בעימות בין הצוות החינוכי להורים - טובת הילד נשמרת?

בשנה השנייה לעבודתי כיועצת השתתפתי בפגישת צוות עם הורי תלמיד כיתה ו. בפגישה נכחו: מנהלת ביה"ס, פסיכולוג ביה"ס, מחנכת , הורים ואני.

הרקע לפגישה זו הייתה פגישה קודמת שהתרחשה שנה קודם לכן בעקבות אירוע בו העירה המנהלת לילד על כך שזרק לכלוך על הרצפה בחצר. ההורים כעסו על כך שהמנהלת העירה לילדם, האב הגיע לבית הספר וצעק ודיבר בגסות. בעקבות כך נערכה פגישת בירור, בה ההורים שוב כעסו ודיברו בגנות המנהלת. המנהלת כעסה מאוד על ההורים, הן על מה שנאמר בפגישה והן כיוון שנודע לה כי האם מדברת בגנותה עם הורים אחרים.

 בפגישה עליה ברצוני לספר, הפגישה השנייה עם אותם הורים, נכחו שוב אותם אנשי צוות עם האמא של הילד : מטרת הפגישה הייתה לדווח להורים על מצבו הלימודי והחברתי של הילד ולבקש להפנותו לאבחון דידקטי.

פתחתי אני את הפגישה וסיפרתי על פגישותיי עם הילד (שהיו בהסכמת ההורים כמובן) ספרתי על התרשמותי החיובית מהילד . האם הקשיבה ונראה שהייתה מרוצה. כשעברתי לספר על קשייו של הילד נראה היה שהאם אינה מעוניינת להקשיב, הסתכלה בשעון, אמרה שממהרת. הבנתי שהיא במצוקה ומתקשה להקשיב לדיווח על קשיי בנה (ידעתי שיש לה 2 ילדים נוספים גדולים יותר, גם הם עם קשיים) וחשבתי  לשוחח אתה על הקושי האישי שלה בלהכיל את קשייו של בנה.

בעודי מתכננת כיצד להמשיך את השיחה התערבה המנהלת ואמרה לאם שהיא חוצפנית , שכל הזמן מסתכלת בשעון, שמביעה קוצר רוח, ושאם היא ממהרת מוטב שתלך. האם לא נשארה חייבת והשיבה לה דברים בוטים . המנהלת אמרה לאם: הבן שלך עם בעיות חברתיות, אף אחד לא רוצה לשבת לידו, הילדים אומרים שהוא מסריח. האם קמה ממקומה ללכת, ניסיתי לרכך את דברי המנהלת ולהפציר בה להישאר אך היא יצאה והלכה.

 לאחר הפגישה ניתחתי עם המנהלת את המקרה באופן אישי. אמרתי לה שהיא כועסת על האם עוד מהשנה שעברה ולכן הגיע לפגישה "עם בטן מלאה". הצעתי להזמין את האם לשיחה אישית איתי על מנת להמשיך ולדבר איתה למען טובתו של הילד. הילד זקוק היה לאבחון בתחום הלימודי ולעזרה רגשית וברור שהאם זקוקה גם היא לעזרה. המנהלת לא הסכימה שאצלצל לאם וודאי לא שאפגש איתה. אמרה שתשלח מכתב לפיקוח על התנהגותה של האם ותציע להעביר את הילד לבית ספר אחר כיוון שהוריו אינם מרוצים מהצוות של בית הספר שלנו. ניסיתי לשכנעה לאפשר לי להיפגש שוב עם האם, גם הפסיכולוג ניסה לסייע אך ללא הועיל. בסופו של דבר לא נפגשתי עם ההורים ורק המשכתי להיפגש עם הילד. בשנה לאחר מכן הוא עבר לחטיבת הביניים.

נותרתי עם תחושה קשה שפעלתי בחוסר מקצועיות. שנכנעתי להוראות המנהלת ולא התעקשתי מספיק לפעול על פי שיקוליי המקצועיים. ריחמתי מאוד על האם ועל הילד. פרט לאותו מקרה המנהלת ואני היינו לרוב בתמימות דעים לגבי טיפול בילדים. עבודתי בבית הספר הייתה אוטונומית לחלוטין. היא סמכה עליי ועל שיקוליי המקצועיים. יכולתי להרגיש חזקה מספיק כדי לא להסכים לקבל את דבריה לגבי אותו מקרה ובכל זאת לא הייתי חזקה מספיק.