רקע
אני יועצת חדשה, שנה ראשונה. יועצת של שכבה י"א (בני 17) בתיכון ממלכתי גדול והישגי. למרות גודלו, בית הספר מעניק יחס אישי ו"רואה" את כל התלמידים.
האירוע
בתחילת השנה, חודש ספטמבר, חגית - תלמידה מהשכבה, סיפרה למחנכת שלה שגילו לאימה סרטן והיא צריכה לעבור ניתוח. האם עברה את הניתוח, אך הניתוח הסתבך ומאז עברה האם כשלושה ניתוחים נוספים ומצבה הולך ומתדרדר. כשנודע לי לראשונה ממחנכת הכיתה, עוד בספטמבר, על המצב, זימנתי את חגית לשיחה והבהרתי לה כי יש לה מקור תמיכה בבית הספר- תמיכה שלי ושל מחנכת הכיתה וחשוב לי שתרגיש בנוח לבוא ולהיעזר בנו בכל זמן. באותה השיחה חגית בכתה ונפתחה מעט, סיפרה כי היא אחראית על אחיה הקטן בן השבע שחווה כרגע משבר גדול - והתנהגותו בהתאם (לא מוכן ללכת לבי"ס, מורד וכד'..). חגית לוקחת את אחיה כל יום לבי"ס ובימים קשים נכנסת ליועצת בי"ס של האח הקטן ומשוועת לעזרה. גם כשאחיה חולה היא מטפלת בו- למשל, לא מזמן הייתה לו דלקת בתוספתן וחגית לקחה אותו לרופא ואחר כך לבית החולים וטיפלה בו במסירות. חגית דואגת להמשיך כמה שניתן בשגרה וממשיכה ללכת לתנועת הנוער ולשיעורי ריקוד. חגית מגיעה לבית הספר ומשתדלת לא להחסיר, למרות שמאחרת לעיתים תכופות בשל ליווי אחיה לבי"ס בבוקר. באופן לא מפתיע, חלה ירידה קלה בציוניה ובכושר הריכוז שלה. כמו כן, יידעתי את כל המורים במצב. הם מתנהלים מולה ברגישות רבה. חגית סיפרה כי יחסיה עם אביה מעולם לא היו טובים ושהתקשורת ביניהם לקויה. תמיד אימה הייתה מקור הכוח והתמיכה שלה, אך לאחר שסיפרה לאם על בעיה מסוימת שחוותה, האם האשימה את עצמה בבעיות של חגית ובכתה. מאז, חגית לא רוצה "להכביד" על אימה ולא מספרת לה על קשיים שלה. חשתי צורך להתייעץ עם פסיכולוגית בית הספר. היא המליצה שאזמן את האב ואשקף לו את מצב בתו ואת האחריות ההורית שהוטלה עליה. בנוסף, המליצה שאגשש ואבדוק האם יש אפשרות להיתמך במישהו מהמשפחה, שיעזור עם האח ויפחית את העומס מחגית. זימנתי את האב לשיחה, יחד עם מחנכת הכיתה. בעדינות רבה שיקפנו לו את המצב. השיחה הייתה מאוד מאוד קשה ועצובה, האב בכה ואמר שלצערו, זה המצב ושנראה שחגית מתמודדת עם זה בגבורה. ניסיתי לשוחח עם חגית שוב, אך היא לא מרגישה צורך לדבר, לא איתי ולא עם המחנכת. היא אומרת "הכל בסדר" וממשיכה הלאה. ברור לי שהיא לא במיטבה ושצריכה מישהו להיתמך בו. אני לא יודעת מה עוד עליי לעשות כדי לגרום לה להשתמש בי, וכמה שיותר... אני מנסה, בכל פעם שאנו נפגשות במסדרונות בית הספר, לדובב אותה ולגרום לה לבוא אליי, אך זה לא מצליח. היא לא מוכנה לשתף, לדבר, לפרוק ולהיתמך בנו...