך אותה. בתגובה אינסטינקטיבית היא נאלצה להחזיק בראשו ותוך כדי כך משכה חלק משערותיו. לדבריה, עשתה זאת מתוך הגנה.

מכאן התגלגלו הדברים ללא שליטה. הדבר התפרש הן על ידי רן והן על ידי הוריו כמעשה אלים ומשפיל, והאם איימה בתלונה למשטרה ואף פעלה להגשתה בהמשך. ההורים דאגו לפרסם בתקשורת המקומית את המקרה ולא חסכו בתיאורים משפילים.

יידעתי מיידית את מנהל המחוז, את דובר משרד החינוך ואת היועצת המשפטית של המשרד, והם הציעו שבשלב זה אנקוט ב"שב ואל תעשה" כדי לא להחמיר את המצב או להגביר את מסע הפרסום בעיתונות המקומית.

הצעתי לקיים שיחה דחופה עם תקווה, נציגי החינוך ברשות, שפ"י ו"אילנות". בהמשך קיימנו גם שיחה עם הורי הילד וכל הגורמים המקצועיים.

ההורים היו נחושים בדעתם לפנות למשטרה, אמרו שיש כאן אלימות, ולמרות שהם יודעים שהגננת נחשבת למקצועית, מנוסה ומוערכת על ידי הורים אחרים - הם חשים שילדם לא מקבל יחס ראוי ושהוא מרגיש דחוי.

בעקבות האירוע וחוסר האמון של ההורים, תקווה חשה שהיא לא יכולה להמשיך לתפקד עם הילד בגן ובמיוחד לא עם הוריו. היא חזרה שוב ושוב על כך שהיא אוהבת את רן, הגנה עליו מפני הורים אחרים שניסו להתערב בגין ההתנהגות שלו, שמרה כל הזמן על כבודו וניסתה לעשות הכול להתמודד איתו.
בעקבות התלונה במשטרה, אף הצהירה שהיא מוכנה לעזוב את הגן ולא להמשיך לעבוד בו כל עוד רן נמצא שם. היא לא יכלה להתנהל עם הוריו, ולדידה, המצב שנוצר היה בלתי אפשרי.

בעקבות שיחות והתערבות שלי ושל הגורמים המקצועיים האחרים, חזרה בה תקווה מהצהרתה הקודמת והסכימה להישאר ולהמשיך את ניהול הגן . הבטחנו לה לבדוק את כל האפשרויות להעברת הילד לגן אחר, ובמידה ולא נצליח - יהיה תהליך של גישור עם ההורים של רן, על מנת שהיא תוכל להתנהל כראוי בגן.
במקביל, נציגות של הורי הגן נכנסה לתמונה וביקשה להיפגש איתי בדחיפות על מנת שאעזור להם לעצור את יציאתה של הגננת.

למרות התלונה במשטרה, ההורים של רן עמדו על כך שהילד יישאר בגן ושהגננת תצא. כשהבינו שאין סיכוי לכך הם דרשו והתעקשו להשאירו. הובהר להם שתחת איום של משטרה זה לא סביר ולא רצוי, אך רק אחרי מאמצי שכנוע רבים של כל הגורמים המקצועיים, כולל מנהל מחלקת החינוך, הם הבינו שהשארות הילד בגן איננה לטובת ילדם והסכימו לעבור לגן אחר.

בסופו של דבר הילד נמצא בגן אחר. מתוך השיחות שקיימתי עם תקווה ובעקבות הביקור בגן החדש, ניכר היה בתחילת הדרך שהילד השתלב וחל שינוי לטובה בהתנהגותו. לא עברו ימים רבים וכבר הגיעו לצערי, דיווחים על אירועים חריגים גם במקום החדש והתנהגויות לא הולמות. צוות הגן נאלץ להזעיק את ההורים לקחת את הילד בעת התפרצויות הזעם שלו. מאחר והגן נמצא בתחום ביה"ס, מנהלת בית הספר ורכזת החטיבה הצעירה מעורבות בהתנהלות מול ההורים.

לאורך כל הדרך זכתה תקווה לתמיכה נרחבת, לאוזן קשבת, לאמון ולהערכה על עבודתה במהלך השנים, הן ממני, הן ממחלקת החינוך והן מתכנית "אילנות". גם הורי הגן מגבים אותה ואת צוות הגן ומשבחים את עבודתם, והם כתבו מכתב תמיכה (ר' נספח) ואף איימו בהשבתת הגן במידה ולא תמשיך לנהל את הגן.

למרות זאת, הפרסום בעיתונות המקומית והתלונה במשטרה גרמו לה להרגיש רמוסה, נבגדת ומושפלת.
הצעתי לה להשתמש ביועצת לגיל הרך, בתמיכות נוספות הקיימות לרשותה במערכת ובכל גורם שיכול לסייע לה להתגבר על המשבר בו היא נתונה. היא הייתה בתחקיר משטרתי, בו ניתנה לה הזדמנות להציג באופן מלא את גירסתה.

אין ספק שהאירוע המתואר לעיל עורר בי, כמפקחת, הרבה תחושות מעורבות, שאלות, תהיות ודילמות לא פשוטות ולא לגמרי פתורות.

חשתי תסכול ואחריות כבדה הנופלת עליי. כללי המשחק השתנו ברגע שהייתה תלונה במשטרה. חשוב היה לי לשמור על יציבות הגן ועל שגרת הגן, ולא לגרום זעזועים גדולים ובלתי הפיכים.

חשתי צער ותסכול מכל הסיטואציה, שבה נפגעו גורמים כה רבים.

ועוד שאלות מלוות אותי:
מתוך תאור האירוע ניתן לראות שהגננת זכתה לתמיכה רבה לאורך כל הדרך. נשאלת השאלה, האם הגננת אכן הייתה ראויה לתמיכה חד משמעית ובלתי מסויגת? האם עשתה את כל המאמצים ליצור יחסי אמון טובים יותר?

כמפקחת, אני רואה את תפקידי במקרה הזה עובדת עם הגננת לא רק על תגובות ריאקטיביות מול התנהגויות הילדים, אלא על חשיבה של תוכנית עבודה פרואקטיבית, שבה הגננת מובילה מהלכים של שיתוף פעולה והתחברות אחרת להורים, ולא פועלת רק מתוך תגובה על התנהגויות הילדים.

ותהיה נוספת: איך מתמודדים מול גל אלימות והתקפי זעם של ילדים?

איך ממשיכים ומנהלים חיי גן תקינים כאשר יש צורך מיידי לנטרל את הצוות על מנת לטפל במעשי אלימות?

איך מתמודדים עם תופעות האלימות בגנים מבלי לאיים על הגננות ולשחוק אותם מול הילדים וההורים?
מה מחויבות המערכת, כאשר יש בגן קבוצה מורכבת שלא מאפשרת לנהל חיי גן תקינים?

איך גורמים להורים לקחת יותר אחריות?

האם ה"הולדינג" הוא הכלי הרצוי במקרים כאלה? האם אינו מביא בסופו של דבר לסיבוכה של הגננת? התהליך עשוי "לנטרל" את הגננת במשך עד 20 דקות - האם זה לא מתיש את צוות הגן?
מצד אחד זה עוזר ועוצר את ההתפרצות, אך מצד שני – זה יכול להיגרר למצבים מביכים ולחוסר שליטה (גננות ששומעות על המקרה מעידות שהן תתקשינה בעת אירוע להשתמש בכלי זה).