רקע:
אני עובדת כיועצת בבית ספר יסודי, זו השנה הרביעית בבית ספר זה. בי"ס גדול יחסית (כ-600 תלמידים) עם כיתות מא' עד ח'. האווירה בביה"ס הישגית, האוכלוסייה הטרוגנית. השנה נכנסה לתפקיד הניהול מנהלת חדשה, לאחר עזיבתה של מנהלת קודמת בתום 10 שנות ניהול.
תאור המקרה:
דוד תלמיד כתה ז', לומד בבית הספר מכתה ג'. דוד עבר אלינו עם אחיו שלמה, הגדול ממנו, מבי"ס אחר בשכונה, עקב קשיי תפקוד של שניהם ועימותים של ההורים עם צוות ביה"ס. דוד הוא ילד עם לקויות למידה, הפרעת קשב וריכוז וקשיים רגשיים משמעותיים. למרות כל הסיוע שקיבל, בביה"ס ובבית, הוא אינו מצליח לתפקד בכיתה כתלמיד. יש לו פערים לימודיים גדולים מאוד, ונראה שהכישלונות הנמשכים בלמידה מחמירים את מצבו הרגשי, ההתנהגותי והחברתי. הוא מרבה לצאת מהשעורים ולהסתובב בביה"ס, לעתים מבלה זמן ארוך בשירותים. נראה פעמים רבות עצוב, מנותק, אין לו קשרי חברות בביה"ס (אם כי אינו דחוי). בד"כ לא משתף פעולה כשמוצעת לו עזרה לימודית פרטנית, או עבודה ב"תכנית אישית". חשוב לו "להיות כמו כולם" ולו למראית עין. גם כשקיבל הוראה מתקנת בביה"ס לא התמיד, מאותה סיבה. במרבית השעורים עסוק במשחקים באייפון ויש הסכמה בשתיקה לכך מצד המורים, על מנת שיישאר בתוך הכיתה ולא ישוטט. אין שעור שבו הוא עובד ופעיל וגם את שעורי הבית עושה רק לעתים ובאופן חלקי ביותר.
ההורים של דוד – בעיקר אם – מנסים לעזור לו אך לא מתמידים בכך: הם לקחו אותו לטיפול רגשי תקופה מסוימת , ואז הפסיקו אותו. הביאו הביתה לסירוגין מורות להוראה מתקנת ומורה פרטית שעבדה עימו כשנה – וגם זה נפסק. השנה, דוד מקבל רק רכיבה טיפולית ועזרה פרטית במתמטיקה. בעבר קיבל טיפול בריטלין, אך השנה הופסק הטיפול, לטענת אם "כי הכדור גורם לו לדיכאון", וכי "לא משפר את הלמידה שלו". (אמרנו לאם לעתים קרובות, בשנה שעברה בעיקר, שהוא נראה עצוב, שכמעט לא מחייך). לאחרונה האם עשתה לדוד איבחון פסיכו-דידקטי מעודכן, אך היא לא מקבלת את המלצות המאבחנת (מעקב של נוירולוג, טיפול רגשי, הדרכת הורים) וטוענת ש"כבר ניסתה הכל". בסיכום עם האם, הוחלט השנה לקצר לדוד את יום הלימודים ולשחרר אותו אחרי השעור החמישי. לעתים הוא מסרב ללכת הביתה ולעתים מבקש להשתחרר מוקדם יותר, באמצע היום. אחיו של דוד עבר ועדת השמה ולומד כיום בכתה ח' בבי"ס ללקויי למידה. האם אינה מרוצה מהמעבר ומתנגדת בתוקף לדון באפשרות שגם דוד יעבור למסגרת מיוחדת. זאת גם משום שלדבריה, כאשר העלתה בפני דוד את האפשרות לעבור לבית ספר אחר, איים ש"יקפוץ מהחלון" אם יעבירו אותו.
בתחילת שנת הלימודים הנוכחית נולד לדוד אח קטן. בתחילה סיפר על כך למחנכת בהתלהבות, אך בהמשך הפסיק לדבר על כך. לא ברור כיצד משפיע שינוי זה במשפחה על דוד, אך לפי התרשמותנו האם פחות פנויה עבורו ופחות עוזרת לו בלמידה. בישיבה האחרונה שהתקיימה עם האם בהשתתפות מנהלת ביה"ס, המחנכת והיועצת, בחדר המנהלת, נעשה ניסיון לשקף לאם את מצוקתו של דוד, את התסכול שהוא חווה ואת הסבל שלו במצב הקיים.
האם טענה שהילד לא מתוסכל, שאינו מודע לחלק מקשייו, שיש לו חברים מביה"ס איתם נפגש אחה"צ ושאנחנו מגזימים, שוב, כמו בעבר. היא חושבת שחשוב לו להצליח, שהוא משתדל, ושבשלב זה רק זקוק לעזרה רבה יותר בביה"ס ולתכניות אישיות, שיאפשרו לו להצליח ביחס לעצמו. בשיחות בודדות שהיו לי כיועצת עם דוד, התרשמתי מרמת חרדה גבוהה, חוסר בטחון וקושי של דוד להעריך באופן מציאותי את מצבו הלימודי וההתנהגותי. הוא מאוד אסוציאטיבי, ומתקשה לווסת ולנהל את עצמו באופן שמקדם אותו. מחנכת הכתה של דוד היא צעירה יחסית (שנה שלישית בהוראה) וחינכה את כתתו גם בכתה ה'. היא מביעה דאגה רבה וגם חוסר אונים לגבי יכולתה – ויכולת מערכת ביה"ס - לתת לדוד מענה לצרכיו. מנהלת ביה"ס, שאותה שיתפתי בקושי ובהתלבטות לגביו, הזכירה שהשמענו בפני האם את עמדתנו ודאגתנו למצבו, ולא נראה לה שיש כרגע עוד מה לעשות בעניין. היא מסכימה עם ההערכה שלנו (של המחנכת וצוות המורים) שדוד זקוק למסגרת מיוחדת, אבל ידוע לנו שההחלטה במקרים כאלו היא בד"כ בידי ההורים. האירוע נוגע בדילמה שמתעוררת אצלי לגבי האחריות המוטלת עלי כיועצת, וכחלק מצוות חינוכי: מהו מקומי בתהליך קבלת ההחלטות לגבי מענה לצרכי הילד, כפי שאני מעריכה ותופסת אותם, מול מקומם של ההורים? הרי הילד הוא קודם כל "של הוריו"... ומדובר על הורים עם כוונות טובות, שבאופן כללי משתפים פעולה עם ביה"ס ומאמינים שפועלים לטובת בנם... האם עלי לשתף גורמים נוספים (ועדת השמה? פקידת סעד?) כשותפים לחשיבה? מי עוד מתחלק עימי בתחושת האחריות ובקבלת ההחלטות? איך אני יכולה לפעול כדי שארגיש שאכן פועלת באופן המקצועי ביותר? מה עוד אני יכולה לעשות כדי לגייס את אמו של דוד לראות אותו ואת צרכיו, ולתת לו לפחות טיפול מתאים, אם לא מסגרת חלופית? בימים אלו אנו ממשיכים להתלבט בעניינו של דוד, מבקשים לערוך "היוועצות" עם גורמים מקצועיים נוספים בעירייה ובמשרד החינוך, על מנת לשתף ולהתלבט יחד באפשרויות לסייע באופן מועיל יותר לדוד.