השבוע הייתה לי פגישה עם הוריו של רן תלמיד כיתה ד'.
הפגישה נקבעה ביוזמת המחנכת אשר נמצאת בקשר שוטף עם הוריו של רן.
אמו של רן סיפרה למחנכת שמאוד קשה לילד בכיתה ושהוא אמר לה שמתעללים בו.
המחנכת מיד נגשה אלי כדי לקבוע פגישה. הפגישה, כפי שהבנתי, הייתה פגישת היכרות וחשיבה אשר בה נשמע את דברי ההורים ואת דברי המחנכת ומשם נמשיך להחלטה בדבר דרכי הפעולה. המחנכת אמרה שהאם קצת חרדתית ושהיא רוצה לתת להם לספר את שעל ליבם כי היא לא יודעת כמה מזה ההורים רוצים שהיא תעביר לנו.
בפגישה נכחו ההורים, המחנכת, פסיכולוגית בית הספר ואני.
ההורים החלו לספר על המצב של רן, כפי שהם תופסים אותו. נראה כי רן סובל מיחס משפיל מבני כיתתו כבר זמן רב. ההתייחסויות כוללות שמות גנאי בהם הכינוי "גוש שומן". על פניו נראה כי רן לא התייחס ברצינות לכינוי אך במבט מעמיק יותר נראה כי הוא ממש משתף פעולה עם הילדים, מכנה גם את עצמו כך, וצוחק כשהם אומרים לו זאת.
דפוס התנהגותי זה מצטרף לדפוס נוסף בו רן מנסה לרצות את הסביבה באופן קיצוני. כך, בכל פעם שצריך מתנדב הוא ממהר להצביע. מאוחר יותר הוא מתלונן על שהמורה נתנה לו את המטלה (לאחר בירור ההורים נודע להם כי בעצם רן התנדב ולא הראה שום בעיה). כמו כן, בשיעורי ספורט הוא תמיד נבחר אחרון והוא מסכים עם כך ואומר ש"הילדים האחרים הרבה יותר טובים ממנו בספורט" ולכן הוא צריך להיבחר אחרון. כמו כן, נראה כי רן אינו ילד הישגי כלל- הוא מסתפק ב 80 כאשר יכול להוציא 100 ונראה כי אינו מרגיש מוטיבציה ודחף להצליח ולהתקדם. במשחקים הוא "מסרב" לנצח ותמיד נותן לאחרים.
בהפסקות רן משחק עם ילדים מכיתה ב' ולא עם בני כיתתו. הוא אומר שהוא מאוד נהנה לשחק עם הקטנים ושאין לו בעיה עם זה.
לאחרונה נראה כי המצב מחמיר וההורים החלו להרגיש אובדי עצות. לפני כחודש רן ,כאמור, אמר לאימו שמתעללים בו בבית הספר.
כאשר הקשבנו לדברי המחנכת וההורים, חשנו, גם הפסיכולוגית וגם אני, את הקושי הרב שחווה הילד ואת המצוקה הגדולה שנראית מתוך התנהגותו.
הפסיכולוגית אמרה כי מדאיג אותה שרק עכשיו, לאחר כל השנים, ההורים מגיעים כדי לעשות משהו. ההורים הסבירו שגם שנה שעברה הייתה פגישה אבל כלום לא קרה. הם הוסיפו שהם כל הזמן עם יד על הדופק ובקשר עם המחנכת ועכשיו, כיוון שיש החמרה במצב, החליטו לעדכן אותנו. נראה היה כי ההורים נלחצו מעט מהערתה של הפסיכולוגית.
הפגישה המשיכה וההורים סיפרו עוד על רן. שאלנו שאלות כמו היחסים בתוך המשפחה, היחסים של רן עם אחיו הקטן, מעשיו בשעות הפנאי, מפגשים עם חברים מהכיתה אם יש..
ההורים ציינו שלאחרונה רן כלל לא נפגש עם ילדים מהכיתה. הם הסבירו שמאחר והם מרגישים שרן סומן בכיתה, הם לא רוצים שייפגש עם ילדי הכיתה אחה"צ.
ולסוגיה המרכזית
לאחר שהקשבנו להורים ולמחנכת והדגשנו את חשיבות הפנייה להערכה פסיכולוגית ובעקבותיה לטיפול, הוספתי שאני חושבת שנכון יהיה לעדכן את המחנכת (שכבר לא הייתה בחדר בשלב זה) ולבקש ממנה לשים יותר לב למה שקורה בכיתה. מכיוון שרן מבליג לילדים ונותן להם את המסר שזה בסדר להציק לו הוא גם מצליח להסתיר את המצוקה שלו ונותן את התחושה ש"הכול בסדר". הנחתי שייתכן שמסיבה זו המורות אינן שמות לב שמטרידים את רן בכיתה. הרעיון היה להסב את תשומת ליבן של המחנכת (ואולי של מורות נוספות המלמדות בכיתה), ולבקש מהן להיות רגישות יותר למצב ובמידה והן אכן מאתרות הצקות מצד הילדים, למהר להציב גבולות ולא לתת לגיטימציה לדינמיקה המזיקה הזו.
פסיכולוגית בית הספר החלה לומר שהמקום של ההערה של המורה לאו דווקא חיובי כיוון שהתערבותה עלולה רק להחמיר את המצב וילדים יתפסו את רן כחלש וכאחד שצריך את הגנתם של המבוגרים.
השבתי שאני מסכימה איתה שלא צריך להביך את רן או לשים את אור הזרקורים עליו אבל כן להיות יותר ערניים לגביו ולגבי הכיתה ובמידה ומאתרים סיטואציה כזו להעיר על כך, כפי שהיו מעירים גם במצבים בהם ילדים אחרים נעלבים.
הפסיכולוגית אמרה שעלול להיווצר לו שם של מלשן והילדים ישתמשו גם בזה נגדו.
הסברתי שאינני מצפה שרן ירוץ להלשין על כל ילד בפני כל הכיתה, אלא שהדבר יבוא מיוזמת המורה, במידה והיא מבחינה במשהו לא בסדר.
הפסיכולוגית המשיכה עם הטיעון שצריך ללמד את רן להתמודד בעצמו.
הסכמתי עם דבריה, אך אמרתי שהם לא סותרים את דבריי ושלצד עבודה עם רן על כלים להתמודדות, חשוב שבמקרים מסוימים הגבול הברור יגיע גם מכיוון המורה.
היינו חייבות לסיים את הפגישה. ההורים יצאו מתוסכלים ואמרו שהם מרגישים שהם לא קיבלו דבר מהפגישה. חזרנו ואמרנו להם שהתכנית היא קודם כל לעשות את ההערכה ובהמשך להתאים טיפול רגשי. הם השיבו שמבחינתם הם יודעים שהוא צריך טיפול ולא בשביל זה הם הגיעו לבית הספר, הם ציפו למשהו קונקרטי מצידנו.
בשלב זה הפגישה הסתיימה, כשתוך כדי הפסיכולוגית ואני מנסות להבין מה ההורים חושבים שעל בית הספר לעשות כרגע. לא עלו רעיונות מצידם...
הבדלי השקפה בין הגורמים המטפלים
יצאתי מאוד מתוסכלת, התחלתי לעלות במדרגות כשאני אומרת לפסיכולוגית שהתחושה היא שהם יצאו מתוסכלים. הפסיכולוגית השיבה ששתינו כל הזמן סתרנו אחת את השנייה מולם. אך הייתי עוד יותר מתוסכלת מהאמירה שלה, והרגשתי שאני לא ממש מבינה למה היא מתכוונת.
מאוחר יותר, אחר הצהריים, התקשרתי לפסיכולוגית. רציתי להבין למה התכוונה כשאמרה שכל הזמן סתרנו אחת את השנייה. רציתי להסביר לה שהיא כנראה לא הבינה אותי נכון- אני בהחלט מסכימה שההתערבות המשמעותית ביותר צריכה להיות העבודה עם הילד ונתינת מיומנויות חברתיות וכלים להבנת סיטואציות ולהתמודדות ושלכך אין תחליף. אמרתי לה שעם זאת, אני לא חושבת שזה סותר את התערבותה של המורה ושאם המורה תתערב מידי פעם בצורה רגישה זה לא יחליש את הילד. ואז הבנתי למה התכוונה כשאמרה שסתרנו אחת את השנייה. חשבתי קודם שהיא לא הבינה אותי נכון ושהיא חשבה שאני מתכוונת לכך שהמורה תתייחס אל רן כמו לילד קטן ותגונן עליו בצורה מוגזמת מול הכיתה. בשלב זה הבנתי שהפסיכולוגית מתנגדת בכלל לרעיון של השמת גבולות מצד המורה.
ניסיתי להסביר את עצמי ולקחתי דוגמא משיעור שהיה לי באותו יום. אמרתי לה שבשיעור אחד הילדים אמר למישהו אחר "סתום" ואני מיד הערתי לילד שאמר זאת ואמרתי לו שאני לא מוכנה שידבר כך ושזה לא מתאים. הפסיכולוגית השיבה לי שכשאמרתי זאת, בעצם החלשתי את הילד שאמרו לו את זה כיוון שהמסר הוא שאני מבוגרת ומסוגלת להתמודד עם זה שהוא צריך הגנה...